יער נורווגי הוא הספר שגרם לי להתאהב בהרוקי מורקאמי, ולאחריו לא יכולתי
לעצור את עצמי מלקרוא את כל ספריו, יהיו אלה סיפורים קצרים או רומנים.
טורו וואטאנאבה, הדמות הראשית שלנו, נזכר בנערותו כצעיר יפני הלומד
באוניברסיטת טוקיו. במהלך הספר הוא מפתח יחסים רומנטיים מקבילים ומפותלים
עם שתי נערות - נאוקו ומידורי. מורקאמי, שמרבית הספרים שלו מושפעים בצורה
כזו או אחרת מתרבות הנוער היפנית של שנות השישים (הנוער האידיאלוגי של
אחר מלחמת העולם השנייה), שופך אור אחר ומעט מזלזל על אותם סטודנטים
מפגינים חדורי אידיאלוגיה, אך זה החלק השולי בספר.

  הספר עצמו מתרכז כמעט כולו בנבכי נפשו של טורו, ועל הרגשות השונים
שמפתחות הדמויות בספר. איני אוהב בדרך כלל לקרוא סיפורי אהבה, אך זה ממש
אינו סיפור בנאלי ומלא קיטש, אלא שיר הלל לרגש האהבה והרומנטיקה, שמצליח
כמו ללכוד בבקבוק את תחושת האהבה התמימה ביותר. הספר נוגע גם במיניותם של
הנערים והנערות, בקלות הבלתי נסבלת בה נפשם מתערערת לבלי שוב (בשלב מוקדם
בספר מסופר על התאבדות אחת הדמויות ועם ההתמודדות הקשה שההתאבדות גוררת),
וגורם, לצד תהיות נוגות, רגשות רומנטיים ועצב, גם לרגשות עזים של הזדהות
עם הדמויות אצל הקורא - דבר שמתרחש אצלי, באופן אישי, לעתים נדירות יחסית
בזמן קריאה.

  אם קראתם את אחד מהספרים האחרים של מורקאמי ולא נהניתם, אני יכול לומר
שזה ממש לא אומר שלא תהנו מיער נורווגי - הוא אמנם דומה בסגנון הכתיבה
לשאר הספרים, אך שונה מהם מאוד בשאר, במיוחד לקוראים שמתעניינים יותר
בעלילה מאשר בכתיבה עצמה. אני נוהג לומר שיש רק שני ספרים שאני יכול
להמליץ עליהם לכל חובב ספרות, יהיה הטעם שלו אשר יהיה, כאשר האחד מהם הוא
יער נורווגי (השני? הפתעה לפעם אחרת). כמו ש"התפסן בשדה השיפון" הוא חובה
לכל חובב ספרות בשנים הראשונות שבהן רוכשים את ההנאה מקריאה (נניח, גילאי
14-16), יער נורווגי הוא ספר בחזקת חובה לכל חובב ספרות בגיל קצת יותר
מתקדם (16 והלאה). מומלץ!

-

מאת נימי

סיימתי את הספר בשם הזה של מאיר שלו

אתם יודעים איך זה כשמסיימים ספר שתופס בגרון,

רוצים להשאר איתו עוד קצת ועוד קצת.

שלו מספר סיפור קטן מצחיק ועצוב שקשור בסבתו טוניה

ומרחיב  על משפחתה בנהלל לפני ואחרי שהוא  נוגע בפואנטה שלשמה התכנסנו.

 הכרתי את מאיר שלו,לא אישית כמובן אלא מראיה

שמעו של אביו, המשורר יצחק שלו יצא מתחומי מקום מגוריו בשנות השישים והגיע גם אל שכונתנו,בית הכרם הסמוכה

לבד מהעובדה שבלי קשר היינו  חוצים את שדרות הרצל הרחוב שהפריד בין בית הכרם לקריית משה,בעיקר בלילות קיץ לוהטים,עת פקדנו את שדרות המאירי הרחוב שחצה את קריית משה,שם היה  סוג של הוסטל לקבוצות צעירים שבאו מארצות הברית  ושם התקבצנו יחד עם בני נוער ישראלים שרצו להכיר "בחורה אמריקאית"

ואז גם ראינו את המשורר פוסע בשדרה או מחכה כמו אחד האדם לאוטובוס מספר 6 של חברת "המקשר" שתחנה שלו שכנה ברחוב קריית משה.

הסיפור על טוניה ,סבתא של שלו שהייתה מן הסתם בגילה של סבתא שלי לא הזכיר לי אותה,את סבתא שלי

טוניה הייתה איכרה וסבתא שלי  למרות שחצתה את הארץ על חמור בחיפוש עבודה והצטרפה לבסוף למייסדי בנימינה,בחרה בקריירה אחרת לגמרי

אבל מכיון שהן עלו מאותה תפוצה (רוסיה) יש ביטויים ששלו מתאר בנוגע לסבתו שאני שמעתי מסבתי.

אבל יותר  מאת סבתא שלי הזכירה לי סבתא טוניה את ה.

ה. שכבר כתבתי עליה לא פעם ,מבנימינה,בת לאחת ממשפחות מייסדי המושבה שאומנם אם אני לא טועה עלתה מגרמניה אבל היו לה ניואנסים סובייטים בעליל עם הריטואל של טיפול במשק ובבית של איכרים.

שלו גם מספר על נסיעה ברכבת מירושלים לחיפה ואני כילד זוכר נסיעה כזו ברכבת מירושלים,הנסיעה עברה  על קו הגבול עם ירדן

מימין זרם הביוב ומשמאל עיבדו חקלאים ירדנים חלקות אדמה על הטרסות

נסיעה מירושלים לתל אביב לקחה  קרוב לשעתיים אבל כילדים זה לא היה כל כך חשוב לנו.

שלו מתאר  הליכה מהכביש הראשי לתוך נהלל שם הוריד אותם האוטובוס מחיפה לעפולה

ונזכרתי בפעמים שסבתי,סבתא טובה  לא לקחה אותנו בדה -סוטו של קופת חולים כללית עם האריה הנהג,הרי שנסענו לבנימינה בערך כמו ששלו מתאר

ברכבת,באוטובוס

עד הכניסה לבנימינה ומשם ברגל.

עברו הרבה שנים אבל בכל פעם כשאני נכנס לבנימינה יש את הריח המיוחד הזה של המושבה שאני לא ממש יכול לתאר במילים

ואם זה גם יוצא בצהרי יום קיץ חם,אין אף אחד ברחוב

גם לא האיכרים החרוצים ביותר.

יסלחו לי קוראי הותיקים שאני חוזר שוב ושוב אל דמותה של ה'

שהייתה הדמות הדומיננטית של המשפחה שלנו בבנימינה

אם לסבתו של שלו ,טוניה היו חוקים מוזרים (ואין לי שום כוונה לעשות ספוילר ולהחריב לכם את הנאת הקריאה העתידית) הרי שגם לה' היו חוקים ודרישות משלה

לעד אזכור את הערותיה על סגירת דלת הרשת מהמרפסת שסככת גפנים גדולה ומרשימה כיסתה את גגה

או הערותיה אלי בנוגע להיותי אכלן קטן מאוד מול השפע שהיה על השולחן ותחזיתה של ה' לעובדה שאם לא אוכל,אחלה בברי ברי

מאיר שלו מספר סיפור קטן על סבתא שלו,סבתא טוניה מנהלל

בדרך הוא מספר על משפחתו,הוריו,דודיו ועל חייו כילד ירושלמי,בן איכרים מנהלל

ועל הדבר ההוא שסבתא טוניה החביאה  במשך 40 שנה באמבטיה

סיפור עצוב ומצחיק מספר מאיר שלו

סיפור על אנשים שהיו מלח הארץ,בנו אותה סבלו בה הוציאו את לחמם מהאדמה הקשה

וחיו ואהבו ומתו

כמו בהמון מקומות בארץ

הדבר היה ככה

תיהיו טובים

נכתב על ידי טליק

ניגשתי לקריאת הספר בסקרנות רבה. ליואל הופמן יש הילה של סופר בון-טון שכותב ספרות גבוהה שלא כולם מבינים, ורק מי שמבין אותה עבר את מבחן הקבלה האינטלקטואלי שברור שהיא מבקשת להציב. ובכן, צר לי. נדמה לי שנכשלתי במבחן.

ההתחלה מצוינת: פנייה ישירה אל הקורא, מילה על כתיבה, ותחושה של הבטחה גדולה. מבחינתי, כעבור שורה, ההבטחה מתחילה להתפוגג. כמה עמודים נוספים, וההבטחה כלל אינה עומדת על סדר היום. הסיפור שחשבתי שאני מתחלה לקרוא כלל לא יסופר כאן.

הופמן כותב את ספרו זה – כמו גם את ספרו הקודם, שרק רפרפתי בו – על הגבול שבין שירה לפרוזה, ברצף של מכתמים אסוציאטיביים אשר אינם מצטרפים לכדי סיפור קוהרנטי. הספר נכתב בגוף ראשון, אולם הדובר, המהווה את הציר המקשר שבין הפרקים-מכתמים השונים אינו גיבור הספר, למרות שהוא מצהיר על עצמו ככזה (בפרק המצוטט גם על גב הספר). למעשה, הגיבור העיקרי כאן הוא הביטוי על כל היבטיו: סגנונות כתיבה שונים, האפשרות ליצור הזרה של השפה ולעמוד על המלאכותיות שבה, האפשרות להביע רעיונות לא שלמים או לא מובנים, הכללים של השפה והאפשרות להתעלם מהם. בכל אלה מפגין הופמן שליטה מרשימה. ברמה התוכנית, הדובר חושף בפני הקורא את עולמו כשהוא לא מעובד וכמעט לא מתווך (וזאת בניגוד לעיבוד והתיווך הרב שנעשים ברמה הלשונית של הביטוי), ומציב בפניו את אתגר ההתמודדות עם האדם ברמה הראשונית שלו, כפי שהוא: חידתי ובלתי מוסבר. הדובר מתעקש במפורש שלא לספר סיפור "רגיל" בצורה המקובלת, אלא לחשוף את הקורא לסגנון הכתיבה הייחודי שלו ולגרום לו להתמודד איתו ועם התוכן המסוים שלו, והוא אכן מצליח לעשות כן. הסגנון הייחודי של הופמן ניכר גם בצורתו הפיזית של הספר: הספר כתוב רק בצד אחד של הדף, והעמודים אינם ממוספרים, כך שהדרך להתמצא בספר היא על סמך מספור הפרקים.

זהו ספר שכדאי לקרוא, גם כדי להכיר תופעה מעניינת בספרות הישראלית החדשה, וגם לאור יופיים מכמיר הלב של חלק מהפרקים. עם זאת, יש להתאזר בסבלנות נוכח ההתחכמויות שבו, ולהיות מודעים לכך שאין כאן עלילה של ממש. אלה הם קטעי סיפורים שאינם משתכללים כדי נראטיב שלם. הסיפור כאן, קצת כמו ביוליסס, הוא טכניקת הכתיבה. המוקד הוא יותר בסגנון מבתוכן.

מאת שרון

רוסיה הקומוניסטית של סטאלין תמיד הייתה בגדר תעלומה בשבילי, ולא לשווא. הסבים והסבתות שלי סיפרו לי סיפורי זוועה על אותם זמנים, כיצד קרובי משפחתם נעצרו על לא עוול בכפם, על אווירת הפחד והאימה ועל הפטריוטיות שנכפתה על כולם.

למרות כל סיפורי הזוועה, מעולם לא באמת הבנתי איך כל הדיקטטורה הזאת התרחשה, מאיפה נבע כל הפחד הזה ומה היו הקריטריונים לעצירתם ורציחתם של 20 מליון?

לאחר שקראתי את הספר "ילד 44", הבנתי איך כל המערכת הענקית הזאת פעלה.

הספר פותח בכפר אוקראיני קטן בשנת 1933, כידוע לרוב, באותו הזמן באוקראינה שרר רעב כבד ומיליוני אנשים מתו.

הפרק הראשון, היה כנראה הפרק המבחיל ביותר, כי בפרק הראשון תואר הכפר בשעת רעב, כיצד אנשים אכלו שבבי עצים, חרקים, עפר ועוד "מאכלים" מסוג זה כדי לשרוד.

בתוך כל הרעב הזה חיה משפחה. המשפחה הייתה חד-הורית, מפני שהאב נטש את בני משפחתו, ורק האמא נשארה ביחד עם 2 הבנים: פאבל ואנדריי.

פאבל הוא הבן הבכור, הוא גם החכם ביותר. הוא צייד מוכשר, ודואג לאימו כאילו הוא מחליף את אביו, והוא רק בן 10.  אנדריי, אחיו הקטן, בן 8. הוא מגושם ובעל קשיי ראייה אשר ברור כשמש שהוא זקוק למשקפיים, שבזמנים קשים אלו אף אחד לא טורח להבין זאת.

בעוד ופאבל חיפש אוכל, צדו עיניו על חתולה לבנה, הוא רץ לביתו לקחת פיתיון, ואנדריי (שמעריץ את פאבל) מתלווה אליו.

באיזשהו שלב אנדריי כבר לא רואה את פאבל, אך שומע את זעקותיו. הוא רץ הביתה לספר לאימו שפאבל נעלם, ואימו פוסקת שמישהו צד אותו כדי לאכול את בשרו.

20 שנה מאוחר יותר, ב1953, גופת ילד בן 5 נמצאת על פסי רכבת. הורי הילד טוענים שהוא נרצח, ואילו החוקר שממונה על החקירה מנסה לשכנע אותם שמדובר בתאונה.

לחוקר קוראים לב סטינוביץ', סוכן מטעם "המשרד לבטיחון המדינה", הוא מנסה להסביר להורים שמדובר בתאונה מפני שבברה"מ אין פושעים ואין פשעים, חוץ מפשעים נגד המדינה. הממסד מנסה להשליט אווירה של גן-עדן קומוניסטי שבו אזרחים סובייטים חיים בשוויון ולא מבצעים אחד בשני פשעים.

בכל אופן, לב מצהיר שהילד מצא את מותו בתאונה מצערת, אך האם הוא משוכנע בכך בעצמו? ואולי בעצם באמת פועל בגן העדן הקומוניסטי רוצח סדרתי?

מכאן העלילה מתפתחת למחזות בלתי צפויים ומעניינים, בסיפור בלשי מרתק, מרהיב ומותח.

מדובר פה במותחן מצוין וספר בלשי מהדרגה הראשונה, ספר שקוראים בשקיקה ובמתח, עד שלא מגיעים לעמוד האחרון.

עקב קריאת הספר למדתי דברים רבים, על התנהלות המדינה המפחידה שכה הרבה סיפרו לי עליה אבל מעולם לא באמת הבנתי איך זה בדיוק קרה. הבנתי מה הייתה האווירה באותם ימים, אווירת האימה והפחד. זהו ספר בלתי נשכח עבורי, ועל כן, אני ממליץ עליו בחום.

מאת הצפרדע

"ורד הלבנון", ספרה (האוטוביוגרפי ככל הנראה) של לאה איני, מתאר את ילדותה ונעוריה הקשים של ורד, גיבורת הספר ששמה האמיתי הוא לאה, והיא בת דמותה של המחברת, כפי שהיא מתארת אותם ברטרוספקטיבה בעת שהיא בת עשרים. זהו ספר שמכיל כל כך הרבה, עד שמרוב עצים כמעט ולא רואים את היער. הספר מאזכר הרבה מסוגיות היסוד של החברה הישראלית (השואה, מלחמות, היחס לאחר, מזרחים ואשכנזים, עשירים ועניים וכו') ואמור להיות ניזון מהן, אולם למעשה הוא לא ממש אומר כלום על אף אחת מהן. בחלק מההקשרים זה טוב ומתאים. כך למשל, הטיפול של הספר בקבלת השואה על ידי הציבור הישראלי בשנות ה-60 (וקבלת הנראטיב של השואה המזרחית – של יהודי יוון ואחרים – עד היום) הוא מעודן מאוד, ובכך הספר ניצל מבנאליות ומשכיל להשמיע ביקורת אפקטיבית. בהקשרים אחרים, ההתחמקות של הספר היא מלאכותית ופוגעת בעומקו. ורד היא חיילת המשרתת בתפקיד עורפי בצבא במהלך מלחמת לבנון הראשונה. היא בוחרת מיוזמתה, ולמרות קשיים, להתנדב לבלות זמן עם חייל פצוע בעת מלחמה. היא בוחרת (בעקשנות) דווקא בחייל שניסה להתאבד על מנת שלא להילחם. זו בחירה לא פשוטה בכלל, שנדמה שיש בה פוטנציאל לעמדה משמעותית לגבי המלחמה המסוימת הזו, ערכים כמו קדושת החיים מול אוטונומיה ופלורליזם מחשבתי, ועוד. המחברת משאירה את כל האפשרויות האלה בלתי ממוצות בעת שהיא שמה שוב ושוב בפי ורד אמירה לפיה היא אינה מבקשת להביע עמדה לגבי "המצב" (והיא גם לא מביעה כל עמדה אחרת). חוסר המיצוי הזה חל גם בהקשרים פרטיים יותר: החיבור של ורד, בחורה מרקע קשה ופוגעני ששרדה, עם יונתן, "ילד שמנת" שלא שרד, ואפילו למות לא הצליח, הוא חיבור מעניין וטעון. הספר יכול היה להשתמש בפוטנציאל הרב שבחיבור הזה כדי לומר משהו, והוא אינו עושה זאת. בנוסף, יכול להיות שורד בוחרת דווקא ביונתן לאור הטראומות שלה כאדם דחוי, אולם גם אפשרות זו נותרת בלתי מבוררת, וכך הספר מאבד את האפשרות לומר משהו לגבי קבלת דחויים בחברה. החמצה משמעותית במיוחד יש בשתיקה של הספר לגבי שני אירועי היסוד שבו: השואה ומלחמת לבנון. הספר יוצר מעין אנלוגיה לא מודעת בין האירועים, אולם אינו מפתח אותה, ושוב נדמה שהתחמקותה המתמדת של ורד מהבעת עמדה היא תקלה שפוגעת גם בתזה של הספר עצמו. לאור כל החסרים האלה, הספר נותר במידה רבה בלתי מפוענח: לא ברור מדוע ורד מחליטה פתאום להתנדב, איך הגיעה דווקא להתנדבות הזו, ומה היא מפיקה ממנה, לבד מאוזן קשבת של אדם שאינו מדבר או מגיב לסיפור, ואינו מאיר אותו או תורם לו בכל צורה. גם מהבחינה התמטית נראה לעיתים כאילו כל הקשר עם יונתן נועד רק ליצירת סיפור מסגרת שבתוכו יכולה ורד לספר את הסיפור שלה ללא הפרעות. ביקורת אחרת ביחס לספר נוגעת לתוכן סיפורה של ורד. לעיתים המציאות היא כל כך קיצונית, שהיא נתפסת כבדיון. גם אם זו אכן אוטוביוגרפיה של המחברת, עדיף לספר רק חלקים ממנה כדי לא לאבד אמינות. כמות הזוועות בילדותה ונעוריה של ורד היא קיצונית, וכאשר היא אינה מתחברת לתהליך אחד קוהרנטי (שכן הספר נמנע ממתן תשובות חיוניות לגבי מניעיה ובחירותיה של ורד) האמינות של הסיפור נפגעת. זאת במיוחד כאשר הספר נראה כאוטוביוגרפיה, אולם אינו מראה כיצד הגיעה המחברת מהמקום בו מתוארת הדמות הפיקטיבית, למקום בו נמצאת המחברת המציאותית. ואחרי כל זה, עדיין חושבת שמדובר בספר שווה קריאה, ולו כדי להחשף לכל המחשבות שהספר יכול לעורר בקורא קשוב, ולהנות מהסגנון הייחודי של לאה איני.

מאת שרון

לי על "ורד הלבנון"