טירזה / ארנון גרונברג. מהולנדית: רחל ליברמן. ספריית פועלים

"מסיבות הן כמו חיי האדם, הן יכולות להיכשל או להצליח"

יורגן הופמיסטד הוא גבר מבוגר שלמרות שלא פוטר מעבודתו בשל גילו המבוגר (כן, יש חוק כזה בהולנד!) - הוא נשאר בבית אך ממשיך לקבל את משכורתו (הוא "הורחק" מתפקידו כיוון שלא גילה סופרים חדשים בעבודתו כעורך סיפורת מתורגמת). הוא נשוי לאישה ששמה אינו ידוע, הצעירה ממנו בכמה שנים ועוזבת אותו לטובת אהוב נעוריה. ביתו הבכורה, איבי, עברה לגור בצרפת, וביתו הצעירה, טירזה, סיימה את לימודיה ועומדת לנסוע לטיול באפריקה עם בן זוגה המרוקאי.
הספר מורכב משלושה חלקים ומושתת על יחסיו המורכבים של הופמיסטד עם אשתו ובנותיו, ובעיקר ביתו הצעירה. שלושת החלקים בונים את סיפור המסיבה: לפני, המסיבה ולאחריה. הסיפור סובב סביב הופמיסטד, שעל פניו הוא אדם פאסיבי, שקט, מושפל ומיותר, שבמהלך המסיבה מתקלפות שכבותיו כמו בצל... הוא גר בשכונת יוקרה, חשוב לו מאוד היה לגור בשכונה הזאת, חשוב לו מאוד לאמץ לו פוזה, לשחק משחק, חשוב לו מאוד לאגור כסף עבור ביטחון בנותיו, אולם תחילתה של מלחמת העולם השלישית ב-11 בספטמבר סימנה את תחילתן של התפוררותו שלו, של כלכלת העולם, תפקיד המשפחה...
והציטוט שלעיל דומה שהוא מוטיב הסיפור עצמו. המסיבה היא מסיבת סיום הלימודים של טירזה ולקראת מסעה באפריקה.

התכלית של הופמיסטד היא בנותיו, או ליתר דיוק ביתו טירזה. טירזה היא מרכז חייו ולכבוד המסיבה הוא מחליט להתעלות על עצמו ולא להיות פאסיבי ומיותר, הוא גם חתן השמחה כי הוא אביה של טירזה, מלכת השמש. אין לו קיום בלעדי טירזה, היא הנסיכה, מחוננת ושאף אחד לא ינסה לערער על זה, בשבילה ובזכותה הוא חי. למעשה תרגום שמו של הופמיסטד בהולנדית הוא מנהל החצר, משרת בכיר המופקד על החצר, או כיום: הדייל הבכיר באונייה האמון על הגשת המשקאות והארוחות לנוסעים וזה מה שיורגן הופמיסטד לאורחיה של טירזה, ביתו. הוא לוקח על עצמו את תפקיד המארח שמחויב לרווחת ולשמחת האורחים, למרות שהוא עצמו כמעט והורס אותה.

הספר סובב סביב האקזיסטנציאליזם שהיא תורה פילוסופית העוסקת בתכלית האדם ומשמעות חייו, כשהקיום קודם למשמעות; האדם הוא קודם כל חי קיים ואחר כך באה משמעותו, ואת המשמעות יש לרכוש בדם, יזע ודמעות. וכך יעשה גם יורגן הופמיסטד.
גרונברג מרבה לצטט מהתורה האקזיסטנציאליסטית בספר זה בעיקר את סארטר. הציטוט מתוך "בדלתיים סגורות": "הגיהנום הוא הזולת" חוזר על עצמו. כמו כן, גם הגותו של מרטין בובר מופיעה כאן רבות בעיקר בשאלת אני-אתה ואנחנו. קיום הזולת רק באמצעות ה"אתה", "הזולת קובע מי אני" (הגות שלמה ומורכבת של בובר). וכמו מישל פוקו ב"תולדות השיגעון בעידן התבונה" הוא מרבה להשתמש במשחק הזהויות, בגמישות הזהות: "אנחנו צריכים לנהוג בגמישות בזהות שלנו, רק משוגעים נשארים כל הזמן מי שהם"... ביתו הבכורה צועקת עליו כל הזמן שהוא משוגע, טירזה לא רואה את זה - היא אוהבת אותו כמות שהוא. והוא עצמו לא משוגע, הוא רק רוצה בטובתה של ביתו, טירזה.

יש משהו מטריד בספר הזה מתחילתו, כל הזמן זעתי באי נוחות, הוא חד וחותך בבשר והוא ממש לא לבעלי קיבה חלשה ועצבים רופפים!!!

מאת מירב