החדר הכחול / ז'ורז' סימנון

"כל החיים אני רודפת אחרי הפצע שלי", בטי, עמ' 233

לאחר שנים של תרגום, עם עובד ויהושע קנז נטשו את סימנון. מודה שנבהלתי. אני מאוד אוהבת את סימנון, אם כי לא ממש ספרי מתח.
קנז תרגם את סימנון באופן מבריק, בגישתו לעברית מצוחצחת נקייה וללא רבב העלה קנז את סימנון לתודעה הציבורית. שמעתי שעכשיו קנז עסוק ברומן משלו ואחכה לו בכיליון עיניים, אולי זאת הסיבה שפינה את מקומו, אחרי שהפך את סימנון לאורח קבוע בכל שנה-שנתיים בספריותינו, בכל פעם שני סיפורים, לערן צור.
האמת, חששתי... מתתי מפחד. פחדתי פחד מוות שיגעו לי בשילוב הזה קנז-סימנון. אבל מודה - לא התאכזבתי. צור שמר על הצביון שקנז רכש לסימנון. אמנם פה ושם צור מחדיר שפה עכשווית שאני לא בטוחה שקנז היה משתמש בה, אך הרמה נשמרת. ערן צור סיפר לי שקנז עבר על הפרק הראשון ותיקן פה ושם, והוא הצליח ללמוד מזה רבות.
בראיון לעיתון, סיפר צור שלמד צרפתית 13 שנה וקרא את סימנון במקור הוא כל כך אהב שרצה לתרגם אותו. וכמו היה זה צפוי שיבחר דווקא בשני סיפורים ארוטיים. אשמח לקרוא תרגומים נוספים של סימנון על ידי צור.

סימנון בונה את הסיפור שלו לאט, הרמזים נשתלים כבר בתחילת הסיפור וגם אם הכל ידוע וברור כבר בהתחלה ספריו נקראים בשקיקה. יכול להיות שאת הסוף אתה כבר מבין בהתחלה אבל העוצמה הסיפורית של סימנון משאירה אותך להינות מחווית קריאה.
סימנון כתב למעלה מארבע מאות ספרים, מעל 130 בסדרה הבלשית של החוקר מגרה, והנותרים הם רומנים מופלאים שסימנון מכנה אותם "רומנים רומנים" או "רומנים קשים". חלק מספריו עובדו לקולנוע וטלוויזיה.
בסדרה הבלשית, תרגם קנז בכל פעם שני סיפורים.

בספר הנוכחי שתי נובלות:
החדר הכחול: טוני, סוכן מכירות של מכונות חקלאיות, מנהל רומן חשאי עם אנדרה, בעלת חנות מכולת בכפר קטן ושגרתי. כבר בהתחלה ברור ומובן שקרה משהו, אולם עד כמעט סופה של הנובלה לא ברור למי מהדמויות.
סימנון כותב על מקום שהכל מתנהל בתבניות קבועות, לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות. ואז כשקורה המקרה זה מזעזע את כל הכפר.

בטי: בטי, היא אישה צעירה נשואה לבנו של גנרל ידוע ואם לשתי בנות. בטי מאוד רוצה לספר לבעלה על עברה ומהותה, אולם הוא לא רוצה לשמוע. ואז, כשקורה המקרה כולם מזועזעים ומנדים אותה. היא בוחרת ללכת ללא שאלות, וממצה את חייה עם הטיפה המרה האחרונה.

בטי וטוני הן דמויות שהולכות עם התשוקה שלהם עד הסוף, התשוקה שלא נותנת להם מנוח מול שגרת יומם, הן של הדמויות והן של הרקע.

מאת מירב