בבטן הלוויתן /ג'ני רוני. מאנגלית: סיגל אדלר. הוצאת אחוזת בית

בשני קולות, מספרים לנו סטפני(סטיבי) ומייקל את סיפור אהבתם הטרגי, המוביל את חייהם במהלך מלחמת העולם השנייה ואחריה.

בעודם מדברים לסירוגין, פרק הוא ופרק היא, מתגלה לנו סיפורם של שני אנשים זקנים. היא- אלמנה,חיה על גבול השיטיון, שמתחילה לספר לנו את סיפורה שבוע לאחר הלוויית בעלה. סגנון הסיפור שלה מלא הומור, המחפה על שנים רבות של הסתרת סוד  טרגי מבני משפחתה.

הוא- חולה סרטן המאושפז בבית החולים, אינו מסוגל לדבר, ומכתיב את סיפור חייו, אהבתו, סיפור המלחמה הנורא והלם הקרב שעבר, לאחת  מן האחיות המטפלות בו.

היא מספרת את סיפורן של הנשים שנשארו בבית בלונדון המופגזת, הוא מספר את סיפורם של נערים שמראות המלחמה שינו את חייהם.

היא בהומור- "עם השנים התפתחה אצלה נטייה לדאגנות...ימי הולדת היו אירועים מסוכנים במיוחד, ככל שהדבר נגע לאמא שלי, ויוויאן. עצם המחשבה על עוגה מלאה בלהבות חשופות הנישאת לתוך חדר חשוך עורר עווית בעינה השמאלית".

הוא בענייניות, מכווץ תחת רגש אשמה וכאב המחלה, נאבק מול שעון החול כדי להספיק ולספר את סיפורו לאותה אחת מיוחדת שצריכה לדעת את האמת.

ספר מרגש, כתיבה זורמת וכובשת של סופרת בריטית צעירה שזהו לה סיפרה הראשון.

מאת אירית ישראלי

יום הסליחה

מחברת:ג'ונס גייל

מאנגלית :איריס ברעם

247 עמודים

הוצאת כתר

שנת תרגום:2010

כריכה אחורית

ששש...לחש דק מן הדק ועליו נישאת הנשימה. זהו סיפור שאפשר לספרו רק בלחישה"

זהו סיפור על ילדה שגדלה בבית שהיו בו מילים יותר משהייתה בו אהבה, בית ששלטו בו סודות, חשכה וטירוף. זהו סיפור על ההיסטוריה של הנשים באוסטרליה בתחילת המאה העשרים, על התבגרות בצל הקולוניאליזם הבריטי, ועל פשעים שאסור לדבר עליהם אבל הם ממאנים להישכח. וזהו סיפור על חברות חזקה מדם, ועל הדם ששפיכתו תקטע את החברות הזאת באחת.

יום הסליחה ספרה הנוגע ללב של גייל ג´ונס, הוא סיפורן של פרדיטה, בתם המוזנחת של מתיישבים בריטים באוסטרליה, ומרי, עוזרת הבית האבוריג´ינית הצעירה שלהם. יום הסליחה הוא החשוב בספריה של ג´ונס האוסטרלית, ובו היא מתארת בשפה פיוטית וקולחת את תוצאותיהם ההרסניות של פשעים שהודחקו והושתקו ואת המאבק למצוא שוב מילים מתוך הדממה. כשנחשף אט-אט סיפורן הטראגי של פרדיטה ומרי, לא רק רוחות הרפאים הרודפות את הדמויות מתגלות, אלא גם כוחות החיים והשמחה שלהן והעונג הטהור שבכתיבה ובקריאה, כתביו של שייקספיר, המלווים את הרומן לכל אורכו, יהפכו למפתח שבאמצעותו ניתן יהיה למצוא את הדרך אל האמת המודחקת ואל שפה חדשה.

"ג´ונס כותבת באופן יפהפה על הקשר המהדהד שבין חיים קטנים לבין הסיפורים הגדולים" - אינדיפנדנט

"סיפור נוקב ומלא עוצמה" – גרדיאן"



ההמלצה שלי

יש לי חברה בעיר היפה פרת שבמערב אוסטרליה . פעם אחת שלחה לי דיסק עם שירים של  האבוריג'ינים. דיסק שנשמע לי זר ומוזר. כששאלתי אותה על היחסים עמם , היא תיארה אותם כטובים. אך לא כך היה בראשית שנות השלושים וגם העיר פרת הייתה עדיין בחיתוליה. כל זה בא לידי ביטוי בספר הזה.

"זהו סיפור שאפשר לספרו רק בלחישה"....כך מתחיל הספר . התחלה שנוגעת בסוף הספר כמעט.התחלה שמספרת על הדבר הנורא שקרה-מותו הלא טבעי של אביה שגרם לפרדיטה לגמגם חזק כתוצאה מהטראומה."גרוני נשחת מחמת כובד הדברים שהוא נושא עכשיו".

הספר מספר לנו את השתלשלות הדברים למקרה שקרה ומתחיל עם נישואי הוריה של פרדיטה. נישואים עקרים ומשוללי אהבה. ההורים עברו לאוסטרליה שלאחר מלחמת העולם הראשונה. פרדיטה נולדה ב-1930 כילדה לא רצויה וכתוצאה מכך עם חסך גדול בנשמתה. היא גדלה עם אב מנוכר ואם בלתי יציבה בנפשה שהייתה מכורה לשיקספיר ופירשה את החיים על פי כתביו.

 את מעט החום קבלה מקהילת האבוריג'ינים- השבטים שחיו באוסטרליה לפני האדם הלבן. הנשים הניקו אותה והתייחסו אליה כאחת משלהן. בנוסף לכך היו לה שני חברים. בילי הנער החירש אילם ומרי- הנערה האבוריג'ינית שבאה לעזור כשאמה אושפזה בבית חולים בשל מחלת הנפש שלה. היא ומרי הפכו לחברות בנפש והבדידות נמוגה.

 אביה היה טיפוס מנותק ,שמה שהיה חשוב לו היה חקר האבורג'ינים שחשב אותם לעמים פרימיטיביים ואחר כך עקב בעניין רב אחרי מלחמת העולם השנייה . למרות שטכנית היו רחוקים ממנה ,מילא את הבית בערימות ספרים והדביק באובססיביות את כל מהלך המלחמה על הקירות. בנוסף לכך עסק בשיטתיות באנוסה של מרי שלא החשיב אותה כאדם אלא שפחה הנתונה לגחמותיו. וכשנעשה המעשה ומרי נאלצה לעזוב, השתנו חייה של פרדיטה......

זהו ספר מיוחד בעל עומק פסיכולוגי וידע אנתרופולוגי המסופר במילים מעשיות ופיוטיות . ספר שכמעט אין בו דיאלוגים אך קשור בחיבה למילים הכתובות ולתקשורת.  ספר זורם ומעניין, על תקופה עלומה כמעט בהתפתחות אוסטרליה ויחסי הגומלין בין הלבנים  והשבטים האבוריג'ינים- התושבים הראשונים של אוסטרליה.

הספר מסופר בעיקר בגוף שלישי ולעיתים עובר לגוף ראשון- לדבריה של פרדיטה עצמה. קטעי ציטוט של כתבי שקספיר מקבלים במה חשובה בספר.גם מבחינת הייצוג שלהם וגם מבחינת הפתרון הטמון בהם.

שם הספר באנגלית הוא "סליחה" ולא "יום הסליחה" ויש לו משמעות בחיי האוסטרלים. משמעות שהסופרת מתייחסת אליה בסוף הספר.:"המילה "סליחה" היא מילה טעונה מאוד ומרובת מובנים באוסטרליה........."

ממליצה בחום רב.

ציטוטים:

"לאבוריג'ינים, אמר, כמו לכל העמים הפרימיטיביים,יש נטייה להימחק כשהם באים במגע עם גזעים נעלים מהם"

"בחיים רצופי הסחות דעת,רעש, מגעים חברתיים שטחיים ועודף מציאות יום-יומית בנאלית האפשרות לשבת בשקט ולקרוא ספר – על הרצף המחשבתי שלו הבלתי מופרע שלו, העולם השלם שהוא יוצר, היקום המקביל שבו- ניחמה אותה וחיזקה את בטחונה."

"מבוגרים אוהבים לצייר להם את הילדות כרצף של זמן מקסים ובריא, אבל ילדים יודעים, או לפחות מבינים בחושיהם לפעמים,את השברים הנוראיים שפורעים את מרקם חייו של כל אדם חושב"

"כשאדם קורא ספר, תמיד ישנם רגעים שבהם הוא מזהה את עצמו בכתוב, או מוצא איזה פרט שיש בו משהו אישי ומיוחד; האם יתכן שיש בעולם סמוי זה עוד מישור עלום של קשר?"

מאת שוש מילמן

"טוב נגד רוח הצפון" מאת דניאל גלטאואר. מגרמנית: דפנה עמית

יש שאלות שתמיד מעניין לבחון אותן. הזמנים משתנים, ואיתם התשובות הצפויות או המתקבלות על הדעת, אבל השאלות נותרות בעינן. כזו היא השאלה של אדם המצוי במערכת יחסים ומתאהב באחר: האם האהבה גוברת על מערכת היחסים? האם מערכת היחסים יכולה לשרוד למרות האהבה האחרת? מהו המעשה המהווה בגידה ואילו דברים נותרים עדיין בתחום המותר? הספר בוחן שאלות אלה.

אם להודות על האמת, בתחילה לא אהבתי את הספר. לא השתכנעתי בסיפור המסגרת שהפגיש את שני הגיבורים, ומצאתי את יסוד הקשר שלהם בלתי אמין במידה רבה. גם הדמויות היו חסרות במקצת: אמנם במדיום של סיפור מכתבים הקורא בדרך כלל אינו מקבל מידע מעבר למכתבים, אולם בספר זה המכתבים גם הם לקוניים-משהו, מדלגים על כל המציאות ועוברים ישר לעולם רגשי ואינטימי, ולכן הקורא מתקשה להבין מה מביא את הצדדים לנהל את חליפת המכתבים ולטעון אותה בתכנים כפי שעשו.

לאחר ההתחלה הלא משכנעת הספר משתפר: הצדדים מצליחים לעורר זה את סקרנותה של זו (ושל הקוראים), ולשכנע באמיתות הקשר ביניהם. משעה שהיסוד הסיפורי השתפר יכולתי להצטרף לעולמו של הספר כך שלא זו בלבד שתהיתי כל הזמן מה יחליטו הגיבורים לעשות, אלא גם הצלחתי לתהות באמת בדבר מה הייתי רוצה שיעשו, ואיך מעריכים את מה שכבר עשו.

הספר אינו משיב לאף אחת מהשאלות שהצגתי בהתחלה, ובכך יתרונו. הוא מותיר את הקורא עם השאלות מחד, והאפשרויות הבלתי מוגבלות מאידך. לכן, ולמרות הפגמים בסיפור, אני מחכה לספר ההמשך.

מאת שרון

מרים אופיר על הספר

ג'וליאנה על הספר

מוסקבה פטושקי – ונדיקט ירופייב

הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון – פאבלו טוסט

הספר מוסקבה- פטושקי נכתב ברוסיה בשנת 1969. הספר "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" נכתב בתחילת שנות ה2000 בספרד (אני מניחה מפני שהוא יצא לאור ב2001), אבל גיבורי שני הספרים הללו חיים בעצם במציאות הזויה אחרת שאינה תלוית מקום או זמן. ולו המציאות ההזויה הזו לא הייתה בודדה ומבודדת מעצם טיבה הם היו יכולים כנראה להיות חברים טובים. ונוצ'קה ירופייב (כן הסופר משאיר את שם גיבורו כשמו הוא) גיבור הספר מוסקבה פטושקי מעדיף להעביר את חייו תוך כדי שתיית עצמו לדעת, ואילו גיבור הספר השני פאבלו מיריאס (כאן ישנה שמירה רק על השם הפרטי) מוסיף לתערובת גם סמים קלים וסמים קלים פחות (ג'ויינטים וקוק).

בדרך כלל אני לא משתגעת על ספרים שנאמר עליהם שהפכו לספרי פולחן בארצותיהם (וזה נאמר על שני הספרים האלה) ושהגיבורים שלהם מבזבזים את חייהם על מטשטשי חושים למיניהם, כי הטשטוש הזה של הגיבורים נותן לסופרים את החופש להיות לא ברורים לחלוטין והתוצאה הסופית היא סיפור שלא ברור אם הבנתי אותו בכלל או לא, או האם היה שם סיפור.

ולכן חשבתי לדלג בכלל על קריאת "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון", שהגיע לידי עוד קודם לכן אולם אחרי שהתפתיתי לקרוא את "מוסקבה- פטושקי" (חברה הביאה לי, הוא היה קצר, וההקדמה הצחיקה אותי) הרגשתי צורך להשוות בינו לבין ספר הפולחן העכשווי יותר, ולראות עד כמה העולם נראה דומה או שונה דרך עיניים שמתבוננות בו מבעד לאדי האלכוהול והסמים אז ועכשיו.

מבחינת סיפור, העלילה של "הדבר הכי טוב שיכול לקרות לקרואסון" (לפחות עד סופה ההזוי משהו) מהודקת יותר, יש תעלומת מתח שיוצרת עניין אצל הצופה -לאן נעלם אחיו של גיבור הסיפור- והאם הוא יצליח למצוא אותו. במוסקבה פטושקי יש סיפור מסע, ונוצ'קה רוצה להגיע בנסיעה פשוטה ברכבת ממוסקבה לפטושקי, ששם מחכה לו כנראה מישהי אם כי גם זה לא ממש ברור, כמו שלא בטוח אם הוא יגיע ליעדו ומה היעד שלו בכלל.  מה שמתבהר אחרי קריאת שני הספרים זה, שבעוד שפאבלו מנסה להתחקות אחר צעדי אחיו בימים האחרונים,  צעדיו של ונוצ'קה עצמו הם הדורשים התחקות אחריהם והוא כמו שואל את עצמו ואנחנו אתו לאן הוא נעלם ומה הוא באמת עושה ואיפה במהלך המסע שהוא מתאר לנו.

מבחינת הדמויות הראשיות, אני מודה שאת ונוצ'קה חיבבתי יותר מאשר את פאבלו. הסיבה האחת הייתה שהשכרות שלו הייתה לי אמינה יותר - פאבלו יודע לתאר בפרטי פרטים מה הוא עשה בכל רגע וגם מה הוא חלם והכול, וזה הצטייר לי כיותר מדי שליטה למי שדוחס לעצמו במספר ימים מצומצם כמויות גדולות של אלכוהול וסמים כמו שהוא מתאר. הסיבה השנייה היא שבעוד שיכולתי להבין מה קשה לו לונוצ'קה עם המציאות של החברה הסובייטית בסוף שנות השישים, ואת ההתרסה שלו נגדה, היה לי קצת קשה יותר להזדהות עם הדחייה של פאבלו את החיים הבורגניים, ואת הלך הרוח שלו נגדה יחד עם השימוש שהוא עושה בכל הטוב שמשפחתו הבורגנית יכולה לספק לו.

מצאתי כמובן גם קווי דמיון בין הגיבורים, באינטליגנציה הגבוהה שלהם, ברגישות היחסית גבוהה שלהם, וגם באופן שבו הם חושפים את צביעות החברה שסביבם. אך הדבר שמצאתי הכי מעניין בקשר בין שני הספרים היה שאצל שני הגיבורים הורגשה תערובת של חוסר חשיבות קיומית מחד, יחד עם תחושת רדיפה מאוד גדולה של העולם כלפיהם מצד שני- כאילו הם חסרי חשיבות כיוון שהם לא מתנהלים כמו שאר האנשים העובדים והיצרניים ובעלי המשפחה, ומי ירגיש בחסרונם מצד אחד, ומצד שני – העולם כפי שהוא לא יכול לתת להם להמשיך להתקיים בו כפי שהם, כיוון שהם מערערים אותו בעצם קיומם חסר החשיבות ולכן עליהם למצוא להם פינה משלהם להתקיים בה.

בקיצור הספרים האלה הם מסוג הספרים שאני לא יכולה להמליץ עליהם בלב שלם, כי זה נורא תלוי בקוראים אם הם מסוגלים להתחבר אליהם או לא, או אם זה יעניין אותם בכלל, אבל אני כתבתי את כל זה רק כדי לספק לעצמי תירוץ להביא כאן בפניכם ציטוט שנורא אהבתי ממוסקבה -פטושקי , ולו רק בשבילו היה שווה לי לקרוא את הספר כולו.

ולצורך הבנת הציטוט, אקדים ואומר שבאותה תקופה בברית המועצות הייתה תעמולה אנטי ציונית גדולה מאוד. כפי שמי שלא בקי ברזי אותה תקופה יכול היה ללמוד מהערת המתרגמת נילי מירסקי (שההערות שלה בהחלט מוסיפות לקריאה)

"וזה המקום להעיר, שההומוסקסואליות בארצנו אומנם חוסלה לחלוטין, אבל לא לגמרי. ואם לדייק: לגמרי, אבל לא עד הסוף. ואם לדייק עוד יותר: לגמרי ועד הסוף, אבל לא לחלוטין. והציבור, מה יש לו עכשיו בראש? רק הומוסקסואליות. כן, גם ערבים יש לו בראש, וישראל ורמת הגולן, ומשה דיין. נו, ואם יגרשו את משה דיין מרמת הגולן, ויפייסו בין היהודים והערבים? מה יישאר אז לאנשים בראש? שום דבר חוץ מהומוסקסואליות. "

  מאת אורלי

גן העדן של אבי/ אריאל צבר

מתוך ניסיונות להתקרב אל אביו, יוצא העיתונאי אריאל צבר לחקור את שורשיו בעיירה זאכו שבכורדיסטאן, צפון עיראק.

עד בריחת היהודים מעיראק בשנות החמישים, השתמרה בעיירה נידחת זו, מסתתרת בין הרים ומנותקת מן העולם הגדול, קהילת יהודים, נצר ליהודי גלות בבל. קהילה של דוברי ארמית אותנטית. בקהילה זו נולד יונה, אביו של אריאל. כילד, עלה לארץ, יושב עם משפחתו במעברה ולאחר מכן בשכונת הקטמונים בירושלים ,בתנאי מצוקה קשים.

למרות התנאים הקשים הצליח לסיים את לימודיו ולהגיע ללימודי תואר ראשון בבלשנות. כאן, בחוג לבלשנות, כזן נדיר של דוברי ארמית חיה, נקבע מסלול חייו.כעוזר מחקר לשפת הארמית, נסע יונה  להמשך לימודים בארצות הברית, שם עשה חייל והמשיך לשמר את השפה, תוך שהוא כותב מילון ארמית, ומרצה בכל העולם.

עם זאת חי את חייו בקונפליקט אותו העביר גם לדור הבא.

מצד אחד,הוא עסוק בשימור היהדות  האותנטית ביותר, בהנצחת שפה הקיימת 3000 שנה, בקשר הבראשיתי בין היהודי לבורא עולם. ומצד שני, כדי לעשות זאת, הוא התרחק ממשפחתו ומארץ הקודש שאכזבה אותו כל כך.

בנו, אריאל, מנסה בכל כוחו להתרחק מהאיש המוזר. רק בבגרותו, הוא מבין את גודל פועלו של אביו ומחליט להעמיק את היכרותו עם שורשיו, תוך שהוא נוסע עם אביו בחזרה לזאכו, תחת שלטון סאדאם חוסיין, תקופה בה לכל הדעות עיראק אינה מקום אוהד ליהודי אמריקאי.

מזאכו הנידחת, לישראל המתנכרת, ועד לארה"ב, ארץ תעשיית הסרטים, אנו עוברים עם יונה את מסעו כאחד מדוברי הארמית האחרונים בעולם.

ספר מרתק, שעורך לנו הכרות עם קהילה נפלאה.

נכנסתי אליו כאשר כל מה שאני יודעת על המושג "כורדי" שייך ללקסיקון הקללות שלי, ויצאתי, מרוויחה עולם ומלואו.

 אירית ישראלי