השועל של יום שני / שלומית אברמסון

הוצאת זמורה ביתן

סיפורה של שכונה אחת, ערב מלחמת ששת הימים, מסופר לנו תוך התרחשות סוערת באחר צהריים אחד בו נעלמת הילדה סימי.

בעוד תושבי השכונה השונים, שלכולם קשר כזה או אחר עם סימי, מחפשים אחריה, אנו מתוודעים אל סיפורי חייהם, הנושאים אלינו ניחוחות ארץ ישראל של שנות השישים המאוחרות.

ספור היכרותם על שפת הכינרת של דוד ובלה, הוריה של סימי, סיפור יחסיהן של האחיות בלה וצילה - זו נשואה לפועל זבל והשנייה גאוות המשפחה.

סיפורו של "ליכטר השטן", הספר של השכונה, אצלו מבלה סימי שעות רבות ואינה יודעת כי הכינוי "השטן" רודף אחריו עוד מ"שם", מן הזמנים בהם אולץ ע"י הנאצים במחנות לגלח ראשי יהודים לפני שהוכנסו לניסויים רפואיים.

סיפורה של ונסה זהבי שעלתה לארץ בעקבות נישואיה, לקתה בדיכאון שלאחר לידה, ועתה היא צופה על חיי בעלה ובתה ממיטתה, מלאת חשדות.

ספור חברותן של סימי ואלה, בתה של ונסה, המתעמרת בסימי ברוע של ילדה הסובלת ממחסור חמור ביחס ואהבה.

אנו נתקלים באכזריותה של הילדות במלוא עוצמתה ולצידה בתסכול הנובע מחלומות לא ממומשים, כאב הזיכרון וכמיהה למגע ואהבה.

מעבר לעלילה המרתקת והכתיבה הכובשת, מצאתי עצמי מחייכת לא אחת למקרא תיאורים שהעבירו אותי במנהרת הזמן לביתה של סבתי, אל השכנה ממול ואל כל מה ששייך לעולם הנקרא "פעם".

כל תנועה מציירת תמונה מוכרת, כל משפט מעלה גלי נוסטלגיה הצובטים בלב בצורה בלתי מוסברת, כמו סתיו.

"היא הרימה את השפופרת השחורה, נשפה אד על הפומית ומירקה אותה באצבע עטופה בשולי הסינר. הטלפון עמד על מדף קטן.. בפינת ההול.. בלה יישרה בידה את הכבל המסולסל של הטלפון.."

"הילד הקטן הזדקף, הפיל מידו את המקל, היטיב סביב צווארו את תיק הבד הרקום ואת מימיית הפלסטיק והרים לכיוונה יד מהססת."

"בצהריים נכנס לכיתה שלום השמש ובידיו ארגז קרטון מוכתם בכתמי שמן גדולים ובתוכו סופגניות מקומטות שהצטופפו תחת שיכבה של אבקת סוכר מיוזעת ואפורה כמו הרפש."

וכך, מוצפת בתמונות נוסטלגיות של בייגלה על חוט רפיה, קוקוס ורוד, מרכך קרויטר, מיתקן עם מגנט לסבון וחפיפת ראש פעם בשבוע כי יותר זה לא בריא, עברתי כמה ימים נעימים ביותר עם אנשי שכונה אחת בירושלים.

אירית ישראלי