אמן של העולם הצף/ קזואו אישיגורו. מאנגלית: עידית שורר. 

מכל ארצות המזרח נדמה שעבור ישראלים רבים, יפן הייתה ותישאר המסתורית מכולן. למרות שיפן הייתה כוח כלכלי משמעותי תקופה לא קצרה ולמרות שיצירות תרבות יפניות מלוות אותנו עוד מילדות בדמות סרטוני האנימציה, יפן הייתה ונשארה חידה. אולי בגלל שהיא כל כך שונה מאיתנו, אולי בגלל שהיא כל כך מרוחקת, אולי בגלל העלות הגבוהה של טיסה ליפן ושהייה ביפן שהופכים אותה לפחות נגישה מתאילנד או מסין. ובכל זאת בכל הקשור לספרות נדמה שהישראלים לא מפסיקים לחפש יצירות יפניות. הרוקי מורקמי הוא אולי אחד הסופרים הזרים הנקראים ביותר בישראל של השנים האחרונות והוא מצליח להגיש לנו יפן אחרת, בתמהיל מערבי עם סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים שהופכים כל מציאות למוזרה, בלי קשר למקום שבו העלילה מתרחשת. כקוראת נלהבת של כל מה שיוצא מבית המלאכה של מורקמי, מצאתי את עצמי גם אני מחפשת עוד מהספרות היפנית ורוצה ללמוד על סופרים נוספים שהם ילידי ארץ השמש העולה והושפעו ממנה.

הספר "אמן של העולם הצף" של הסופר יליד יפן קזואו אישיגורו מספר סיפור המתרחש אמנם ביפן אך שונה לחלוטין מספריו של מורקמי. כאן לא תמצאו עיסוק בעל טבעי ובמוזר ובמקומו הנושא הוא היסטורי, פוליטי ולא יכול היה להתרחש אלא בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. במרכז הספר אמן בגיל הפרישה המהרהר בהחלטות שעשה בחייו ובמחיר שהוא משלם עליהן כעת משנכנסה יפן לעידן חדש, בתום מלחמת העולם השנייה. הספר בהתאם לדמות הראשית שלו כתוב בטון איטי, אפילו איטי מאוד, ומהורהר, מה שמחזק את התחושה שמדובר בגיבור ספרותי שהשנים היפות מאחוריו וכעת הוא נמצא בפרק בו הוא בוחן אותן מחדש ומנסה לזכות שוב בהערכת החברה שמסביבו.

הספר גם מעלה שאלות רבות בנוגע לשינויים שעוברת חברה. השינוי שעברה יפן מחברה קיסרית לדמוקרטיה מערבית וקפיטליסטית המכה על חטאי מלחמת העולם השנייה ונשפטת עליהם הוא שינוי קיצוני המאפשר לכותב הספר להראות כיצד האידיאלים של העבר הופכים לפשעים בעיני החברה הסובבת ולחרטות וכיצד אידיאולוגיות שאחזה בהן מדינה שלמה יכולות להשתנות ביום אחד ולמצוא עצמן לא רלוונטיות ואפילו כנחשבות למסוכנות.

מאחר והדובר בספר הוא גם הדמות הראשית ישנה תחושה שאיננו נחשפים לכל הסיפור. אף פעם למעשה אי אפשר לדעת עד כמה הדברים המובאים לנו נכונים מאחר שהדובר, כך נדמה, מעדיף לחשוף את הגרסה שלו של המציאות ולהסתיר פרטים אחרים רלוונטיים יותר לאמת. משום כך אנו נעים במהלך הספר במעין מעגל חקירתי ולא מפסיקים לשאול את עצמנו ולבדוק האם הדובר באמת התנהג בצורה לא ראויה במהלך המלחמה או שמא היה הוא רק נתין נאמן של ארצו ועיוור לסבל שהיא גורמת לתושביה. גם השאלה עד כמה האמנות באמת יכולה להשפיע על מהלך ההיסטוריה נדונה כאן באופן עקיף ומהווה ציר מעניין עליו סב הספר. העובדה שהדמויות האחרות בספר חלוקות בדעתן והתנהגותן ביחס למעשים שעשה הדובר, כאשר חלק מהן עוינות לו וחלקן אינן מבינות במה יש לו להודות, מחזקת את הדיון והופכת אותו למעניין יותר.

בימים אלו שבהם נדמה שהמדינה שבה אנו חיים עוברת שינויים והופכת לדתית יותר, קיצונית יותר ודמוקרטית פחות, הקריאה ב"אמן של העולם הצף" הבהירה לי שההיסטוריה היא דינאמית ומשתנה תדיר ושאנשים שתפסו עצמם כמנהיגי מדינות וכאליטה השולטת יכולים למצוא עצמם מהר מאוד, בסיומה של מלחמה גדולה, בתחתית הסולם החברתי, כשכל מה שיש להם להתרפק עליו הוא העבר. במובן זה אולי אנחנו והיפנים לא כל כך שונים, יפן היא מדינה ששינתה את פניה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה ואילו מדינת ישראל עדיין מחפשת לעצמה את הכיוונים שאליהם היא הולכת. כך או כך "אמן של העולם הצף" ממחיש לנו שגם העולם שלנו הוא סוג של עולם צף ומשתנה תדיר, שהאנשים החיים בו לעולם לא ממש נמצאים על קרקע יציבה ושביום אחד יכולה הקרקע הזו לחוש כאילו היא נשמטת מתחת לרגליהם.

מאת נורית הוראק

"אמן של העולם הצף"/ קזואו אישיגורו. מאנגלית: עידית שורר

קזואו אישיגורו הוא בריטי ממוצא יפני. הוריו היגרו לבריטניה כשהיה בן 5 ומאז הוא חי שם וכותב באנגלית.
לאישיגורו התוודעתי דווקא ב"כשהיינו יתומים" וספר שעדיין לא תורגם ולא כל כך אופייני לו,  Never Let Me Go (שעובד לסרט, הוצג בפסטיבל הסרטים בחיפה וזכה לשבחים רבים), לאו דווקא לספרו המוכר "שארית היום", שהפך לסרט מצליח.
ספריו נכתבים לרוב בגוף ראשון, מה שגורם לסיפור לא תמיד להיות מהימן, כי הדמות המספרת היא זאת שמעבירה את הסיפור מנקודת מבטה. אולם הקורא של אישיגורו הוא קורא פעיל, כיוון שזה האחרון "שותל" רמזים בסיפור ועל הקורא לבנות ולהבין את הסיפור האמיתי.
 
הספר "אמן של העולם הצף" הוא הספר השני שכתב אישיגורו, פורסם לראשונה ב-1986, ותורגם ב-1998. זהו תרגומו השני, ואין זה זמן ארוך לתרגום חוזר בארצנו הקטנטונת ובעולם של תרגומים חוזרים, אולם ניתן להבין את פשר ההצגה המחודשת.
 
הספר נפתח ב-1948, 3 שנים לאחר ההפצצה האטומית ומסתיים ב-1950. הזמן הזה הוא זמן שיקומה של יפן מההריסות, ליקוק פצעיה ונסיון להבין מה קרה. זהו זמן של חורבן ושיקום, זמן של תמורות בחברה היפנית האנושית, ההיררכית, התרבותית, הפוליטית, החברתית והמעמדית.
 
המספר הפעם הוא מאסוג'י אונו, צייר ידוע ומפורסם שדרכו אנו למדים על שינויים וזכרון. יש לו שתי בנות, אחת נשואה + ילד, והשנייה בתהליכי משא ומתן לקראת נישואיה. הספר מתחיל בביתו החדש של אונו שנפגע מהריסות ההפצצה, לא רחוק מגשר ההיסוסים, וניסיונותיו של אונו לשקם אותו. אשתו ובנו נהרגו מההפצצה. בנותיו באות לבקרו פעם בחודשיים ומבקרות גם את עולמו של אביהן שהופך להיות משעמם, אחרי שהחליט לפרוש מאמנותו.
בצעירותו היה אונו כשרון מבטיח, שחיפש דרכים להתפתח והכיר עולמות חדשים בעולם האמנות, להחדיר סגנונות חדשים לעולם הישן. הוא היה תלמידו של אמן ידוע שלימד את תלמידיו לצייר ולהמחיש בציוריהם את אור הפנס השברירי של העולם הצף. העולם הצף זהו למעשה חיי הלילה של עולם התענוגות, הבידור והשתייה; הוא למעשה הרקע לציוריו בתקופת צעירותו. אולם, לאחר שמונה שנים מחליט אונו "לבגוד". בסתר הוא מצייר ציור שמהווה נקודת מפנה בחייו וביקורת על אמנותו של מורהו הדגול, וכשהוא מתגלה הוא מנודה על ידי חבריו ומונע על ידי המורה לעזוב את ביתו. הציור למעשה משקף את ביקורתו של אונו כלפי החברה: הוא מצייר בצבעי שמן, על פי סצנה שראה בטיולו עם מורהו, 3 ילדים מתעללים בגופת חיה באמצעות סכין סמוראית (קנדו) ופניהם אל הצופה בהבעת זעף סמוראי. ברקע שלושה גברים מבלים בבר - אותו עולם צף. לציור קרא אונו, וגם הטביע זאת על הציור, שאננות. ברגע שאונו עוזב את בית מורהו הוא מצייר וריאציה נוספת של הציור שהוא קורא לה "מבט לאופק". הילדים הופכים לחיילים חמושים ברובים מובלים על ידי קצין. הרקע הוא דיגלה של ארץ השמש העולה. הציור נועז בצבעיו ובטכניקה - משיחות מכחול כוחניות. על הציור מוטבע שמו של הציור כמו גם: על יפן לצעוד קדימה.
אונו הופך להיות צייר מפורסם, ידוע ובעל שם. הוא הופך להיות חבר ועדת תרבות במחלקה לענייני פנים ויועץ רשמי לועדות הפעילות לאנטי פטריוטיות. בקיצור, מלשן. והוא אף גורם לתלמידו הטוב ביותר ליפול לידי המשטרה ולעבור עינויים קשים מאוד.
 
כל זאת, בעברו של אונו, הימים שלפני המלחמה ולפני ההפצצות. בזמן הנוכחי, זמן השיקום, אונו מנסה למחזר את הימים הטובים. הוא מנסה לחזר אחרי חבריו מן העבר כדי לקדם את המשא ומתן לנישואיה של בתו, שזמן המלחמה עיכבו את נישואיה והיא כבר בת 26. אונו שואל עצמו שאלות רבות, שאלות אישיות ולאומיות. הוא מודע לכך שהזכרון הוא מתעתע. לא תמיד מה שאתה זוכר זה מה שקרה במדויק במציאות, אך זה לא מפריע לו לראות את האמת שלו. הזמן הנוכחי, הוא עולם של שנאה וכעס של הצעירים לעולם הישן, לדור הישן, והרצון לערוך שידוד מערכות. מול אי הבנתם של המבוגרים את הצעירים לחקות את האמריקאים.
בסופו של דבר אונו מתנצל על מה שהיה, על דרכיו. ברגע שבתו מגיעה לרגע המכריע, והוא יודע שנישואיה תלויים בו ובמעשי העבר שלו, הוא מחליט להתנצל. יותר מאוחר הוא גם חוזר לצייר, בצבעי מים, בעיקר פרחים וצמחים, להנאתו האישית.
 
ברור לי שהספר הוא על יפן, על נסיונות השיקום שלה, נסיונותיה להפוך לדמוקרטיה. אולם קשה היה לי שלא לראות את שאלת השאלות שכל אמן מתלבט בה: מהו תפקידו של האמן בעולם המודרני? האם תפקידו לצייר יופי, אסתיקה או האם עליו לשקף את רוח התקופה? האם עליו להביע מחאה? להיות פוליטי? האם תפקידו להיות אמן של העולם הצף? האם האמן הוא כלי שרת בידי הממשלה/הפוליטיקה?
 
הספר מסתיים בעולם הצף - ברובע התענוגות - שכמעט ולא נותר לו זכר. אותו רובע שהיה מרכז הבילוי של אונו בעברו כשהיה תלמיד דקדנטי, עבר מלא אושר, הוא עכשיו מרכז עסקים. וכך מסיים אונו: "אומתנו, נדמה לי, למרות הטעויות שעשתה בעבר, זוכה כעת להזדמנות לנסות דרך טובה יותר. לא נותר לי אפוא אלא לברך את הצעירים הללו בכל טוב".
 
מכיוון שהתחלתי בכך שלא בכדי תורגם הספר בשנית, לא נותר לי אלא לסיים בתקווה נואשת: לו יהי!!

מאת מירב