סטונר/ג'ון ויליאמס. מאנגלית: שרון פרמינגר

"האדם שאוהבים בתחילה אינו האדם שאוהבים בסוף, והאהבה אינה יעד שמגיעים אליו אלא תהליך..."

ויליאמס סטונר הוא נער שחי במשק חקלאי בסוף המאה ה-19. הוריו שולחים אותו ללמוד חקלאות באוניברסיטת קולומביה, אולם סטונר נשבה בקסמיו דווקא של המרצה הקשוח שלו לספרות אנגלית. הוא מסיים שנתיים ראשונות ועובר לחוג לספרות אנגלית ומתווה לעצמו עתיד ליניארי ברור וללא סטיות. הוא מסיים את לימודיו, ממשיך לתואר שני והופך למרצה בכיר בפקולטה לספרות אנגלית באוניברסיטה.
במהלך חייו הוא מתאהב באדית, אישה קפואה שבהמשך יתברר שהיא נוטה להתקפים היסטריים. נולדת לו בת, גרייס, שהוא אוהב אותה מאוד, אולם כאיש פאסיבי שנותן ליקום להוליך אותו, הוא מאפשר לאשתו לעשות בה ובו כרצונה. הוא צופה מהצד ואין לו קובלנות או כעסים.
בגיל 42 הוא נוכח לדעת שחייו יכולים להסתיים או להמשיך לא ממש אכפת לו, אולם דווקא בנקודת זמן זאת הוא מתוודע לסטודנטית שלו והוא נקלע לפרשת אהבים מטלטלת.
על פניו, סיפור פשוט, די בנאלי שקראנו עליו אינספור פעמים. ואכן, כתיבתו של ויליאמס היא כתיבה פשוטה מאוד ועוד יותר מאוד מינימליסטית.
ויחד עם זאת, אתה לא מבין מה בספר הזה סוחף אותך וגורם לך לקרוא אותו בלי להניח אותו מידך, ולקרוא אותך בנשימה אחת.
אין בו משהו מיוחד לכאורה אולם הוא כל כך כואב ונוגע ומטלטל בפשטותו.
נגע בי במיוחד תהליך הגסיסה של סטונר, הוא גרם לי לחשוב על הזקנה והמוות שלי... כתיבתו הארצית, הריאליסטית והפשוטה יכולה לטלטל כל אדם ולהביא אותו לחשוב על נקודות שונות בחייו, על תהליכים שונים בחייו.

נטע גורביץ מסכמת באחרית דבר ששופכת אור על דמותו של ויליאמס ועל גילויו של הספר הזה בפתאומיות. הספר פורסם לראשונה ב-1965 ומאז הפך לסוג של רב מכר. היא מעמידה את דמותו של ויליאמס מול הדמות הראשית, סטונר, והופכת את הספר למעין סוג של אוטוביוגרפיה, או לפחות סיפור שנובע מחומרים אמיתיים שקרו לויליאמס. בנוסף, גורביץ מציינת שבאחד מראיונותיו נשאל ויליאמס אם סטונר מת אומלל. הוא ענה שלא, הוא דווקא מת מאושר. לכאורה קצת קשה להבין את זה. גם בתו של סטונר, גרייס, אומרת לו במהלך הגסיסה שהוא מסכן וחייו היו קשים. לכאורה, זה אכן נראה כך, גם אשתו לא הקלה עליו וגם חייו המקצועיים לא נחו על זרי הדפנה. אולם, אם נחשוב לרגע על דבריו של ויליאמס נבין שלמעשה חייו של סטונר היו כפי שהוא התווה לעצמו. קו ליניארי אחיד ורציף שיש בו טלטלות קלות, אך הוא זכה ללמוד וללמד את מה שאהב, הוא זכה לאהבה גדולה (קתרין הסטודנטית) ולאהבתה של בתו.

הספר כתוב ונקרא כמו רומן מעולה ומפעים מסוף המאה ה-19.

מאת מירב