"גארו - מותחן כבשים ועזים" / לאוני סוואן. מגרמנית: ארז וולק

"...בני האדם לא רואים את הדברים שמולם, אלא את הדברים שהם חושבים שנמצאים מולם" (גארו, עמ' 79)


 
אני מודה שמעולם לא הייתי חובבת צעצועים וגם כילדה לא התעסקתי בכאלו... עד היום אני חושבת שאלו דברים טיפשיים..
לכן, לרומן של סוואן, גלנקיל (ספרה הקודם), ניגשתי בחשדנות-מה. חשדנות של מי ששונאת צעצועים וכאלו שמתעסקים בהם, האנשות שעושות לי צמרמורת של לימודים וחקירות אינסופיות אבל חובבת מושבעת של חיות. בעיקר כבשים (ילדות רצופה חיות למיניהן...). אולם, הופתעתי מיכולתה של סוואן לסחוף ברומן מתח לבבי, אנושי ומרגש על יכולתן של כבשים לגלות מי רצח את הרועה שלהן, בהומור כובש לב.
ל"גארו", ניגשתי שוב בחשדנות - מה כבר סוואן יכולה לחדש לי? האם שוב אצליח להנות מסיפור האנשה על כבשים והפעם בתוספת של עזים?
הפעם הכבשים עוזבות את אירלנד לטובת טירה צרפתית מבודדת, שכנות לעזים שובבות. התעלומה שעליהן לפתור הפעם היא כיצד זה איילים מתים באורח מסתורי ומי זה הגארו הזה שהעזים מרתיעות את הכבשים בסיפוריהן על ספק אדם ספק זאב....?
אז מה יש לנו שם? את הכבשה החכמה בעדר, את כבש הזכרון -  שזוכר עבור כל העדר, הכבש בעל העיניים החדות בעדר, הכבשה בעלות חוש הריח המצויין, שה צעיר ועוד כבשים... עזים, איילים, רבקה שיורשת את אביה הרועה ודואגת לכבשים עם אימה המיסטיקנית ועוד דמויות שמופיעות ונעלמות...
וכבשים, כמו כבשים, הולכות שבי אחר תמימותן והגיונן הפשוט והישר, ואני אחריהן - בחיבה באהדה ובחיוך.
סוואן לא ממקדת את העלילה במתח, בסיפור העלילתי-בלשי, ואם לומר את האמת הסיפור לא עקיב באופן מיוחד, אבל ללא ספק הכבשים הן מרכז הסיפור, כמו בגלנקיל, וזה מה שעושה את הספר מיוחד.
גימיק? כן, אז מה? סוואן מספקת את הסחורה אפילו לי, סולדת שכמותי מצעצועים, האנשות ומספרי מתח למיניהן, שעלולים להפוך לסיפור שטחי ופתטי.
 
אחרי גלנקיל, זוהי הנאה לקרוא גם את גארו, ואמתין לקרוא גם את הבאים!
 
"..בני האדם בסיפורים עושים כל מיני דברים חסרי פשר; נקיון יסודי באביב, נקמות ודיאטות (שם, עמ' 80)
 
 
מירב