קיארה גַמבּרַלֶהּ
האורות בבתים של אחרים

לפעמים אנחנו אפרוח שרצה לחפש אם אחרת, יש רגעים בהם אנחנו עומדים בערב ברחוב, כמו הגיבורה של צרויה שלו ב"שארית החיים" - רואים את האורות הבוקעים מהחלונות, בטוחים ששם כל כך טוב, הרבה יותר טוב משלנו עכשיו – והיינו רוצים לגור שם, במקום האוטופי הזה.

המוטו לספר זה:
לפעמים, בעת שהלכת ברחוב,
האם לא התעורר בך רצון, ליד חלון
מואר, לומר שם, או לילה?
רק שתיקתך ענתה לך.
אבל הכוכבים זהרו כמקודם.
סנדרו פֶנָה (מוזרויות)
 
לרגעי הבריחה האלה הספר מכוון. את רגעי הפנטזיה האלה ממלא אצלנו הספר הקסום הזה.

"מריה הייתה מאשרת את זה, על זה אתה חושב, נכון? כל הכבוד, ג'נפייטרו: בזה בדיוק כולנו משוכנעים. מצד שני צריך קצת פנטזיה, אחרת החיים, שהם שתלטניים, משתלטים עלינו בסוף והופכים אותנו לעבדים – לא הייתה אסיפת דיירים שבה מריה לא חזרה על זה לפחות שלוש פעמים, אמרה הסיניוריה ברילה, ואני נשבעת לך באלוהים שבדיוק באותו רגע חשבתי בדיוק על אותו דבר. צריך קצת   פ נ ט ז י ה . מריה שיננה את זה כמו מזמור" (ע' 50)

הספר מנותק מקום וזמן. בבית בן 5 קומות גרות 5 משפחות שהשכנות טובה בעיניהן. הסופרת איטלקייה והעלילה מתרחשת ברומא אבל הייתה יכולה להתרחש בכל מקום אחר. הסופרת אפילו לא טורחת לציין מאפיינים של איטליה, או של אנשים איטלקיים, אולי שם רחוב, או את המילה פיצה, שמות אנשים מוזכרים בספר אבל משסיימתי את הקריאה בו לא באמת חשתי שהכרתי את איטליה. אפילו לא את התרבות העשירה שלה.

הסופרת כבלה את הדיירים לסַד – איש איננו יודע של מי מהדיירים הבת באמת, איש איננו יודע את זהות האב, כי ככה ציוותה אמה של הילדה - השכנה האהובה מריה בצוואתה - אז באסיפת ועד החליטו שהיא של כולם.

אבל הפנטזיה היא רק סיפור המסגרת. ליוויתי ילדה לאורך חייה, ילדה נבונה ואהובה, שסופגת ומקבלת הרבה מכל סוג, שיודעת לברור בין עיקר לטפל לפעמים בתבונתה הראשונית, לפעמים כפֵיה היא 'מרפאה' סיטואציות אצל המשפחות אצלן היא גרה בתורן...
עד שהיא מגיעה לבגרות אז היא מורדת בכולם, יש לה טענות לכולם, לאמה המתה, לכך שאין לה אב ...

אבל היא לפני רגע הייתה הגשמת פנטזיה...

נהניתי מאד מהסיפור, מהפיוט, מהתובנות, מפיתולי העלילה, מהדמויות והסיטואציות המורכבות.

אוגניה, בלוגילוגי

הר החול

מאת: יואנה באטור

 תרגום מפולנית: עילי הלפרן

"הר החול" הוא סיפורן של שלושה דורות של נשים פולניות (זופיה, יאדז'יה הבת, ודומניקה הנכדה) הנפרש על פני המחצית השנייה של המאה העשרים ונשזר בסיפורה של פולין. פולין החרבה מאימי המלחמה, אחריה פולין הקומוניסטית, ולבסוף פולין המודרנית המתנערת ומגלה סימני קדמה.

זופיה, שחוותה את המלחמה על בשרה, נשארת לגדל לבד את בתה יאדז'יה. לבתה היא מספרת שאביה המת הוא גיבור מלחמה אבל האמת שונה מהסיפורים, וזהות האב אינה בטוחה. האם זהו היהודי שהצילה והחביאה בעליית הגג או אולי השכן הקנאי שבא חשבון עם זופיה ואנס אותה. כך או כך יאדז'יה הילדה גדלה עם אם שאינה מסוגלת להעניק אהבה לבתה.

יאדז'יה, "דור שני" לשואה. המנסה לחיות את החיים הבורגניים בימי המשטר הקומוניסטי. היא שייכת לקבוצה חברתית גדולה של איכרים עירוניים שקמה בפולין אחרי מלחמת העולם השנייה. עבורה חירות משמעותה שחרור מהעוני והדיכוי. היופי האולטימטיבי נמצא במגזיני האופנה הגרמניים.

ברגע שהיא מבינה שחלומותיה לא יתגשמו, היא מעבירה את כמיהתה לבתה דומניקה וחולמת עבורה נישואים מעושרים לגרמני מגרמניה המערבית.

דומניקה, המגלה כישרון מולד למתמטיקה, מורדת בחלומות שאימה חולמת עבורה, ונחושה להשתחרר מהחיים האפרוריים ומתביעותיה של אמה. היא יוצאת למסע גילויים אשר בסופו היא מצליחה לפרוש כנפיים ולעוף.

"הר החול" שזור בתאריכים ואירועים הקשורים להיסטוריה ולפוליטיקה הפולנית, אבל ניתן לגשת לספר ללא ידע מוקדם מאחר ומרכז העלילה הוא יחסי אם ובת, אשר עם כל המורכבות הרגשית שלהם קיימים בכל אומה.

מומלץ בחום.

מאת שולה גולד

העיניים הצהובות של התנינים - קתרין פנקול

מצרפתית: עדינה קפלן

ז'וזפין הייתה בת 38 כשחל שינוי בחייה. השינוי החל עם התפוררות נישואיה. עד אז המעיטה בערך עצמה. ברגע שנפרדה מבעלה הבוגד והבטלן שלא עבד אך נסך בה ביטחון כוזב, לקחה את עצמה לידיים. זהו ספר על העצמה נשית, על דרך לא קלה אך מספקת של שחרור עצמי, תהליך של שינוי שלוקח זמן. בתחילה פחדה, פחדה שלא תצליח לבד, הדאגה לביטחון בנותיה הדירה שינה מעיניה, דאגות הפרנסה והשרידות הכלכלית היו בהתחלה עמוד התווך בהחלטותיה.

משפחתה לא מעריכה אותה - אחותה היפה ,המוחצנת והבטלנית הנשואה לפיליפ הבנקאי העשיר, אמה השולטת בכולם ובמיוחד בבעלה השני, בת מרדנית בגיל ההתבגרות, לא ממושמעת וכועסת עליה. אך הדברים עומדים להשתנות...

"כשמפחדים צריך להישיר תמיד מבט לפחד ולקרוא לו בשם. אחרת הוא מוחץ ונושא אותך כמו גל מרושע."[עמ' 39]. ז'וזפין בהחלט מתחילה ללמוד את הלקח.

היא גם מגלה ש"האושר עשוי מדברים קטנים. מצפים לו תמיד בגדול אבל הוא מגיע אלינו ברגליים שבריריות ועשוי לחלוף מתחת לאפינו מבלי שנשים לב אליו."

ז'וזפין מומחית לתקופת ימי הביניים והיא מתחילה לכתוב ספר. כדברי שירלי חברתה היא מגלה את החיים תוך כתיבתו. "כשכותבים מן הראוי לפתוח לרווחה את הדלתות לחיים כדי להישאב לתוך המילים ולהזין את הדמיון."  סוד בינה לבין אחותה נותן לה כוח ומצד שני, לכאורה גם שובר אותה. אך כל ירידה תוך סבל ומאבק רק משנה אותה ומוסיפה לה כוחות לעלייה ברף יותר גבוה. היא אוספת תובנות כמו: "החיים הם בן אדם. בן אדם שיש להתייחס אליו כאל שותף."

הסיפור איננו רק על ז'וזפין למרות שהיא הדמות המרכזית. יש מארג מגוון של דמויות שאנו לומדים להכיר את נקודת מבטן ואת המונולוג הפנימי שלהן מעצם מבנהו של הספר. דמויות עגולות מעצם פרישת מחשבותיהן, מעשיהן ויחסן אל האחרים. נקודות המבט הרבות, המשתלבות, ולעתים תוספת נקודת המבט של המספרת היודעת כול, נותנות לקורא להבין את החברה כולה ואת מעגל החיים של הפרטים בתוכה.

הדמויות המקיפות את ז'וזפין הן: אנטואן - הבעל הבוגד שיוצא עם אהובתו לאפריקה לעבוד עם התנינים, הבנות אורטנס, זואה ובני הדודים, מרסל האב החורג שבוגד באשתו עם ז'וזיאן המזכירה היודעת לתת חום ואהבה, האם הקשה והרודנית אנרייט, איריס האחות היפה ואוהבת חיי הנוחות והבטלה, הנשואה לפיליפ העשיר והחברה הטובה שירלי ובנה גארי.

הסיפור מתרחש בעיקר בסביבות פריז. לכולם יש סודות שאותם הם מסתירים ומגלים וזהו חלק מקסמו של הספר. בסופו, הקצוות נסגרים.

הספר מחולק לחמישה חלקים אך בתוך החלקים יש רק רווחים קטנים. צורה זו הפריעה לי משום שלעתים קטע אחד מסתיים בסוף עמוד והשני עם נושא אחר מתחיל בעמוד חדש ויש רצף מבלבל.

הסגנון נהדר, כתוב בצורה קולחת וסוחפת גם בזכות התרגום המעולה. אי אפשר לעוזבו. הכתיבה משופעת בפרטים רבים ובתיאורים, לעתים עם חוש הומור מעודן ויפה.

הכריכה מקסימה וכשתקראו את הספר תבינו את שמו.

אני שמחה שקראתי בינתיים פרק ראשון בטרילוגיה. יש למה לצפות...

מומלץ בחום

שוש מילמן

נשים נשואות לא מדברות על אהבה / מלאני גידיאון. מאנגלית: יעל סלע-שפירו

וזה – כלומר שמו העברי של הספר, השונה לגמרי מהלועזי – בעצם כל העניין: נשים נשואות לא מדברות על אהבה עם הבעלים שלהן. כלומר, לא כולן, לא בהכרח, ולא רק נשים, ובכל זאת. הן מוכנות לדבר עליה עם הבנות שלהן, הן מוכנות לדבר על העדרה עם חברותיהן. אבל רבות מהן מוותרות על ניהול מערכת היחסים הרגשית עם מי שהפכו ברבות השנים לשותפיהן למשימות החיים. לתוך הפער הזה נכנסים בדידות, תסכול, ונישואין שנכשלים. הספר בוחן את האפשרות של דיבור – לאו דווקא על אהבה, אבל מתוך אהבה – בין אישה לסובבים אותה, באופן מעניין. במשך כל הקריאה הספר נע בין רמות שונות של חביבות, אך לא מעבר לכך. אולם העמוד האחרון של הספר הוא מה שהופך אותו לשווה מחשבה. די בכך שאומר שמיד לאחר שסיימתי את הספר התחלתי לדפדף בו שוב מהתחלה ולהבין מחדש את כל הסיפור.

והערה אחת בכל זאת צריך: נניח שהתרגום המפוענח של שם הספר מוצדק (הגם שאינו הכרחי ונראה מונע משיקולי מכירות). איזה טעם היה לתרגום שם המחברת – Gideon, לגידיאון, כאשר זהו פשוט הכיתוב הלועזי של השם גדעון? נראה שהמטרה הייתה מתן ניחוח זר לספר, אך התוצאה מבחינתי הייתה תחושה מיותרת של פרובינציאליות ורגשי נחיתות. עברי: תרגם לעברית!

מאת שרון