האורות בבתים של אחרים / קיארה גמברלה. מאיטלקית: יערית טאובר
עם ספרים, כמו עם אנשים, לפעמים לוקח זמן עד שמבינים שבאמת אוהבים, ואז מוקירים בדיעבד את העמודים שכבר היו, כמו את השיחות, את הקפה או ארוחת הצהריים, את הצחוקים, את מקום הישיבה על יד, את הפעם הראשונה שפגשתי אֶת. וכשמדובר בספרים, לפעמים אני אומרת לעצמי תקראי יותר לאט, כי אולי הפעם זה יקרה, ואחר כך קוראת מהר כרגיל ומנחמת את עצמי שאקרא שוב.
עם "האורות בבתים של אחרים" היה לי קשר כזה שנבנה בהדרגה. מהתחלה היה ברור שהספר טוב. נקודת המוצא שלו הייתה מעניינת – כשמתה מריה, אמה של מנדורלה בת השש, ומותירה אחריה מכתב המרמז שאחד מדיירי הבניין הוא אביה של הילדה, מחליטים דיירי הבניין שלא לערוך בדיקת דנ"א אלא לאמץ את מנדורלה יחד: כלומר, למנדורלה יהיו חמש משפחות, חמישה בתים, והיא לעולם לא תדע מיהו אביה הביולוגי. מנדורלה מספרת את הסיפור בגוף ראשון, אבל ישנם פרקים ופסקאות המופיעים בפונט אחר, ובהם מספר כל יודע חושף את הדברים שהילדה אינה יכולה לדעת.
כאמור, מההתחלה הספר היה טוב ומעניין. (היה גם דבר אחד מיוחד שעובר בספר כחוט השני – התפילות של מנדורלה, שאיש לא לימד אותה להתפלל והיא עושה זאת לפי הבנתה שלה. התפילות של מנדורלה מופנות תמיד אל עצמים דוממים - "הו וילונות", למשל - שהיא מבקשת להתחלף איתם.) אבל רק באמצע הרגשתי שאני ממש אוהבת אותו. במקרה או שלא במקרה זה היה כשמנדורלה הגיעה לגיל ההתבגרות ושני נושאים נעשו מרכזיים מאוד בחייה: השוני שלה מהאב"גים – כך היא מכנה את "האחרים בני גילה" – שוני שמתברר שלא צריך לגדול בין חמש משפחות שונות בלי לדעת מי אביך הביולוגי כדי להזדהות אתו – והאהבה המתעוררת בה פתאום למתאו ברילה, בן לאחת המשפחות שלה.
עם ובלי קשר לשני הנושאים הגדולים האלה, מנדורלה מתחילה לשאול את עצמה שאלות מפתח על הקיום. למשל:
"'אני רוצה שתגדלי נדירה כמו ג'ירפה בעיר, אבל עם האינסטינקט הביתי של כלבלב (שלי תמיד חסר)', כתבה אמא שלי במכתב שלה. אם כך, בדרך כלל היה צריך לבחור: או בחופש להסתובב בעולם כאילו הוא סוואנה, או בחוש הביתי, בקולר שכתוב עליו השם ובמישהו שייקח אותנו לווטרינר. אבל החופש, כולם יודעים שהוא דבר יפה וצודק: אז החוש הביתי, אם הוא שולל את החופש, מהו? מכוער ומוטעה?"
ובהקשר של האב"גים, ובמיוחד אווה ברנדי, החברה שבה חשקה מנדורלה מילדות מוקדמת ושהפכה אחר כך ליריבתה על לבו של מתאו:
"אבל מתי קורה שמי שהושפל מתחיל להשפיל בעצמו? [...] באיזו דרגה של התפרצות רגשית מי שמרגיש שחושבים שהוא נחות מאחרים מתחיל להרגיש נעלה? למה הוא לא מצליח לחשוב שהוא שונה וזהו? למה יש לו צורך להרגיש מיוחד? במי האשמה? מי התחיל? מי לא מפסיק? לאמא שלי זה היה ברור: 'הייתי רוצה שאם החברים לכיתה יצחקו עלייך מאיזושהי סיבה, את תחשבי שהם טועים ולא את'. פשוט, הגיוני. האם בגלל זה, יום אחרי יום, משהו שכנע אותי להראות לאווה ברנדי שהיא החמיצה את ההזדמנות להכיר אדם באמת יוצא דופן, ושהאדם הזה נקרא מנדורלה? למה, במקום לכעוס עליה, לא חיפשתי חברה אחרת? למה, אם למשל טינה נתנה לי קלמר חדש, רציתי רק שאווה תראה אותו, ואם היא לא יכלה לראות אותו לא הייתי יודעת מה לעשות בו?"
והכי נגעה ללבי התאהבותה של מנדורלה במתאו:
"... כי אחרי שכל הלילה חשבתי על מתאו, אחרי שעוררתי את תשומת לבו בתפילות שלי, כעת כשמצאתי אותו מולי ידעתי רק לעשות כן עם הראש על כל מה שאמר, כי לריסים שלו, כשעפעף בהם, היה הכוח ללחוץ על לחצן שהיה לי בתוך הראש ועוד אחד בין הרגליים – שעד לאותו רגע מעולם לא תיארתי לעצמי את קיומם. איזה אסון. איך מתאו היה יכול לתאר לעצמו, כשדיבר אלי, שאני, חוץ מאשר להקשיב לו, עסוקה בנטרול המעגלים החשמליים שהוא הפעיל בתוכי? איך הוא היה יכול לדעת עד כמה היה בלתי אפשרי לכבות אותם, מרגע שנדלקו מעצמם? כלום, הוא לא יכול היה לדעת כלום. לכן הפרצוף המטומטם שלי בהכרח נראה בעיניו פשוט כמו פרצוף מטומטם, ולא כמו המסכה היחידה שהיתה ברשותי כדי להסוות את המאמץ שנגרם לי מהעליות והירידות של שני הלחצנים האלה, בשעה שהוא קשקש על דא ועל הא."
ואת התיאור המשכנע הזה מנדורלה מסכמת במשפט קולע כל כך, שגם אלמלא סיבות רבות אחרות, היה בו די לגרום לי לאהוב אותה ואת הספר:
"אין חוסר צדק גדול יותר מלרצות בכל מאודך לתת למישהו את כל הטוב שבך, ובסוף לתת לו, בדיוק בגלל זה, את כל הרע."
לא אגלה מה עלה בגורל אהבתה של מנדורלה למתאו וגם לא את חידת אביה, אבל אגיד רק שכיווני המחשבה של קיארה גמברלה מפתיעים ומענגים.
אהבתי. מתישהו אקרא שוב.
מאת לי עברון-ועקנין
בבלוג זה
בכל הבלוגים
