"שלוש נשים חזקות" / מארי נדיאי. מצרפתית: עדה פלדור

שלושה סיפורים שלהם חוט מקשר אחד – התמודדות על החופש והזהות האנושית של אישה שסיכוייה להתפתח בעולם משתנה כמעט אפסיים. שלוש הנשים כהות עור, כל אחת בדרכה מגלה שאפשר אחרת וכל אישה מתמודדת בהתאם לאופיה.
הן שונות והסיפורים שונים רק צבע העור, אזור המקור וחוט מקשר משפחתי זניח לגמרי לסיפור משותפים להן. אבל הן בהחלט שלוש נשים מרתקות בעלות אופי חזק שאיננו מוותר, שנלחם ומנצח כל אחת בדרכה. כנוצות אווריריות אך חזקות ומלטפות, הן מרחפות בין שני עולמות יש שתנצח את הגורל ויש שתנצח עם הגורל.

נורה - : "...באותו אופן חדלה לשאול מדוע אין לה ספק שאהבתה לבתה תיוולד בה מחדש ברגע שתמצה את כל מה שהיא יכולה לעשות למען סוני, ברגע שתשחרר את סוני ואת עצמה, מן השדים שהתיישבו על בטנם כשהיא היתה בת שמונה וסוני בן חמש.”

הסיפורים מסופרים בכשרון סיפרותי נדיר ומפתיע, וכשמכירים את שלוש הדמויות שבספר אפשר להסיק גם על כוחות ועוצמות שנושאת עימה הסופרת ביצירת המופת הזו:
קאדי - : "אישה צעירה שהיתה יכולה להיות היא עצמה, בחייה הקודמים, יצאה למדרכה וסילקה לוח עץ שחסם את החלון היחיד של המזנון שלה, וכשקאדי ראתה את הגוף שהיה בכל זאת מהודק וחזק בדקיקותו כמו גוף של נחש, היא זיהתה צללית דומה לשלה וקלטה איזו עבודה עושים השרירים שלה, שמוליכים אותה בצעד כה איתן, קלטה את עוצמתם, את נוכחותם התמידית, שהיא עצמה כבר שכחה, קלטה את כל גופה הצעיר והחזק שכבר חדלה להקדיש לו תשומת לב קלה שבקלות ועכשיו שבה ונזכרה בו, שבה ומצאה שבמראה של האלמונית הזאת, שעכשיו העמידה בשורה על הדלפק החיצוני של המזנון את בקבוקי הגזוז שהיא מציעה למכירה, ושבארשת המרוכזת, השלווה, המאופקת שלה היתה יכולה להיות היא עצמה, קאדי, בחייה הקודמים".
אל עוצמתה של האישה בסיפור האמצעי אנו מתוועדים בסיפורו של הבעל רודי. רודי עובר מסע קשה מנשוא והקורא מלווה אותו  – אך אני הזדהיתי עם האישה שברקע, זו שקולה כמעט ואינו נשמע אבל הוא עוצמתי, הוא מסתנן לקורא – בייחודיות הסיפורית של מרי נדיאי.
רודי בעלה של פנטה עובר מסע פסיכולוגי מרתק: "לאורך כל הבוקר, כמו שיירים של חלום כאוב ומשפיע על משהו, ליוותה אותו המחשבה שעדיף היה לו לא לדבר אליה כך...” (עמ' 79)
..."משהו בה מסרב להתפענח, ושב כמעט בהערצה אך גם באי-נוחות – משהו בטבעיות השלווה הזאת של אישה שהיא לפני הכול אינטלקטואלית, משהו בחוסר המודעות שנדמה שיש בה – דווקא בה, שמפענחת הכול לשיוויון הנפש שלה עצמה" (עמ' 87)
” אהה, אמר לעצמו בהבזק של כאב, וכשכל הזעם נעלם, בעוד הצלצול מהדהד בתוך אוזנו … מה בעצם קרה להם, לשלושתם, שגרם לאשתו ולבנו, האנשים היחידים שהוא אוהב בעולם (כי לאמא הוא רחש רק חיבה מעורפלת, רשמית, נטולת השלכות), לראות בו אויב?” ( עמ' 97 )
..."אה, חשב, קודח מחום ומצמא, וכי אין הוא צולל שוב בעצם הרגע הזה לתוך הסיבוכים והמעקפים המסוכנים של החלום הזה, המדיר והחדגוני בעת ובעונה אחת, והחלום המכאיב והמשפיל הזה שדווקא עכשיו, בכוח רצונו, התחיל להיחלץ ממנו?"(196)
שלושת הסיפורים כתובים בצורה כובשת מרתקת ומעניינת. שלושתם מסעות פנימיים של הגיבורות. התרשמתי במיוחד מהאמצעי מבין השלושה - מהסיפור של פאנטה. האישה ברקע הסיפור וכמעט ואינה נשמעת אבל היא הדומיננטית, סיפורה חודר אלינו דרך זה של בעלה שעובר ביום אחד תהליך מרתק של מסע וזיכוך.

אוגניה, בלוגילוגי

שלוש נשים חזקות / מרי נדיאי. מצרפתית: עדה פלדור

יש ספרים שאני אוהבת – מאוד, כמו נניח "גאווה ודעה קדומה", יש ספרים כמו "ארוחת ערב" שהייתי ממליצה לאחרים להתרחק מהם כמו מאש כי בעיניי אין בהם כלום חוץ מרוע. ובין שני הקצוות האלה יש מעט מאוד ספרים שאני לא ממש יודעת מהי עמדתי לגביהם, ואם מישהו ישאל אותי באופן פרטי האם הייתי ממליצה לו לקרוא את הספר, הייתי כנראה חוקרת אותו קצת לגבי סוג הספרים שהוא אוהב, אומרת שבעיניי הספר בעל ערך אך יש בו בעייתיות מסוימת  ומודה בכך, במקרים מסוימים (במיוחד כשהמדובר בשואל שאת דעתו אני מעריכה) שעיקר ההמלצה שלי נובעת מהסקרנות לדעת מה השואל לדעתי יחשוב עליו. הספר "שלוש נשים חזקות" הוא אחד מאותם ספרים בודדים שנמצאים בקטגוריית ה"מעניין אותי מה תחשבו עליו". ואולי זה לא מפתיע בהתחשב בעובדה שזו הסיבה שאני הגעתי לקרוא בו בכלל, לי היקרה הייתה סקרנית לגבי דעתי עליו.

הדבר שאני הייתי סקרנית לגביו עם סיום הקריאה היה מדוע נבחר שמו של הספר להיות "שלוש נשים חזקות" מפני שלמרות מה שנכתב על הכריכה האחורית של הספר שהמדובר ברומן בן שלושה חלקים שנורה, פנטה וקאדי הן גיבורותיו, הרי שהחלק השני שמספר על פנטה מסופר בעצם מנקודת מבטו של בעלה רודי, ואפשר לומר שהסיפור הוא עליה ממש כמו שאפשר לומר שלסיפור סינדרלה היה צריך לתת את השם "הנסיך החכם" או משהו כזה, יכול להיות שהנסיך  בסיפור סינדרלה הוא אכן חכם אבל אנחנו לא באמת יודעים את זה כי אנחנו כל הזמן רק רואים איזושהי הצטיירות תדמיתית שלו בעיניי יתר הדמויות.

תהייה נוספת שעלתה בי בעקבות הקריאה הייתה מה בספר הזה הופך אותו לספר אחד ולא לשלושה סיפורים שונים, כיוון ששני החלקים הראשונים לפחות הסתיימו באופן שהשאיר אצלי את ההרגשה שהדברים עדיין לא פתורים עד הסוף, ושאני סקרנית לדעת מה יעלה של בגורל הדמויות בהמשך, אך המחשבה שבחלק האחרון נגלה עוד מידע על גיבורי החלקים הראשונים התפוגגה עם סיום הקריאה ממש כמו המחשבה שבחלק השני נגלה משהו נוסף על גיבורי החלק הראשון. נכון שהדמויות מוזכרות גם בחלקים שאינם מספרים עליהם, אבל זה באמת אזכור חסר משמעות אמיתית לסיפור שמופיע בחלק שלהן, אלא אם כן כמובן המסר הוא שלכל דמות חסרת משמעות ככל שתהיה בסיפור אחד יש סיפור שלם משלה לספר.

שלושת חלקי הרומן מתוארים על גבי כריכת הספר כ "שלושה סיפורים, שלוש נפשות קרועות בין אירופה לבין אפריקה" ויש שם כנראה בין היתר גם סיפור שדן במצב המהגרים ובמצבם של אלה שהם לא כאן ולא שם, אבל אולי בשל המרחק הגאוגרפי, והידע הלא ממש קיים שלי בבעיות של צרפת והמהגרים אליה, הסיפור הזה די עבר לי מעל הראש, ומה שיותר דיבר אליי הוא התחושה של הדמויות שהם לא כאן ולא שם מבחינת החוץ (האנשים סביבן) והפנים (תחושות גופניות, נפשיות) האישי שלהן. באופן מעניין אנו רואים אצל כל הדמויות שבשעה שהן מנסות לפתור את הבעיות החיצוניות שלהן - בעיות שיוצאות מכלל שליטה מהר מאוד - הן מוטרדות בצורה זו או אחרת גם מחוסר שליטה על גופן שלהן. ותהיתי אם גם בכך יש אמירה כלשהי על הקשר בין הגוף לנפש ועל תגובת נגד של הגוף להתכחשות של הנפש שגוררת התכחשות לגוף וכן הלאה.בסופו של דבר נותרתי עם תהיות רבות לגבי המקום שאליו הסופרת כיוונה, אבל עם תחושה שלדעתה כנראה, אנשים עקורים אין מי שידאג לגורלם, וגם אם הם חזקים ורוצים להרגיש שליטים לגורלם, הרי שהם אינם שולטים בדבר, וחייהם פוסעים בנתיב ללא מוצא וללא רחמים. אבל זו רק התחושה שלי, מעניין באמת מה אתם תחשבו.

מאת אורלי שלמה