"יומנה של אישה מודרנית", מאת ענת לויט

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את חברותינו.

הוא לא טוב בשבילך, הוא לא מעוניין בך, קומי ותעזבי, את לא צריכה אותו, אנחנו לא צריכות אותם.

מגיע לך יותר: אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את חברותינו במסווה של תמיכה.

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את עצמנו.

למדנו שכאב הוא דבר שיש להכרית אותו. כאב גופני מצביע על מחלה, ומחלה יש לרפא ומהר, או לפחות לטפל בסימפטומים, כך באורח החיים המערבי הקדחתני ("אין לך זמן לכאבים!").

וכך, גם כאב רגשי מאותת לנו שכנראה פעלנו לא נכון. סוג של עונש. "אמרתי לך שזה ייגמר בבכי".

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את עצמנו במסווה של בריאות ואסרטיביות.

על כך חשבתי מדי פעם בזמן שקראתי את ספרה של ענת לויט, "יומנה של אישה מודרנית". אני לא רוצה להתעכב הרבה על הגדרות מסובכות של 'מודרנית', אבל נוגה של לויט היא בהחלט אישה בת זמננו ומקומנו, מתמודדת עם הג'אגלינג המורכב של אם גרושה שמפרנסת ומנסה למצוא גם זמן לעצמה ולנפשה ולהתפתח, וכמהה לבנות קשר עם גבר. דרך אתר היכרויות היא מתוודעת לדוב, אינטלקטואל כרסתן יוצא רוסיה, שמושך אותה בחבלי קסם של סמכותיות, עושר תרבותי ואישיות מורכבת שלא תמיד קל לזכות בחסדיה. ברקע מהדהדים גם היחסים של נוגה עם אביה, איש קשה שאהבתו הייתה מותנית וקמצנית, ונוגה שגדלה להיות חוקרת מקרא כתבה כבר בנעוריה חיבור מצמרר על בת יפתח, האב שידע לעורר את אהבת בתו אך בהינתנה לו, הקריב אותה באכזריות.

הספר של ענת לויט נוגע נגיעה אמיתית בקשר שבין האבות שלנו לאהבות שלנו, בצורך לתקן דווקא במקום שדומה, שמכאיב – והאם אפשר למהר ולשפוט את הכאב הזה ולהגיד לנוגה, קומי ותעזבי וכו'? והאם אפשר בכלל לשפוט מסע של אדם אחר?

אי אפשר, כשם שאי אפשר לשפוט לא את נוגה ולא את בתה נועה כאשר זו האחרונה טוענת שתמות מבושה אם אמה חוקרת המקרא תרצה בבית הספר שלה ותדבר על עצמה דרך דמויות הנשים המקראיות. אי אפשר שלא להזדהות ולחמול על שתיהן.

כשדוב מכאיב לנוגה, כשנוגה עצמה מכריזה שאינה פמיניסטית, כשהיא שופטת לחומרה את דמויות הנשים המקראיות שעליהן היא כותבת – מצאתי את עצמי לעתים מתכווצת לרגע, ואחר כך מזכירה לעצמי לנשום. כמו במתיחות שעושים בשיעור התעמלות או ריקוד, כשהשריר שמותחים אותו כואב מאוד אבל שאר הגוף צריך להיות רפוי, וכדאי מאוד להמשיך לנשום עמוק כמה שיותר. הנשימה העמוקה הזאת היא ההפך מהגוף התפוס המתקשח ואומר: קומי ותעזבי מהר, קחי אקמול, יש חוקים ויש הגבלה על כמות הדמעות שמותר להזיל בגלל גבר. הנשימה העמוקה - שמצויה בתוך כתיבתה של לויט עצמה, בתוך השפה שלה שגם אם מושאי כתיבתה טעונים רגשית עד להתפקע, היא נינוחה ויש בה הומור ועושר – אומרת, רגע. זוהי הסיטואציה. אלה הם פני הדברים. אפשר להעז להתבונן בהם, להכיר בהם, להיות כאן ולנשום עמוק. ואם מתוך הנשימה יתארך השריר ונמצא את עצמנו במקום אחר, חדש – מה טוב.

מאת לי עברון-ועקנין