"העדינות" / דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

הספר נקרא בצרפתית La Delicatesse. ואיך אומרים בעברית מעדן ? - 'דליקטס'. כן, הספר עבורי – הוא כסעודת גורמה צרפתית, הכוללת בתוכה את כל המנות מהאפריטיף ועד לקינוח, כשההמנות מוגשות אחת אחת, בעירוב תמציות, מעוטרות ומוגשות באלגנטיות.

דויד פואנקינוס משתמש בכל התמציות הספרותיות הקיימות כדי לספר סיפור מסגרת פשוט על בחורה שהחיים הפגישו אותה עם אכזריות החיים שהיא נכנסת לתקופת ריקנות ושמתנהלת כאוטומט עד ש... יש בסיפור אפילו מוטיב מן הטלנובלה - כשקרה האסון היא הייתה בעמוד 123 של ספר, מה שמגרה את הקורא לתשובה פשוטה ומיידית – מתי היא תמשיך בקריאה, על שידתו של מי תמצא עוד עותק?

אבל אפשר לספר סיפור ואפשר לספר סיפור, לפואנקינוס יש הכישרון לפרק את הרגע למרכיבים, לתאר את המהלכים המחשבתיים שהובילו כל גיבור לפעולה, את ציפיותיו של הזולת העומד מול הגיבור, והוא עושה זאת בתובנות מרשימות, מתבל באירוניה ובאהבת אדם, כזו המכירה את נפתולי הנפש, ואפילו כשהנפש הזאת נכנעת לפעמים לגורל:
“אם היא בוחרת משמשים אני מתחתן איתה...
- …אני אקח מיץ משמשים, אני חושבת”,
יש תפקיד לנסיונה הקודם של כל דמות על כל עולם הדימויים שלה בעבר:
"בזמן שהלך לעבר מעונו עלו בו תמונות מילדותו השוודית. הן חלפו די מהר. הילדות בשוודיה דומה לזקנה בשווייץ. ובכל זאת, הוא חשב על הפעמים שישב בירכתי הכיתה רק כדי להתבונן בגביהן של הבנות. במשך שנים העריץ את עורפיהן של כריסטינה, פרנילה, יואנה, ושל עוד הרבה בנות ששמותיהן מסתיימים ב-ה', ומעולם לא עלה בידו לקטוף אות אחרת... כשעמד לפני הבניין שלו, היסס. מספרים רבים כל כך עלינו לשנן, מספרי טלפון נייד, קוד גישה לאינטרנט, כרטיס כספומט... בהכרח מגיע הרגע שבו הכול מתבלבל, ואדם מנסה להיכנס לביתו באמצעות מספר טלפון... … לבסוף הגיע שכן והתייצב לפני הדלת. הוא היה יכול לפתוח מיד, אבל העדיף להתענג על הרגע הזה של עליונות מובהקת..."
והקטע מסתיים בפיוט: "... לבסוף פתח את דלת דירתו וראה שהסלון קטן מאוד, צר מהכיל את תאוות החיים שלו.”

פואנקינוס משלים את האירוניה כאשר לכל נושא הוא משלב קטעים אובייקטיביים ביותר של העולם:
"ידיעה שהופיעה במגזין 'מטרו' וכותרתה
'נחשף סחר לא חוקי בגבינת מוצרלה'"

פואנקינוס פייטן רב כישרון המלהטט בשלל סגנונות ומוציא תחת ידו מעדן. 'שוזר בוירטואוזיות'  כתב מבקר אחד, 'מצליח יותר מאי פעם באלכימיה של הכבד והקליל, של האסון והתקווה' כותב שני (הציטוטים מגב הספר).

הספר שזור פנינים ואבני חן למכביר, קראתי אותו מספר פעמים ואני סבורה שאקרא בו שוב, אבל בדבר אחד אני משוכנעת, אחפש עוד ספרים פרי עטו של האיש החכם הזה, כן יתורגמו.

אוגניה בלוגילוגי

העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

גיבורת הסיפור, נטלי, היא אישה שמאופיינת בהרבה תארים שמצטברים לסטריאוטיפ (מדומיין) של אישה: היא יפה, עדינה, רגשית, חיננית וחידתית לגברים המעוניינים בה. היא מובלת מאירוע לאירוע בסיפור בעקבות רגשות טמירים ומסתוריים לכאורה. כך היא מתאהבת – באורח לא צפוי – בפרנסואה, אשר פונה אליה פנייה של סתם ברחוב, ובמקום להיות מסולק מעל פניה כמטריד אחד מתוך אלף הוא הופך לבעלה האהוב למשך שנים. כך היא מתאבלת על פרנסואה, לאחר שהוא מת בתאונת דרכים. כך היא גם מתאהבת מחדש במרקוס, אהוב צפוי עוד פחות מפרנסואה.

כתוצאה ממהלך זה, הן הדמויות והן הסיפור הם בנאליים במידה רבה. אין כאן תחכום עלילתי משום שהכל קורה פשוט מפני שהוא קורה. גם בתום הקריאה אין מעשיהם ותחושותיהם של הגיבורים מתחוורים, והסיפור אינו הופך מובן או משמעותי. אקדחים שמופיעים במערכה הראשונה יורים כבר במערכה השנייה, ויריות אחדות – כולל סצנת הסיום כולה – נורות מבלי שכלל הוצג שם אקדח.

ובכל זאת לקחתי מהקריאה משהו, והוא את עונג הסיפור. משום שמהדפים שבה ועולה הנאתו של המחבר מעצם פעולת הסיפור, והיא כובשת את הקורא, והופכת את הספר לפטיפור שאין בו ערך תזונתי אבל הוא נעים ומהנה. חלק משמעותי מהנאת הסיפור ניכרת מהשפה בה מסופר הסיפור, שהיא עכשווית, ישירה ועם זאת מתחכמת ומשרה תחושה של מעין חלום. בעיני זהו עיקר הקסם בספר, ובמפתיע, הגם שמדובר בספר מתורגם, אותו עונג מצליח להתעתק גם לעברית, למרות ההבדלים המשמעותיים בין השפות. ההנאה שבסיפור עוברת אל הקורא באורח בלתי אמצעי דרך התרגום שממש משמיע את הצרפתית ואת האופן בו הדברים צריכים להישמע כאשר מקריאים אותם בקול בשפת המקור. לא הופתעתי כשגיליתי בסוף הקריאה שהמתרגמת היא לי עברון-ועקנין. צריך לדעת לכתוב כדי לדעת לתרגם.

מאת שרון

 העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

השבח הראשון הראוי לרומן המרתק הזה של דויד פונאנקינוס, הוא דווקא על שפתו הרזה לכאורה.

למעשה, זהו רומן נטול יומרות לחלוטין. הוא פשוט לכאורה.

מכאן - סוד עוצמתו וקסמו. אך משם - מתגלה יכולתו הוירטואוזית של הסופר ליצור דינמיקה קסומה של סיפור אהבה משולש, שבמרכזו ניצבת דמותה היפה של נטלי, אישה צעירה, שאיבדה את בעלה בתאונה פתאומית, ומאז משתנים חייה לגמרי.

כאשר בוחנים את העדינות במישורים של התייחסות ספרותית ביקורתית, הרי ניתן בהחלט לומר עליו שזהו רומן המעוגן בהוויה של החיים המערביים של ימינו.

אנשים, גברים ונשים, השרויים במעין קליפה מרוחקת של עצמם מזולתם, שמתוכה הם יוצאים לעיתים לנסיונות נואשים ליצירת קשר רגשי של אהבה, משמעותי ואפילו מחייב.

קליפה זו ברומן היא הקריירה, "הג'וב היוקרתי" שכה חשוב בעולם המערבי, והוא לעיתים בגדר חזות הכל.

אל מול הקליפה הזאת הם מנסים להציב לעצמם אתגרים משל עצמם או לעמוד בפני אתגרים שאחרים מציבים להם.

לרוב זה מסתיים במפח נפש לא קטן.

אלא שגדולותו היפה של פונאקינוס היא ביכולת שלו לפרק את הקליפה הזאת לגורמים, במהלכם הוא מצליח להביא את הקוראים לסחף רגשי עם גיבורת הרומן הזה. נטלי היפה, החושנית, אבל בודדה ואומללה מאז מות בעלה.

נטלי, המנסה מחד להוריד מעליה את נסיונותיו הבלתי נלאים של המנהל שלה לחזר אחריה, ומאידך -מתלבטת לנוכח חיזוריו הגולמנים משהו של עמית לעבודה שאט אט היא מוצאת את עצמה מתאהבת בו אהבה ממשית.

אמירתו הנודעת של בלזק על האישה ומהותה -" להרגיש, לאהוב, לסבול - זאת מהות הנשיות" מקבלת כאן נפח משמעותי ובכיוון נכון ולא פתטי כלל.

הספקות והפחדים של נטלי מאוזנים באמצעות רגשותיה, אבל גם באמצעות אותם טריקים מיוחדים של הסופר - קטעי השהיה, סתמיים וטפלים לכאורה - שנעים בין משפט קצר על תפריט סעודה לבין סקירה מוזרה על תוצאות משחקי כדורגל, מטרתן אינה לשעשע ולא להתחכם.

מטרת קטעים אלו היא ליצור "רגעי השהיה הנובעים מתוך החיים עצמם."

קרי - הסופר מצביע על כך שחייה של נטלי ושל אהובה אינם בגדר משנה רומנטית סדורה ונפרדת. הם נזילים, בלתי צפויים בעליל, ובוודאי קשורים בעקיפין לכל דבר קטן או גדול המתרחש סביב.

כך גם דמותם של שלושת הגברים ברומן - הבעל המת, שהוא למעשה היה וייוותר כך או כך "חזות הכל" בשל אהבתה הגדולה של נטלי כלפיו. ושני המחזרים - המנהל הנואש אל מול חייו הסתמיים והמחפש לו גאולה בערגה רומנטית ופיזית לנטלי, והמחזר הצעיר, אותו עמית לעבודה, מרקוס, גמלוני, חסר בטחון, אבל שופע מאידך קסם אישי עצום שבו נשבית נטלי לבסוף.

בתוך כל אלו - זיכרונות, נוסטלגיות פשוטות, לטעמים ומראות מהעבר.

החומרים שמהם עשויים החיים כולם, על הטוב והרע שבהם, המכוער והיפה, נארגים כאן מעשה ידי אומן לכלל רומן נהדר על אהבה.

למעשה - "כך כותבים סיפור אהבה".

העדינות אם כן הוא לא רומן רומנטי.

הוא סיפור אהבה שכך היה צריך להיכתב באופן הטוב ביותר.

אלמנטים שחוברו בכשרון גדול יחד - במשמעות, בזיקה הטקסטואלית בין ההתרחשות החיצונית לדמויות הגיבורים. ביכולת הנהדרת ליצור תפניות מפתיעות, משעשעות, ובעלות ערך מוסף.

התרגום של לי עברון-ועקנין הוא מלאכת מחשבת יפה של הרקה לעברית.

עובדה המוסיפה לכשעצמה נופך נכבד נוסף לרומן חשוב זה.

מאת ראובן שבת, "בכיוון הרוח"

העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: תמי בורשטיין

לספר הזה יש איכות של חלום. אולי בגלל שרוב הדברים שקורים בו מתוארים דרך תת ההכרה ולא דרך ההתרחשויות.

בשונה מספרים רבים, בהם העלילה והאירועים מכתיבים את הקצב, והרגשות של הדמויות מוכנסים לסיפור בהתאם לצורכי העלילה, הרי שפה, קצת כמו בחלום,  המהלכים של הדמויות נקראים מנקודת מבט של זרות.

פרויד מדבר על מנגנון הגנה בשם "בידוד", המופיע בחיינו בדרך כלל במצבים קשים. מנגנון זה שומר עליך מהקושי על ידי העובדה שאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו בסרט. כמו בחלום.

וכך, אנו פוגשים את נטלי פוגשת בפרנסואה בסוג של חלום רומנטי מתקתק, מאבדת אותו בסוג של סיוט, ומתחילה קשר חדש שנראה גם הוא כסוג של הזיה.

לכאורה, אינספור דרמות מתרחשות בספר, אבל שום דבר לא נראה באמת פוצע. כאילו ישנו מנגנון ששומר על הומור ואיפוק וריחוק - שלא יאפשרו לך, הקורא, להיכנס עמוק מדי לעלילה ולהזדהות יתר על המידה עם הבריות המתוארות בה.

וכמו בחלום, בו מופיעים לא פעם דברים לא קשורים, שייתכן שמעידים על דברים משמעותיים שהתת מודע שלנו רוצה להגיד לנו, כך גם בספר. בין אירוע אחד למשנהו יכול הסופר לספר לנו על פריטי טריוויה כמו תוצאות משחקי הכדורגל ביום מסוים, מהם המצרכים הנדרשים להכנת ריזוטו אספרגוס, ודוגמאות למספרי טלפון מהמאה הקודמת.

לכאורה אין היגיון בכל האינפורמציה הזו. חלקה גם חסרת כל ביסוס מציאותי ואין ספק שהיא פרי מוחו של הסופר (כמו "השירים שג'ון לנון היה כותב לו היה חי היום") אבל כמו בחלום, גם פה דברים שלא קשורים נראים לך הולמים את המצב באותו רגע – ואם תלך לפרשן חלומות מנוסה (או למבקר ספרות ראוי), מן הסתם ייתן לך גם הסבר מפורט לכל אחד מהאלמנטים השונים שנראו בחלומך (או בספרך).

למרות כל האמור לעיל, חשוב לי לציין כי הספר קריא מאוד, התרגום מצוין וקולח, מס' העמודים קצר

(174 ), ובכל זאת הוא איננו נקרא בנשימה אחת. שכן הוא גורם לך להתעכב על לא מעט משפטים בו.  להשתהות. לבחון.  יש שם לא מעט קטעים שמתייחסים למערכות יחסים, לבני אדם, לאובדן, לכאב ולאהבה. אמיתות ידועות שמובאות בבהירות חודרת, אחרת. אצטט אחד שנגע בי במיוחד:

"השעון הגופני שלנו איננו הגיוני. בדיוק כמו שברון הלב שלנו באהבה: אדם אינו יכול לדעת מתי יתאושש. ברגע הקשה ביותר של הכאב חושבים שהפצע יצרוב תמיד. ויום אחד נדהמים כשלא חשים עוד את הכובד הנורא. איזו הפתעה היא לגלות שהאומללות נעלמה. מדוע באותו יום? מדוע לא אחר כך או קודם לכן?..." (עמ' 70 )

אין היגיון ביקיצה מן הכאב, אין היגיון בצלילה אליו. זהו משהו שרירותי של גופנו, שחזק מאיתנו. כמו חלום שאדם חולם ולא מסוגל לשלוט בו, וכשהחלום נעים, כמו הספר הזה, היקיצה נראית לא הכרחית. אבל גם לא לא רצויה.

מאת זלפה שלמה