בין חברים / עמוס עוז

לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות לחופי הים התיכון, לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עינינו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד. 

יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענברי בן קיבוץ אפיקים, המגוללת את עלילותיו של קיבוץ אפיקים מיום עלייתו לקרקע ועד להפרטתו בשלהי שנות התשעים. את ספרה של יעל נאמן בת קיבוץ יחיעם,"היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) המתאר את ילדותה ונעוריה של המחברת בקיבוץ יחיעם. לצידן של יצירות אלו ניצב סרטו המטלטל של הבמאי דוד שאול בן קיבוץ כיסופים, "אדמה משוגעת" (2005), המתחקה אחר משפחה חריגה החיה את חייה השסועים בקיבוץ של שנות השישים, אשר מבעד לטקסי החניכה וסלסילות הביכורים המשרות אווירה הרמונית וטבעית רוחשים שנאות, קנאות ובעיקר אטימות למצבו הנפשי של האדם המתנפץ אל מול שובר הגלים האידיאולוגי. 

אל מול יצירותיהם המאופיינות בביקורת נוקבת ומתריסה ניתן להציב את ביקורתו המאופקת של הסופר עמוס עוז. בספרו האחרון, בין חברים (כתר, 2012) מתאר עוז קיבוץ דמיוני בשם יקהת הנמצא אי שם בארץ ישראל. ההימנעות מהצבת הקיבוץ בהקשר גיאוגרפי ספציפי מחזקת את תחושתו של הקורא שהקיבוץ הינו מרחב מדומיין המנותק מהקשרים של מקום וזמן. בועה אידיאולוגית ובעיקר אנושית, המקיימת ריתמוס פנימי שרק אוזן מיומנת תוכל להבחין בחוסר ההרמוניה המצוי בין התווים האידיאולוגיים לבין התקיימותם בחיי היום יום. 

הודות לסגנון כתיבתו המינימליסטי והישיר הנעדר כל מליצה ותעלול לשון, הדמויות המאכלסות את הסיפור נאלצות לעמוד במערומיהן אל מול גורלן האישי. אחת אחת נגלות לפנינו דמויותיהם של צבי פרוביזור מהנוי, בועז מהנח"ל המוצנח, נחום החשמלאי, דויד המורה ועוד רבים וטובים. כולן נחצבו ביד אומן, ולכן על אף הכתיבה החסכנית הן שומרות על אמינות וייחודיות שרק סופר בסדר גודל של עוז יכול להפיק במסגרת כה מצומצמת. 

בניגוד לתדמית הקיבוצית המנסה להראות שהקשר בין החברים מושתת על עולם אידאי מובהק וברור החותר להגשמתה של מטרה משותפת, חברי קיבוץ יקהת נקשרים זה לזה בקשר של מבוכה. לעיני הקורא הולך ונגלה פער עמוק בין עולם האידיאות השוויוני המעלה על נס את ערך הרעות לבין חייהם היום יומיים של החברים הנגועים בצרות עין, ברשעות ובניצול נפשי. הפערים אליהם מתוודע הקורא אינם נסתרים מעיניהם של חברי הקיבוץ ההולכים ומתבצרים בשתיקה רועמת המדגישה את תסכולם וחוסר האונים ממצבם הקיומי בו הם כלואים בתוך מציאות חברתית מדכדכת עטופה בשדות מוריקים ומילים רוויות פאתוס שאינן מצליחות לתת להם מזור לתלאותיהם היום יומיות. עוז איננו מעוניין לתת לקורא תקוות שווא ועל כן הוא אינו שובר את חומות השתיקה אלא דווקא בוחר להגביהן ככל שעוברים העמודים. אווירת המחשכים הנוצרת ככל שמתקדמת העלילה עומדת בהתרסה אל מול השמש הקופחת שכביכול חושפת כל פגם, הניגודיות בין השתיים מצליחה להעביר בקורא חוויית קריאה ייחודית. 

לסיכום, הספר "בין חברים", כתוב בתמציתיות ובחסכנות, כמו קונדיטור מומחה שקל עוז כל פסיק ותג ובכך הוא העמיד לפנינו יצירה מרשימה שראויה לטעימה במנות קצובות פעם אחר פעם. מומלץ בחום! 

אברהם אייזן

בין חברים / עמוס עוז

"האהבה נראתה לו פתאום כעוד אחד מפגעי החיים שבפניהם עליך לכוף את ראשך ולהבליג עד יעבור זעם"

איזה כיף! איזה עונג!
ראשית, מזמן לא כתבתי על ספר ישראלי. וזה לא סתם ספר ישראלי זה סופר ישראלי - עמוס עוז!!
כבר המון המון זמן לא קראתי ספר ישראלי כל כך שורשי, כל כך נטוע, כל כך עברי!! שפה גבוהה ועשירה, קולחת ונכונה.
שנית, אני לא אוהבת כל כך סיפורים קצרים, ולא קראתי את ספרו הקודם של עוז, שגם הוא סיפורים קצרים. אבל, משום-מה, הפעם עשיתי זאת. ולא התאכזבתי!!

זהו קובץ של שמונה סיפורים, השזורים אחד בשני, דמויות שקשורות אחד לשנייה במקום אחד: קיבוץ יקהת. קיבוץ דמיוני, לא ברור איפה לא ברור מתי. עוז כתב כבר בעבר על חיי הקיבוץ, מנקודת מבט אישית, של מי שנכנס לקיבוץ חולדה כילד חוץ. הפעם, הוא כותב מתוך נקודת מבט בוגרת, אחרת, בהמון אירוניה, המון ביקורת והולך עם רעיון הקיבוץ עד הסוף.
שמו של אחד הסיפורים, שנבחר להיות גם שמו של הספר, מאוד ישראלי: בין חברים. רק בישראל תשמע משפטים כאלו של בין חברים, דברים שנאמרים, נעשים או אפילו שותקים בין חברים. כל כך ישראלי. ואכן, הקיבוץ הוא יוזמה מאוד עברית-ישראלית. בעברו, כאמור, היה עוז ילד חוץ. הפעם, הוא שם בפיו של משה - ילד חוץ כמובן, את דעתו על הקיבוץ שהוא מהות האנושות, מהות הספר: "משה הגיע למסקנה הפשוטה שרוב בני האדם זקוקים ליותר חיבה מכפי שאפשר למצוא". בסיפור האחרון, שוב שם עוז את הרעיון הזה בוריאציה אחרת בפיה של אישה, אסנת: "רוב בני האדם זקוקים כנראה ליותר חיבה מכפי שהאחרים מסוגלים לתת, וכי גרעון כזה שבין ביקוש להיצע אף אחת מוועדות הקיבוץ לעולם לא תצליח לכסות".
ברגישות רבה, מעביר עוז בסיפורים הקצרצרים הללו, בלי הרבה עלילה, את ביקורתו כלפי הקולקטיב, את מה שהקיבוץ יכול לעשות ליחיד האינדיבידואל, כיצד יכול הקיבוץ למגר רצון אינדיבידואלי להתפתח, להגן על הילדים, לנסות לעשות משהו מקורי אישי. לא ברור אם עוז אכן מקבל את תורתו של מרקס. אבל, הוא מקצין את הקומוניזם לאנרכיזם. נראה לי שעוז (כמוני, מודה...) שם בפיהם של כמה מדמויותיו, את האידיאולוגיה האנרכיסטית, בעיקר בפיו של מרטין, ניצול שואה, ולא בכדי!! בסיפור האחרון, אספרנטו, חושב מרטין שלימוד שפת האספרנטו תוביל את כל העולם לאחדות. השיוויון בשפה לא יוביל עוד למלחמות. בכל אחד מהסיפורים הללו, מבקר עוז את אידיאולוגית הקיבוץ, את הקומוניזם, אך "מטפטף" סממנים אנרכיסטיים, במובן האידיאולוגי.
בפיו של מרטין, בסוף הסיפור ובסוף הספר הוא מביא את הציטוט: השררה והציות מנוגדים לטבע האדם.

עוז משרטט בעדינות רבה את חיי הקיבוץ, על ברושיו, ריחו ודמויותיו. בניגוד לארצות התן, הספר הראשון שכתב על חיי הקיבוץ, שכתוב באופן רציונלי וחד, הספר הזה רווי רגישות וחמלה כלפי הדמויות. נגע בי מאוד הסיפור "ילד קטן"... מזמן לא בכיתי בגלל סיפור קטן...
לא בכדי ציטטתי את הציטוט בראש דברים אלו. נראה כי עוז מדבר פחות על האהבה, החמלה היא מהות האנושיות.
על כל סיפוריו, ספר מכמיר לב!

מאת מירב