"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

בנעורי, היו פופולאריים רומנים עבי כרס שהתחילו את סיפורם באנשים זקנים, שמעט מאוד עמודים הוקדשו לזיקנתם. רוב הספר לקח אותך לימיהם כאנשים צעירים שנאבקים על מנת לבנות אימפריה - וכעת, ברגעים האחרונים שלהם מנסים למצא יורש ראוי או להותיר צוואה הולמת.

בכלל, אנשים זקנים מעולם לא היו פופולאריים בספרות. ("הזקן והים" של המינגווי הוא היחידי שאני מעלה בדעתי כרגע כיצירה שזכתה להכרה ומתארת זקן...)

גם ביהדות, המכבדת ומאדירה את כבוד הזקנים, מצוטט ר' יהודה בן תימא בפרקי אבות (משנה כד'): "בן עשרים לרדוף, בן שלושים לכח, בן ארבעים לבינה, בן חמישים לעצה, בן ששים לזקנה, בן שבעים לשיבה, בן שמונים לגבורה, בן תשעים לשוח, בן מאה כאילו מת ועבר ובטל מן העולם."

לאור כל הנאמר לעיל, אין ספק שכבר שם הספר "הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" מעורר סקרנות ותהייה.

ספר על זקן? בן מאה? שיצא מהחלון? ונעלם?

ואכן, זה הוא ספר אחר לחלוטין מאותם רומנים שציינתיי בתחילה שהתייחסו לזיקנה. שכן הוא מתאר את ההווה של הזקן הזה כמלהיב ועתיר הרפתקאות. כולל בריחה מהרשויות ומכנופיות פושעים, רצח וגניבות.

הספר הזה מפתיע לא רק בגלל ההווה הייחודי ועלילות הזקן והחבורה העליזה שמצטרפת אליו, אלא גם בתיאורי העבר של אותו האיש.

הספר כולו זרוע בתיאור השתתפותו של גיבורנו בכל המאורעות החשובים שקרו במאה ה-20. מלחמת האזרחים בספרד, מלחמת העולם השנייה, רוסיה הסובייטית והדיקטטורית, ההפיכה בסין, צפון קוריאה,  מרד הסטודנטים בצרפת, בכולם היה לזקן שלנו חלק משמעותי ששינה את פני ההסטוריה והפך אותה למה שאנחנו מכירים היום. למרות שהוא, לעולם, נשאר בצל.

ספר "רגיל" היה בוחר במאורע היסטורי אחד ומתמקד בו, ואולי היה מצליח לשכנע את הקוראים שיש דברים בגו, אבל אירוע ועוד אירוע ועוד אירוע, ותמיד הבחור שלנו הוא זה שמשפיע באופן מוחלט על מהלך העניינים?

באיזשהו שלב הופכים הדברים לכה מופרכים, עד שאי אפשר שלא לגחך כשקוראים אותם. וזו בעצם מעלתו של הספר. הוא כתוב בהמון הומור. לועג להיסטוריה, לועג למימסד, לועג למגבלות הגוף (אדם סורס בגיל צעיר, אך בגיל שבו אחרים חולפים מהעולם לומד שהסירוס לא היה מושלם והוא אכן יכול לתפקד כגבר...) ואולי לועג קצת גם לנו, שלא חשבנו בכלל שאפשר לצפות מאנשים בני מאה שיספקו לנו חומר מעניין לקריאה ושיעשו דברים מרתקים. שגם אם עברם מפואר, הרי שההווה שלהם לא יכול להיות משהו אחר ממימסד שנותן להם ג'לי בצהריים וארוחת ערב בחמש.

גם בסוף הספר עולה כי בן המאה שלנו לא עובר בטל מן העולם, אלא יש לו עוד הרבה מה להגיד. ויש בזה משהו מופרך, ומקסים.

מאת זלפה שלמה

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

"הזקן בן המאה שיצא מהחלון ונעלם" הוא ספר מצחיק עד דמעות והוא מצחיק במיוחד כאשר מתפוצצים דברים...
בעצם, הזקן, שקץ בבית האבות, ברח ממסיבת יום ההולדת שלו כי רצה מעט יי"ש ומעט שלווה. אבל היות והוא איננו סתם זקן, אלא המאה העשרים כולה מאחוריו, בעצם הוא חלק ממנה, לא. הוא דמות מפתח...
-

אתחיל שוב. אלן קרלסון הוא מומחה לפצצות, שסיים רק 3 שנות לימוד, ושלא ברצונו היה נקלע למצבים לא נוחים, הוא היה מחזיק בהם מעמד רק כשלא דיברו איתו על פוליטיקה, ו/או דת, ואם כוסית יי"ש הייתה לידו לא היה מתרחש בחייו דבר. הוא גם לא מתערב בחיים של אחרים. אבל היות והוא רצה מדי פעם משהו, את כוסית היי"ש, הוא היה חייב לשפר את מצבו ולצאת למסע חדש תוך כדי שהוא יודע "שהכול יסתדר אלא אם כן הכול ישתבש", כי: "האמת  - מה שיהיה יהיה", ו'שורף' תרתי משמע את מה שהשאיר מאחוריו.
דמות האיש האדישה שמידי פעם מפריעים את שלוותה הזכירה לי את הדמות המצוירת של 'הפנתר הוורוד'. הוא תמיד נחלץ ללא פגע, אולי מתלכלך מעט, אבל לא יותר, וממשיך הלאה עד שמציקים לו.
ומכיוון שכך, אפילו שהוא בן מאה, כשהוא בורח מבית האבות, עדיין מתרחשים סביבו דברים, הוא עדיין יודע להיחלץ ממצבים, ותוך כדי המצוד אחריו 'משוחזרים' חייו, אבל גם כל המאה העשרים כשה'פנתר הוורוד' הזה צץ מדי פעם במקומות מפתח. והוא פוגש את כו-לם.
כשצריך יעזור לאשתו של מאו צה טונג, למשל, כי הוא לא יכול לסבול עוול ובהתמחותו ישתף רק את מי שיימצא חן בעיניו. סטלין לא מצא חן בעיניו, הוא נראה לו משוגע, אז לו הוא לא ייתן את הפצצה, אפילו במחיר שהייה בגולאג. (ושם הוא פוגש גם את איינשטיין, בעצם את אחיו הסודי המאומץ והדיכאוני...)
בגללו ניקסון מועד. הוא לא היה צריך לספר לניקסון את סיפוריו על המושלת אמנדה מאינדונזיה ואיך הדברים מצליחים לה שם. לטרומן ולדה-גול הוא דווקא מוכן לעזור.
וככה אנחנו מקבלים את תקציר טיפשות הפוליטיקה של המאה העשרים, על מלחמותיה המיותרות, ובמסווה של קומיקס - סאטירה טובה ונושכת... כי כפי שסבו של הסופר אמר לו פעם: ”אלה שרק מספרים את מה שקרה באמת, אותם לא שווה לשמוע."

בזמן מנוסתו כשהוא כבר בן מאה, הוא פוגש מדי פעם אדם ססגוני מסוג זה או אחר שמצטרף לחבורה, כי במזוודתו 50 מיליון קרונות שהוא מוכן להתחלק בהן מדי פעם... כשהיה צריך את המזוודה הוא לקח כי... הוא אפילו לא ידע מה יש בתוכה, הוא קיווה שימצא בה לכל היותר בגדים להחלפה.
ונעליים, כי ברח בנעלי בית.
בהמשך מצטרפים לחבורה גם היפה, הכלב שלה, ו...
פילה.
שאפילו אותה המשטרה איננה איננה רואה.
הספר תורגם ל-26 שפות, ובקרוב גם סרט. ונראה לי שההיגיון של ספרי וסרטי המתח והמלחמה למיניהם כבר לא יהיה כשהיה אחרי שקראנו הספר הנוקב הזה. כשהאמת הפשוטה עמדה לנגד עינינו ולא ראינו אותה כפי שהמשטרה השוודית לא יכלה לראות את הפילה.

אוגניה, בלוגילוגי

הזקן בן מאה המאה שיצא מהחלון ונעלם / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

כבר במבט ראשון, מעוררים שם הספר והכריכה ציפייה להומור, שנינות ומקוריות.

מבחינתי, הציפייה הזו נענתה במלואה, מן השורה הראשונה ועד לאחרונה.

תוך השתלשלות עניינים המזכירה קצת את המציאות ההזויה העוטפת את הסרט פורסט גאמפ, אנחנו מוצאים עצמנו מתלווים אל אלן קרלסון השוודי במסעותיו המוזרים סביב העולם ובמפגשיו המוזרים עוד יותר עם מגוון דמויות מרכזיות בהיסטוריה.

וככל שהסיפור הזוי, אתה, כקורא, אומר לעצמך - האמת היא שכפי שהשתלשלו הדברים, יש בזה היגיון.

זהו אותו היגיון הפכפך הנמצא בספרים כמו החייל האמיץ שווייק, מסביב לעולם בשמונים יום וילקוט הכזבים גם יחד.

אלן בורח מבית האבות בו הוא חי בעוד ההכנות למסיבת יום הולדתו המאה בעיצומן. בתחנת האוטובוס, בהחלטה אימפולסיבית, הוא לוקח עימו מזוודה עליה נתבקש לשמור ע"י זר מוחלט, ועולה לאוטובוס תוך כוונה לנסוע עד להיכן שכספו המועט ייאפשר.

מרגע זה מתחיל אחריו מרדף של גנגסטרים, שוטרים ותקשורת.

אך לא איש כמו אלן, שהציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, השתכר עם סגן הנשיא טרומן בערב בו הודיעו לו כי הנשיא נפטר, פתר, בהיותו מגיש תה, את הבעיה האחרונה שעיכבה את המצאת פצצת האטום, נכלא באיראן ובמחנה כפייה בסיביר וברח, לא איש כזה ייתפס בקלות.

סיפור ההווה משולב בקפיצות אל עברו של אלן. לדוגמה, אביא את הקטע בו חברו הספרדי של אלן, מחליט לחזור לספרד הנמצאת על סף מהפכה ומזמין את אלן להצטרף אליו.

"אלן הרהר בהצעה. מצד אחד לא היה לו שום עניין במהפכה, ספרדית או אחרת. הלוא זו רק תוביל למהפכה נוספת, בכיוון ההפוך. מצד שני, הלוא ספרד נמצאת בחו"ל, בדיוק כמו כל הארצות, להוציא את שוודיה, ואחרי שקרא כל חייו על חו"ל לא יהיה רע לחוות פעם אחת את הדבר האמיתי. אולי בדרך אפילו ייתקלו בכושי או שניים? כשאסטבן הבטיח לו שהם ייפגשו לפחות כושי אחד בדרך לספרד, אלן לא יכול היה אלא להיעתר".

וטעימה אחרונה:

"לאלן קרלסון לא היו שום דרישות מיוחדות מהחיים. הוא רצה מיטה, הרבה אוכל, משהו לעשות, ובפרקי זמן קבועים לגימה הגונה של יי"ש...המחנה בוולאדיווסטוק הציע את כל מה שאלן רצה, למעט היי"ש...אילו רק לא היתה הבעיה של היי"ש. אלן החזיק מעמד בדיוק חמש שנים ושלושה שבועות ואז אמר: עכשיו אני רוצה כוסית. וכאן אין שום כוסית. לפיכך הגיע הזמן לזוז הלאה."

מאת אירית ישראלי