"מתחת לאדמה" / בלינדה באואר. מאנגלית: ברוריה בן ברוך
מה מתרוצץ במוחו של רוצח סדרתי פדופיל שמרצה עונש מאסר עולם על מעשיו? כיצד ממשיכה לתפקד משפחה שאחד מבניה נפל קורבן לאותו רוצח? ומדוע אנו הקוראים נמשכים לסיפורים כה אפלים בתוך שגרת החיים הרגילה שלנו, סיפורים שמצמררים ודוחים אותנו, סיפורים שלא היינו רוצים שיקרו לאף אחד בסביבתנו הקרובה ועדיין אנו קוראים בהם ערב-ערב לפני השינה או במהלך היום?
על שתי השאלות הראשונות מנסה לענות הספר "מתחת לאדמה". במרכז הספר ילד בן שתים עשרה שדודו נפל קורבן לרוצח זוועתי. הילד סטיבן המנסה לאחות את מה שנשאר משברי משפחתו עוסק במסע חיפוש אובססיבי אחר גופת דודו, מסע שגוזל ממנו את השעות לאחר בית הספר ובדרך גם את תמימות ילדותו. לאחר שנואש מחיפושים עולה במוחו רעיון לכתוב לרוצח הסדרתי ולבקש ממנו לגלות את הסוד.
תפנית זו בעלילה מאפשרת לסופרת בלינדה באואר, שזה לה ספרה הראשון, לשרטט לנו דיוקן של פסיכופת. הקריאה של הקטעים העוסקים בארנולד איוורי הרוצח אינה קלה לעיכול. קשה לקרוא על דמות שכל מה שאנו מרגישים כלפיה הוא בחילה ודחייה ודמות כזו בדרך כלל תתקשה להחזיק את הקורא. איוורי הוא הרוצח המושלם וככזה כל אישיותו בנויה ממבנה רעוע ופסיכופטי וכל מעשיו מכוונים להאדרת תענוגו האישי. מכאן ברור שאיוורי הוא לא דמות שניתן להזדהות עימה ולכן הקטעים העוסקים בו אינם קלים לעיכול. מצד שני בהחלט צריך לחזק את ידיה של באואר, שהשכילה לצייר תיאור כה אמין של רוצח. אפילו אם תיאור זה לוקה לעיתים בהפיכתו לדמות קולנועית מסוג "חניבעל לקטר" ופחות לאדם אנושי בשר ודם. שכן הזוועות שאיוורי מבצע גורמות לכך שהוא מאבד בעיני הקורא כל צלם אנוש.
העימות בין דמות כה תמימה של נער בן שתים עשרה שעדיין חושב שיוכל לשכנע את הרוצח לגלות לו היכן החביא את הגופה, לבין דמות מנוכרת ומנכרת הוא כה חזק עד כי לעיתים רציתי שהקטעים של איוורי יעברו במהירות ואחזור שוב ללוות את סטיבן. אומנם גם חייו של סטיבן אינם חיים של ילד רגיל, אך בהשוואה למחשבותיו של איוורי השואב הנאה מזיכרון מעשי הרצח שביצע עדיין יש בסטיבן תמימות שקל להתרפק עליה בתוך העלילה הקשה הזאת.
הספר אינו מומלץ לבעלי קיבה רגישה אך מצד שני אלו האוהבים את הז'אנר יאמצו אותו כנראה בחום אל ליבם. עבור אלו הקריאה תהיה קולחת ומהירה. אינני זוכרת מתי בפעם האחרונה גמעתי ספר כל כך מהר בכמה ימים ספורים. משהו לא נתן לי להשאיר את סטיבן לבדו לאימי הרוצח והייתי חייבת לגלות כיצד הפרשה מסתיימת בתוך כל המתח הזה (אם כי הסוף לא מפתיע במיוחד). למרות שזהו ספרה של באואר לא הייתי חושבת פעמים אם על הכריכה היה מתנוסס שמו של סטיבן קינג, סופר האימה הידוע, אותו היא כל כך מזכירה בכתיבתה ובסגנונה. ואכן כנראה שאין איחול מוצלח יותר לסופרת צעירה מאשר לזכות לקריירה ענפה ועשירה כמו זו של קינג (יהיו אפילו כאלו שיסתפקו בשמחה במחצית מהקריירה הזו).
ובאשר לשאלה השלישית שבה פתחתי, טובים ממני ניסו לענות עליה אך ההסבר שלי יתמוך באלו המבקשים להפריד בין המציאות הנחווית בספר לבין המציאות כמו שאנו חווים אותה. אחרי הכול רוצחים סדרתיים אינם משהו שאנו פוגשים מדי יום וכל תקוותינו היא שגם מכרינו לא יתקלו בהם בלכתם ברחוב. לכן לפעמים אנו נמשכים אל המפחיד-המפחיד הזה. לעיתים יש משהו מנחם בלחוות באופן מתווך עולם לא יציב, מאיים וקודר רק כדי לסגור את דפי הספר ולחזור אל המציאות השלווה והרגועה שלנו. פתאום המינוס בבנק, ויכוחים עם בני משפחה או בוס מעצבן מתגמדים ולא נראים כל כך חשובים. פתאום, אנחנו חייבים לציין לפנינו, החיים שלנו למעשה הם די ורודים. האידיליה אותה מבקש סטיבן ליצור מחיי משפחתו היא למעשה נחלת רובנו, המציאות שלנו היא המציאות אליה שואפים אלו שהמציאות שלהם נקרעת ביום אחד והופכת למשהו מעוות וחסר ביטחון. באואר מבקשת לתת לנו הצצה לחיים של אותם חסרי המזל האלו, הצצה שבתורה מבססת את ביטחוננו כקוראים בעולם מסביבנו. החיים שלנו בנויים אחרי הכול מרצף בלתי פוסק של השוואות למה שהיה יכול להיות טוב יותר או רע יותר שלפיהם אנו מגדירים את עצמנו. וכמי שבאה לשרטט דיוקן של מה שעלול לקרות, השבירה הזו של מגדל קלפים שממנה אין נקודת חזור, באואר עושה את מלאכתה נאמנה. מסקרן יהיה לקרוא ספרים נוספים שלה ולראות האם תממש את ההבטחה הגדולה הטמונה בספר הביכורים והאם תבחר להתעסק באותם חומרים אפלים גם בהמשך.
מאת נורית הוראק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
