רואים את הלב / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

ילד בן עשר, בעל כושר הבחנה וכושר ביטוי נדירים, מספר על עשרים וארבע  שעות גורליות בחייו בהן הוא מחפש את אימו ואת אחיו. זהו מונולוג מפיו של ילד שמבטו על העולם כן, עדיין לא 'מקולקל' בדימויים של מבוגרים, הוא מחובר לעצמו והוא מרגיש ואומר אמת. אוצר המילים שלו מוגבל לילד בן גילו ויחד עם זאת דבריו הם פואטיקה טהורה ונדירה של ילד שרוצה להיות קיים: ”הראשון שאומר משהו שאחר כך נשאר לתמיד … תמיד מצאנו סיפור שכבר היה קיים"
שַרלי נולד וגדל בפרוור של פריז, המורה לאנגלית מתעקשת לקרוא לו צ'רלי ולא במקרה לטעמי - כמו צ'רלי הישן והטוב גם הוא חינני, נוגע לכל לב ואהבה טהורה עוזרת לו ברחובות הפרוורים:
"היא הייתה כאילו החיסון שלי... הייתי צריך לרעוד ולחשוב על הכי גרוע, אבל לא הפסקתי לחשוב על מלני, וזה עשה לי מין איזון... זה היה כמו לשוט בסירה [לשמוע את שופן]. לשוט בסירה לאורך נהר. והנהר הוא המוזיקה. כשהקשבתי לנוקטורנים חשבתי על מלאני רנואר."
נתוני הפתיחה שלו טובים: בבית הספר הוא מקבל חינוך טוב, גם לאמנות ושירה, יש לו אמא נהדרת, "אמא שלי תמיד מחייכת אלי וגם אם כדור הארץ יתפוצץ היא תחייך אלי", הוא זוכה לחברי נפש: "בן אדם לא שואל את עצמו מתי הכיר את אמא שלו, ככה זה עם חברים, הכרנו ביום שנולדנו. לפני עשר שנים",
 ויש לו תכניות לעתיד:
"כשאני קורא ספר או שיר, אני אוהב להיזכר במשפט אחד או שניים. פשוט אני חושב עליו הרבה אחר כך, כשאני משתעמם או לפני השינה. גם אם אני לא כל כך מבין, אני אומר לעצמי שיום אחד הדברים יתבהרו בראש שלי. כמו מתנה שאני שומר בלי לפתוח את האריזה."
"אני רוצה לדעת הכול, אני כמו כלב שלא עוזב את העצם ושואל עשרת אלפים שאלות."
"הייתי רוצה לפגוש את הבן אדם שקרא הכי הרבה ספרים בעולם. הוא בטח נראה משונה, עם עיניים נפוחות.”

לשרלי יש עדיין אוצר מילים מוגבל, אבל זה לא מפריע לו להתבטא בפואטיות מפותחת יותר מזו של חבריו: "תביאו לי איזה נושא ואני מורח לכם עשרה עמודים."
"יש דברים שצריך להגיד אותם, להוציא אותם, אחרת נהיים פלונטרים בבטן עד שהיא מתפוצצת."
"לפעמים הייתי רוצה שיהיה לי מחק בראש כדי שאני אוכל להתחיל ימים מחדש."

אמא טובה, חברים, עתיד מבטיח? משהו מעיק על כל אלה, הפרוור, שהטבע לא מצמיח בו דבר:

- "להגיע לפה זה להגיע לשומקום... מסביב למגדלים בדרך כלל לא צומח שום דבר. כאילו האדמה לא התאוששה מזה שהיא הולידה מפלצות כאלה... הציפורים נעלמו בערך באותו הזמן שהכוכבים נעלמו..."
"אם הייתם רואים את הפרצוף שלי בתמונה, הייתם מבקשים הגדלה. אני בן חמש בערך, עם תסרוקת אפרו בן אפרו, חסרות לי שתי שיניים קדמיות ואני מחייך כמו משוגע. אוף, אני מת על עצמי בתמונה הזאת. באמת הייתי חמוד אז. עכשיו אני כבר לא מחייך. ואם תסתכלו בתמונות שלי מבית ספר שנה אחרי שנה, תראו שאני צוחק פחות ופחות. בטח כולם ככה. ילדים נשפכים מכלום, והזקנים להיפך, בוכים כל הזמן. לפחות הזקנים בבניין, הם כאלה בכיינים שזה מדכא אותי."

ולמרות שהוא תמיד יודע מה השעה, הוא ילד, ונוהג להתבטא בהגזמות:
"פרדי כחכח בגרון לפחות חמשת אלפים פעם"
"הקטע הוא שהדבר הזה נוסע פעם באלף שנה"
" לוקח לה איזה שלושה שבועות לקרוא מכתב"
"אני חושב שאנרי הוא מלך המטומטמים ושהוא מתמסטל כדי לשכוח מהטמטום שלו... אם היו נותנים לי אירו על כל פעם שהיצור הזה מנגן לי על העצבים, הייתי מיליארדר. אבל לא נותנים לי, אז אני מתחרפן בחינם"

"רק הרגשתי דברים, מין צמרמורת שעברה לי בגוף ועלתה לי עד הלב", אומר שַרלי טרַאוֹרֶה. חשתי בה, הוא כ"כ נגע לליבי, התאהבתי בו ממש. אפשר לאמץ אותו?

אוגניה,
בלוגילוגי

1Q84 / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר

ראשית, הצהרה: אני מכורה למורקמי
שנית, אני כועסת!! בארץ, פורסמו שני חלקיו הראשונים כספר אחד וחלקו השלישי האחרון והמסקרן, יפורסם במהלך השנה. למה?????? למה אי אפשר היה לתרגם את שלושתם יחד??? למה להשאיר אותי תלויה באויר???

1984, או 1Q84, כפי שאאוממה, הדמות הנשית הראשית, מכנה שנה זאת, היא שנה מיוחדת. שנה שבה יש עולם מקביל לעולם הממשי, אם 1984 עושה לכם דה ז'ה וו זה לא בכדי.
מורקמי מתחבר מאוד ל-1984 של אורוול. ב-1984 של אורוול הומצא האח הגדול, שהוא משול לסטאליניזם, עולם שבו האח הגדול צופה מעל ומבחוץ, ואילו 1Q84 של מורקמי הכל שקוף והאח הגדול מוחלף ב"ליטל פיפל", שמגיעים מבפנים, מתוך האדם עצמו - זהו משחק מילים מנוגד כשלעצמו, כפי שאחת הדמויות אומרת.
את 1984 מחליפה אאוממה (שעועית ירוקה) ל-1Q84 כיוון שהאות Q נשמעת כמו הספרה 9 ביפנית. היא מחליפה ספרה זאת ביודעין, שהעולם שהיא יוצרת הופך להיות עולם עגול (כמו האות), עולם שונה שבו הנוף שונה, היא יוצרת את העולם הזה ברגע שהיא יורדת ממונית בכביש ראשי סואן ופקוק בו בזמן שנהג המונית מזהיר אותה שמעתה הדברים לא יהיו כמו שהם נראים.
אאוממה היא רוצחת שכירה מיומנת, חזקה וקרה. כשהייתה בת 10 התאהבה בטנגו - הדמות הראשית הגברית.טנגו הוא דמות קבועה בספריו של מורקמי - דמות פאסיבית ש"נזרקת" למפגשים והתרחשויות בלתי צפויים. טנגו היה ילד פלא, עילוי במתמטיקה וכעת הוא מורה למתמטיקה וסופר צללים. גם טנגו התאהב באאוממה בילדותו וזכרון מגע ידה מלווה אותו.
הספר בנוי פרקים-פרקים, פרק לדמות הנשית, פרק לדמות הגברית. שתי הדמויות הראשיות של מורקמי נועדו להיפגש בעולם מקביל, עולם שסובב סביב הליטל פיפל. סיפור שנע במעגלים בין אאוממה לטנגו שאין סיכוי שב-1984 ייפגשו, אך ייתכן מאוד שב-1Q84 הסיכוי לכך יגדל (ואני לא יודעת זאת עדיין כיוון שהחלק השני תם ואני אמורה לחכות לחלק השלישי...)
הסיפור החיצוני-ריאליסטי הוא סיפורם של אאוממה וטנגו, הסיפור המקביל-הדמיוני הוא סיפורם של הליטל פיפל. סיפורה של כת שלמנהיג שלה יש כוחות על טבעיים: הוא יודע לקרוא מחשבות ולהניע שעון ממקום אחד למשנהו בכוח המחשבה בלבד, מנהיג שמקבל שיתוק-מיני ביזארי. סיפורה של ביתו שהופכת להיות סופרת בגיל 17 וטנגו הוא זה שמשכתב אותה ונקשר לעולם הזה...

אין לי חיבור לספרי פנטזיה או מדע בדיוני, אני ריאליסטית לחלוטין. אבל מורקמי זה סיפור בפני עצמו: חוץ מיער נורווגי - הריאליסטי מכולם - ספריו נוגעים בפנטזיה. נוגעים ומיד חוזרים לעולם הריאליסטי. ספריו עומדים על גבול מציאות-דמיון, ריאליזם-פנזטיה, הם חומקים ממימד אחד למשנהו. בעולמו הספרותי של מורקמי המודע מתחבר אל התת מודע בעולם ריאליסטי, כן, אפילו עולם הדמיון והפנטזיה מחוברים לעולם הריאליסטי.
בעולמו הספרותי של מורקמי יש תמיד שתי דמויות - גבר ואישה, לרוב בודדים שאיכשהו מתחברים להם יחדיו, או שיש להם נקודה משותפת, ושניהם נעים בין שני הגבולות של מציאות-דמיון.

מורקמי סיפר באחד מראיונותיו שהזיכרון הראשון שלו הוא שכאשר היה בן 3 הצליח איכשהו לצאת מהבית, ירד לכביש ונפל לערוץ נחל. המים סחפו אותו לעבר מנהרה אפלה ונוראה, אולם ברגע שעמד להיכנס לתוכה הושיטו אמו את ידה והצילה אותו.
עולמו הסיפורי של מורקמי הוא דואלי: גבר-אישה, ריאליסטי-דמיוני, טבעי-על טבעי, קרקעי-תת קרקעי. ועולמם של הדמויות שלו הוא עולם של עומק - יורדות מתחת לקרקע, לתוך באר, לתוך יער, מנהרות (מנהרות רכבת)
וכך נראים כל ספריו...

מורקמי יודע לספר סיפור, והספר הזה כתוב מופלא ומקיף, הרבה פעמים במהלך הקריאה עצרתי ואמרתי לעצמי - דוסטויובסקי, אולם הסיפור הזה ארוך מדי, רווי בפרטים, ארוך מדי...
ויחד עם זאת - אהבתי מאוד, אחכה בכיליון עיניים לחלק השלישי ותמיד אשאר נאמנה למורקמי
אני חושבת שאת רוב ספריו תרגמה עינת קופר - ומילה טובה גם לתרגום: יופי של תרגום, יופי של הקשבה למילים של מורקמי ולעולמו המיוחד!!

מאת מירב

העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: תמי בורשטיין

לספר הזה יש איכות של חלום. אולי בגלל שרוב הדברים שקורים בו מתוארים דרך תת ההכרה ולא דרך ההתרחשויות.

בשונה מספרים רבים, בהם העלילה והאירועים מכתיבים את הקצב, והרגשות של הדמויות מוכנסים לסיפור בהתאם לצורכי העלילה, הרי שפה, קצת כמו בחלום,  המהלכים של הדמויות נקראים מנקודת מבט של זרות.

פרויד מדבר על מנגנון הגנה בשם "בידוד", המופיע בחיינו בדרך כלל במצבים קשים. מנגנון זה שומר עליך מהקושי על ידי העובדה שאתה רואה את עצמך מבחוץ, כמו בסרט. כמו בחלום.

וכך, אנו פוגשים את נטלי פוגשת בפרנסואה בסוג של חלום רומנטי מתקתק, מאבדת אותו בסוג של סיוט, ומתחילה קשר חדש שנראה גם הוא כסוג של הזיה.

לכאורה, אינספור דרמות מתרחשות בספר, אבל שום דבר לא נראה באמת פוצע. כאילו ישנו מנגנון ששומר על הומור ואיפוק וריחוק - שלא יאפשרו לך, הקורא, להיכנס עמוק מדי לעלילה ולהזדהות יתר על המידה עם הבריות המתוארות בה.

וכמו בחלום, בו מופיעים לא פעם דברים לא קשורים, שייתכן שמעידים על דברים משמעותיים שהתת מודע שלנו רוצה להגיד לנו, כך גם בספר. בין אירוע אחד למשנהו יכול הסופר לספר לנו על פריטי טריוויה כמו תוצאות משחקי הכדורגל ביום מסוים, מהם המצרכים הנדרשים להכנת ריזוטו אספרגוס, ודוגמאות למספרי טלפון מהמאה הקודמת.

לכאורה אין היגיון בכל האינפורמציה הזו. חלקה גם חסרת כל ביסוס מציאותי ואין ספק שהיא פרי מוחו של הסופר (כמו "השירים שג'ון לנון היה כותב לו היה חי היום") אבל כמו בחלום, גם פה דברים שלא קשורים נראים לך הולמים את המצב באותו רגע – ואם תלך לפרשן חלומות מנוסה (או למבקר ספרות ראוי), מן הסתם ייתן לך גם הסבר מפורט לכל אחד מהאלמנטים השונים שנראו בחלומך (או בספרך).

למרות כל האמור לעיל, חשוב לי לציין כי הספר קריא מאוד, התרגום מצוין וקולח, מס' העמודים קצר

(174 ), ובכל זאת הוא איננו נקרא בנשימה אחת. שכן הוא גורם לך להתעכב על לא מעט משפטים בו.  להשתהות. לבחון.  יש שם לא מעט קטעים שמתייחסים למערכות יחסים, לבני אדם, לאובדן, לכאב ולאהבה. אמיתות ידועות שמובאות בבהירות חודרת, אחרת. אצטט אחד שנגע בי במיוחד:

"השעון הגופני שלנו איננו הגיוני. בדיוק כמו שברון הלב שלנו באהבה: אדם אינו יכול לדעת מתי יתאושש. ברגע הקשה ביותר של הכאב חושבים שהפצע יצרוב תמיד. ויום אחד נדהמים כשלא חשים עוד את הכובד הנורא. איזו הפתעה היא לגלות שהאומללות נעלמה. מדוע באותו יום? מדוע לא אחר כך או קודם לכן?..." (עמ' 70 )

אין היגיון ביקיצה מן הכאב, אין היגיון בצלילה אליו. זהו משהו שרירותי של גופנו, שחזק מאיתנו. כמו חלום שאדם חולם ולא מסוגל לשלוט בו, וכשהחלום נעים, כמו הספר הזה, היקיצה נראית לא הכרחית. אבל גם לא לא רצויה.

מאת זלפה שלמה

עד שיום אחד / שמי זרחין

עוד לא קרה לי שאקח ספר לידי ולא אוכל להניח אותו עד שאסיים את הקריאה בו. בכשרון רב שובה שמי זרחין את הקורא, מהמשפט הראשון איננון מניח לו עד שסיים את הספר. בשבת אחת, לא יכולתי לעשות דבר אחר פרט מאשר לקרוא ולקרוא...
הספר מתאר משפחה ממבט עיניו של ילד שגדל עם אמא גדולה מהחיים, ביישוב שיש בו האנשים שלו והחוקים שלו.
לאם שהיא הדמות הדומיננטית בספר יש מאפיינים מיתיים, היא גדולה מאד יפה מאד, טוב ליבה גדול בהתאמה, והיא מוכשרת מאד: מרגע שמצאה את האהבה הנכונה, היא חיה את החיים במלוא חושניותם. בן זוגה קטן מאד, אבל מוכשר כמוה, והם אינם זקוקים לאיש מלבד זו לזה כדי לחיות חיים מלאים ולהשרות משיפעם על סביבתם הקרובה.
אבל המציאות הארץ ישראלית חודרת ומפריעה לאידיליה ולילד המספר לחיות את חייהם במלוא עוזם וחושניותם.
הם חיים בטבריה, שלטופוגרפיה שלה ולכן גם למזג האוויר בה, יש חוקיות משלו, גם מזג האוויר הזה  מתואר במאפיינים מיתיים שנוטעים נופך מיתי למקום. הטבע במקום משתלב בחיי הגיבורים והופך לחלק אינטגראלי מהעלילה.
המאפיינים המיתיים מהווים אפשרות ל'תיקון' כשיש לגיבורים אפשרות לחיות את חייהם מחדש בדמויות מקבילות. לא אפרט בדיוק כדי לא לפגום בעלילה.
למרות המאפיינים המיתיים, יש בספר אמת מכבידה, האמת של סוגי אוכלוסיה שונים שהפער ביניהם איננו ניתן לגישור.
את המאפיינים של הפער המתוארים בספר חשתי בעצמי, על בשרי ממש כאחת שגדלה בתנאים דומים בעיר ייחודית אחרת בארץ, כמדינה בפני עצמה, עם מאפייני מזג האויר ייחודיים לה, אבל את השנאה חשתי.
בתחילה, בגלל התחושות הקשות, כעסתי וכעסתי, לא רציתי כלל לספר על הספר, אבל לאחר זמן, הבנתי שאני עושה עוול, הן לספר והן לאמת שהספר מתמודד עימה, ובעיקר - לעצמי. הספר אמנם איננו מספק פתרונות, אך הוא מעלה שאלה כאובה מאד בחברה שלנו, איננו מנסה לייפות אותה, לטאטא אותה, כפי שעשיתי כל חיי, אלא מעמיד בפנינו את האמת.
ואולי בשל אמת זו שמראה לאוהבי הארץ הזו את פרצופה האמיתי, ואומרת לנו: הנה, זו המציאות ללא כחל וסרק, רק ככה, אם נראה אותה, נעמוד מולה - ננסה להתמודד עימה ואולי נצליח לתקן בה משהו.
שלוש אפשרויות מוצגות בפנינו: זו של הסיום הניסי והמיתי שהספר מציע, זו של הזמן המרפא ומוליד סינתזות חדשות, ואולי נמצא בעצמנו את אפשרות ההכלה והסליחה, שקבוצות שבאו מתרבויות שונות, יידעו להכיל זו את זו ויידעו לחיות זו עם זו באהבה.

קריאה נעימה

אוגניה, בלוגילוגי