יונס ורגלנד גיבור הספר "המגלה" מסוגל לספר הכול על האלבום Rubber soul של הביטלס . הוא יכול לספר שרינגו ניגן במצילות-אצבע בשיר "יער נורבגי", שהשיר "אני מתבוננן דרכך" נכתב בהשראת חברתו דאז של פול מקרטני, ג'יין אשר, שג'ון לנון גנב שורה משיר של אלביס ב"בברח על נפשך" שמילות השיר "The word" נכתבו בעפרונות צבעוניים, ושלא שומעים סולו צ'מבלו ב "In my life", אלא הקלטה של ג'ורג' מרטין המנגן בפסנתר חשמלי שהושמעה במהירות גבוהה יותר.
למה מכול הדברים שיכולתי לומר על יונס בחרתי לספר לכם דווקא את זה?
מאז שקראתי את הספר המגלה, ידעתי שאני רוצה לכתוב עליו, אבל לא הייתי בטוחה שאני יודעת איך לעשות את זה, באופן שיצליח להבהיר לקוראים את הסגנון המיוחד של הספר, סגנון שבין אם מוצאים אותו מושך או מרתיע, אין ספק שהוא יוצא דופן ביותר. אז ישבתי לי עם כמה חברים, ודיברנו על כל מיני דברים שלא קשורים לספר בשום צורה שהיא, ולפתע הבנתי איך דרך הכתיבה שלו מתפרשת אצלי. ולמה הייתי צריכה את החברים כדי להבין את זה.
לא פעם כשאני יושבת בקבוצה, ומישהו מתחיל לספר סיפור , קורה שאחד מהמשפטים שהוא אומר מעלה בי אסוציאות לסיפור אחר, שלא קשור לסיפור העיקרי אלא לאותו משפט מסוים בסיפור שלו. אם אני אספר את הסיפור שלי באופן מיידי, זה יכול להראות קצת לא מנומס, מצד שני אם אני לא אשתף בו עכשיו, אחר כך הוא ייראה עוד יותר לא קשור, וייתכן שאני לא אספר אותו בכלל, ואז תמיד יש את ההתלבטות הזו האם לבחור בנימוס ולהמתין בסבלנות לתורי, או לבחור בסיפור.
לפעמים אני בוחרת בסיפור, לפעמים גם חברים אחרים מכניסים סיפורים משלהם. ואז אם מסתכלים על כל תוכן השיחה של הקבוצה כעל סיפור אחד גדול כשבתווך כל רגע נכנס סיפור קטן שקשור למשהו שמישהו אמר, או לסיפור הגדול, מתקבל מן סוג של פסיפס, המורכב מסיפורים סיפורים, אך עם חוט מקשר לכל אורכו, חוט שלפעמים לוקח זמן להבחין בו , או להבין אותו, אך הוא תמיד שם.
.
זה בערך מה שעושה יאן שיירסטד בספרו "המגלה", רק שהוא עושה זאת קצת הפוך, כל מספר שלו (הספר מסופר בגוף ראשון על ידי כמה אנשים שונים), מספר את הסיפור בדיוק באופן הזה של פסיפס, או עריכה מסחררת משהו, כאילו היה קבוצה שלמה של חווים. המוזר הוא ,שצורת הכתיבה הזו שהיא כל כך ייחודית עד שאני לא ממש זוכרת שנתקלתי בה אצל אף סופר אחר, מאפיינת את כל המספרים בספר.
אבל אם מתעלמים מהמוזרות הזו, ומשערים שככה זה אצל הנורבגים, כמו שאמרה לי ספק בצחוק ספק ברצינות החברה שהשאילה לי את הספר הזה, הרי שיש בחוויית הקריאה של הסגנון הזה משהו מקסים בעיניי.
וזה לא סתם שהתמקדתי בסגנון של הספר כל כך הרבה, זהו סוג של ספר, שהאופן שבו הוא כתוב כאילו מדגים את הנושאים שהוא מעלה – התבוננות על הגיבור ונסיון להבין אותו, תוך כדי התבוננות על העולם ונסיון להבין אותו למצוא בו סדר כלשהו, ובעיקר התבוננות על האופן בו גיבור הספר יונס ורגלנד עושה זאת, על ידי חשיבת כמה מחשבות במקביל, ונסיון לשבץ אותן במקום המתאים, המקום שבו אם הוא רק יצליח לחשוב לעומק רק עוד קצת הוא יצליח להבין סוף סוף את מה שהוא כל חייו מנסה להבין.
ליונס ורגלנד גיבור הספר "המגלה" נדמה בילדותו שהעולם נראה כשטוח, שכולם מצמצים כל הזמן את הדברים, והוא מנסה להקדיש את חייו להבנת התהליך, הן של שיטת הצמצום הזו, והן של הנסיון להבין את העומק החבוי מאחוריו.
אם מעניין אתכם להסתכל על העולם מזווית קצת אחרת, אם מעניין אתכם להבין את חשיבות ההתבוננות, אם מעניין אתכם להבין למה אם ניתן היה לגלות דרך פרט אחד כל מה שאפשר לדעת על אישיות מסוימת , אז הפרט שהזכרתי בפסקה הראשונה הוא זה שיונס חושב שיספר עליו כמעט הכול, הרי שכדאי לכם מאוד לקרוא את הספר הזה.
בסרט "הנאהביםמפריז" (במקור Les Amants du Pont Neuf, ביים ב1991 לאוס קראקס), מישל (ג'ולייט בינוש) מתאהבת באלכס, עוזבת את בית אביה העשיר ועוברת לגור תחת 'הגשר החדש', Pont Neuf, שבדיוק עבר סדרה של שיפוצים בסוף שנות השמונים של המאה העשרים, לכבוד ציון 200 שנים להצלחת המהפיכה הצרפתית ('יום הבסטיליה'). דרך אלכס היא נחשפת לעולמם של חסרי הבית, עלובי הנפש של פריז המודרנית, אלו שחיים דרך קבע מתחת לפני השטח, הרחק מן השאון הפוליטי והתרבותי.
כך גם בספרו של אדריאן פן-דיס, "המטייל" (ראה אור מוקדם יותר השנה בהוצאת כתר. מהולנדית - רן הכהן, מתרגם בחסד מגרמנית, הולנדית, והשנה אף זכה בפרס טשרניחובסקי לתרגומי מופת על תרגום האפוס הלאומי של אתיופיה (!) כבוד המלכים).
בתחילת הרומן הקצר הזה אנו מוצאים את ה'גיבור' שלנו, מר מילדר, הולנדי החי בפריס, מטייל ברחבי העיר כמתוך כורח שהוטל עליו, מכלה מרחקים מתוך הרגל, מצוות הקרדיולוג שלו (אזרח טוב עושה מה שהרופא מייעץ לו לעשות.) אין לו כל קשר לעיר בה הוא חי, ולעיר אין כל קשר עימו.
אלא ששינוי נזרק בהליכותיו. ערב אחד במהלך ׳טיול הערב הטקסי שלו׳ הוא נתקל במעשה זוועה, שריפה שפרצה בבניין בו גרו מהגרים. מתוך האש פורץ כלב, שבוחר במילדר כבעליו. הכלב משנה אט אט את דרכיו של מילדר ומנחה אותו בטיוליו בעיר הגדולה, אל עבר מקומות בהם לא נתקל עד כה. הוא מכיר לו אנשים שהיו עד כה שקופים בעיניו, חושף אותו לחייהם של חסרי הבית, המהגרים הלא חוקיים - מגשר עבורו חוויה חדשה. בתמורה לחיזיון החדש הנגלה בפניו, גם מילדר עצמו נהפך לנראה. מאדם שטוב-לב זר לו, שמבלה את רוב זמנו כבתוך חשיכה - הוא נעשה לגלוי. ומנראות לנחיצות: מילדר מתנער בחזרה אל תוך החיים, נדחף על ידי רצון בלתי נשלט ׳לעשות משהו׳: הוא נהפך לנדבן, נדבן עם הרבה כסף והרבה רגשי אשמה המניעים אותו לחלוק בכסף שיש לו עם חסרי המזל.
עד כאן העלילה.
***
מיהו ׳המטייל׳ של פן דיס?
האם הוא הflaneur של שארל בודלר, החווה את העיר בטיוליו הרגליים הרבים? האם הוא האסתטיקן של ולטר בנימין החווה את העיר מתוך הקשר היסטורי, אינטלקטואלי, תרבותי? (כדי ללמוד עוד על דמות הflaneur אני מזמין אתכם לבקר אצל אדמונד וייט).
ולמה בכלל 'מטייל'? האם wanderer (שמו של הספר בהולנדית: Wandelaar) שמתייחס לדמות המתבודד, האובד הרומנטי - האם שם-תואר כמו 'הנודד' או ׳תוהה׳ מתאים יותר?
כל זה לא בא כמובן כדי לערער על תרגומו הנפלא של רן הכהן. קטונתי. אלא כדי להדגיש את המשקל העצום, עמוס בקונטקסט תרבותי ומיתי, שמניח פן-דיס על כתפיו של מר מילדר שלנו כשהחליט להעניק לספרו את שמו.
ובכן, flaneur או wanderer? לא ולא. מטיילו של פן דיס איננו אחד מה׳משוטטים׳ הנ״ל.
ולמי בעצם מתייחס שם הספר? לגיבורו האנושי, מר מילדר? או לכלבו הנאמן, חסר השם, הנערץ ע"י כל. הכלב שגרם למילדר להיהפך שוב לנראה, לצאת ממצב השקיפות בו היה שרוי משך שנים רבות.
אכן, הכלב המתנוסס בחינניות על עטיפת הספר "המטייל" ניחן באנושיות רבה: ״אולי רצה הכלב שלו דווקא לחמוק מהווייתו הכלבית והתאמן כבר שנים בלהיות אדם.״
***
ומה מטרת טיוליו של מילדר? מה הוא מנסה להשיג באמצעותם?
לדידו של בלוג זה, הטיולים שעורך מילדר בעיר האורות, על התגליות הרבות שאלו מציעים (הצצה חטופה לעולם של סבל, של דאגה כנה למה שעלול להביא יום המחר, הדבקות היומיומית בהישרדות) - טיולים אלו אינם העניין המרכזי ברומן שלפנינו. החשיבות האמיתית של הספר נעוצה לאו-דווקא בכוחו או בחוסר כוחו של האדם המערבי, הלבן, לעזור לאחר, אלא דווקא בחוסר יכולתו לעזור לעצמו.
הרי איך יעזור האדם הלבן לאנשים שחורים שהגיעו ממרחק אלפי מילין כשאפילו משכניו הוא מתחבא, שהרי "בחדר המדרגות מעולם לא ראה איש. לא עושים ככה בפאריס. מחכים מאחורי הדלת עד שלא שומעים עוד צעדים, ורק אז חומקים החוצה."
רגע אחד מילדר שלנו מבקש להיוושע יחד עם ההמונים - "כן, לתת כסף ולהעלים עין. או לחפש ישועה אצל אלוהים - אז לפחות חלקת משהו עם המנודים: את התקווה" - ודקה אחר-כך נדמה שאין סיכוי אף לקמצוץ מן התקווה הזו, שכן הנגיעה באחר היא מתועבת בדיוק כמו הנגיעה בעצמך. על כן עדיף להתנחם בטקסים של ניקיון וטיהור-עצמי: "הוא שכב שעה ארוכה באמבט מהביל וקרצף מעליו את כל האנשים. תוך כדי התזה הפכה המברשת שלו למברשת מי קודש. הוא קידש את הסבון, קידש את השמפו, את כפות רגליו, את ברכיו, את גופו, ונעלם בעננת קצף..." (כך גם בסרטו של לאוס קראקס, 'גילוי' הרחוב, ה'ירידה אל העם' מלווה בהתלכלכות פיזית, בהתכערות של ממש, תהליך שמילדר מתנגד לו בכל תוקף ותוקף).
מוכה ביגון על אזלת ידו להשיג שקט ושלווה, האדם הלבן של "המטייל" מבקש להיוושע ולהיגאל בכל עצמאי שיעמוד לרשותו: פעם ע"י התחזות לגיבור-עבר שמת מזמן (מילדר מאמץ לעצמו את שמו של לוחם רזיסטאנס שמת ביום הולדתו, ניקולא מרטן,) פעם ע"י התחזות לעוזרו ומזכירו של נדבן אלמוני המבקש לעזור לחלכאים ונדכאים - כל אמצעי כשר.
מה שנותר מכל אלו היא האובססיה הבלתי-ניתנת לשובע לשליטה: הסדר, השקט והניקיון להם מתאווה מילדר - אלו אינם משאלות ליבו של אדם אחד בלבד. כל אלו מושגים גם ברמה הלאומית: העובדים הזרים חסרי אשרות השהייה נלקחים למעצר (כן, כן, ממש כפי שקורה אצלנו, תחת אפינו המפודרים), ומגורשים בשקט, בחסות החשיכה, מארצותינו השבעות.
הנה כך מסכם פן-דיס את כל משאלת ליבנו הזעיר בורגנית: להתנקות, להסיר מעלינו את עול האחריות והדאגה לאחר, כשמעבר לפינה תמיד ישנה האופציה ה'קלה' ביותר, במידה והדברים לא מסתדרים: להתאבד. להשליך את עצמך מעבר לגשר ולתת למי הסיינה הקרירים לנשוא אותך אל עבר הים.
למרות כל הנאמר לעיל, המסקנה העגומה והפסימיות הגלויה - זהו ספר קטן ומהנה, גם אם 'מינורי' למדי. קריאה מומלצת.
על הספר אופת העוגות מקיגאלי שורה קסם המזכיר את הקסם שחווינו בספר ובסרט "שוקולד".
בקיגאלי, בירת רואנדה, מתגוררת אנג'ל במתחם של תושבים זרים-אנשי שגרירויות, מדענים וכדומה. בעלה עובד באוניברסיטה ואילו היא מוצאת את פרנסתה באפיית עוגות לפי הזמנה. לכל עוגה האופי שלה, בהתאם לאופן בו חווה אנג'ל את המזמין.
וכאשר יושב אדם מול אנג'ל, אין הוא יכול לעמוד בפני חוכמת חייה העממית, קסמה, ונכונותה להקשיב, ומשתף אותה מיד בסיפור חייו. סיפורי אהבה, סיפורי הישרדות, איידס, טבח, אובדן, חברויות, כל הפיסות המרכיבות את מציאות החיים של השחורים והלבנים ברואנדה.
כך, הופכת אנג'ל ליועצת, שדכנית, "כומר מוודה" של כל תושבי המתחם והשכונה.
אך בביתה שלה, מגדלים היא ובעלה את חמשת נכדיהם, ילדיו של בנם ג'וזף אשר נהרג במלחמה ושל ביתם שנפטרה ממחלה פתאומית, או שמא התאבדה. השתיקה והעצב מחפשים מוצא באמצעות סיפוריהם של אחרים.
"אנג'ל, המנסה להתאושש מהמלחמה ומרצח העם ברואנדה, היא מופת של חריצות, נעימות ועוצמה אימהית ונשית", מספרת לנו הכריכה האחורית.
השפה בה כתוב הספר היא השפה הפשוטה של גיבוריו, ועולם הדימויים שלו לקוח מהסביבה המקיפה אותם.
"כמו שדלי מים הופך את מדורת הבישול לאפר... כך בדיוק צינן את התלהבותה התצלום שבחנה כעת"
"הוא עמד קרוב כל כך אליה... הקרבה הזאת גרמה לה להרגיש כאילו נחש שמן זוחל אט אט על כפות רגליה החשופות ועליה לעמוד ללא ניע.."
"הדברים שדיברו עליהם קודם הונחו בצד, כמו שמניחים תפוחי אדמה בסלסילת ירקות במטבח כשחוזרים מהשוק".
"לפתע השמיע עומר רעש מבהיל מאפו העצום, כמו הקולות שמשמיעים היפופוטמים שמזדווגים במים הרדודים באגם ויקטוריה"
קל להתחיל מהתשובה. כשהוא מדבר על ריצה, מורקמי מדבר על הכתיבה, על החיים, על האופן שבו ראוי לחיות אותם, על עצמו. בעיקר על עצמו.
זהו ממואר, ספר דקיק ופשוט מאוד. הוא לא מתקשט ולא מנסה להקסים, אלא רק מספר באופן ישיר ומדויק על חייו של אחד, הרוקי מורקמי, סופר (ואצן) – כך הוא מבקש שיכתבו על מצבתו לאחר מותו.
הריצה היא הקו הדקיק שמורקמי מסמן ברגליו, שלאורכו הוא בוחר לספר על חייו, ובעיקר בוחר לספר על עצמו. מי אני? הוא שואל. אני איש כותב ורץ. אסביר לכם איך אפשר לחיות את החיים כך, כאדם כותב ורץ.
מובן שיכולת הכתיבה המאוד משוכללת של מורקמי עומדת לו, אבל השימוש שלו בכתיבה חסכני. הוא משתמש בה כדי לאזן בין הדיבור על הריצה לבין כל השאר, כי הוא יודע שאוהבי הספרים שלו יקראו אותו אף הם, ורובם המכריע אינם אצנים ואינם מתעניינים בריצה. הוא משביע בספר הזה את הקורא הרעב לריצה, אבל אינו מרעיב גם את הקוראים הסקרנים לדעת יותר על הסופר האהוב עליהם. הוא מספר על מה הוא חושב כשהוא רץ, וכמה הוא רץ, איך הוא מתכונן למרתון ואיך נערכים לתריאטלון, מדבר על הטבעיות של הריצה לעומת המלאכותיות של הרכיבה התחרותית על אופניים.
והוא מדבר על הכתיבה. אלה היו הרגעים שבהם ההקשבה שלי התחדדה. הוא מספר על הבחירה להיות סופר דווקא בגיל שלושים, כשהיה מסעדן מצליח, על הנסיונות הראשונים שהיו קטנים וזהירים, ועל ההחלטה לשנות את חייו ולהקדיש אותם לכתיבה. "כתיבת רומנים דומה לריצת מרתון שלם", כותב מורקמי, ואט אט מתבהר ששני המעשים דומים בעיניו זה לזה. באמצעות הכתיבה על הריצה הוא מדבר גם על הכתיבה, שקשה יותר לדבר עליה. המעשים השונים האלה מוכלים עבורו זה בזה, ושניהם מתאימים לאישיותו.
הבחירות של מורקמי מפליאות, למרות פשטותן היתרה. הוא בחר להיות סופר וכלל בבחירתו זו את כל חייו. הוא יחיה חיים פשוטים, יגביל את מספר חבריו, ילך לישון מוקדם, יקום מוקדם ויקדיש את מרב עיתותיו לכתיבה. הוא מספר על זה בשלווה שמזכירה שכתיבה היא ייעוד שיש להקדיש עצמך לו.
ההתייחסות לכתיבה כאל ייעוד – מורקמי אינו משתמש במילה הזו, אני כופה אותה על הטקסט שלו, אבל היא עולה ממנו בבהירות – חשובה. כדי להתייחס לסיפור שלך בכובד הראש הראוי לו, יש לפנות זמן. זמן במובן הרחב והעמוק שלו, זמן להתבוננות, לבהייה, להרהור. הכתיבה תובעת התמסרות כזאת, ומי שחש שהמחיר כבד, יתקשה להתמסר לה. הוא יחיה בתודעת חסר מתמדת, ויכעס על הכתיבה משום שהיא גוזלת ממנו את כל אלה.
הרחקת החברים ראויה לתשומת לב מיוחדת. הדור הזה מקדש את ריבוי החברים, את איסוף השמות האובססיבי בפייסבוק, בטוויטר וגם בעולם האמיתי. אדם חברותי נחשב טוב יותר, משום מה. אבל מורקמי אומר שאינו יכול להקדיש תשומת לב רבה לאנשים, שכן הכתיבה שלו זקוקה לנוכחותו לא פחות מהם. הוא אוהב את בדידותו, ומתייחס אליה כעוד כלי עבודה.
ובסופו של דבר זהו ספר שפורש את תפישת החיים של כותבו באמצעות הדיבור על הריצה – הנה קטע מהפרק האחרון.
בדרך חזרה במכונית ממחוז ניאיגטה לטוקיו ראינו כמה אנשים שחזרו מן המירוץ, אופני המירוץ שלהם קשורים לגג מכוניתם. אנשים שזופים מאוד ובעלי גוף בנוי היטב, מבנה גוף של טריאתלט. כולנו סיימנו מירוץ קטן ביום א' אחד של תחילת הסתיו, ואנחנו שבים עתה איש איש אל ביתו, אל חיי היומיום שלו. ולקראת המירוץ הבא ימשיך (כנראה) איש איש במחוזו להתאמן בשקט, כפי שעשה עד עתה. וגם אם למי שמביט עליהם מהצד, או מלמעלה, נראים החיים הללו כמשהו נטול משמעות גדולה, או משהו הפכפך וחסר תוחלת, או אפילו משהו ממש בלתי יעיל, אני סבור שאין מה לעשות בנדון. גם אם זה באמת לא יותר מאשר מעשה סרק, כמו לצקת מים לתוך סיר ישן שבתחתיתו חור קטן, לפחות נעשה כאן מאמץ. בין שיש בכך תוחלת ובין שלא, בין שזה נראה טוב ובין שזה נראה רע, בסופו של דבר הדבר החשוב לנו ביותר הוא, ברוב המקרים, משהו שאינו נראה לעין (אבל מרגישים אותו בלב). ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים. גם אם היה זה מעשה סרק, זה ודאי לא מעשה טיפשי. כך אני חושב, כתחושה אמיתית ומנסיוני שלי.
עד מתי אפשר באמת לשמר מחזור כזה של מעשים לא יעילים – זאת כמובן איני יודע. אבל הרי הצלכתי להגיע איכשהו עד כאן בלי שיימאס לי, הצלחתי הודות לעיקשותי העקיבה, ואני מתכוון להמשיך כל עוד אני יכול.
בכל פעם שאנחנו קוראים ספר, אמר לי פעם מישהו, אנחנו מנסים להבין משהו על כותבו. לא בטוח שזה נכון, אבל הפעם, בממואר הזה, חשתי שלמדתי הרבה על מורקמי. הוא מצא חן בעיני בפשטותו ובצניעותו, במסירות שלו לעבודה קשה ולמרחקים ארוכים. זה ספר יפה.
משפט אחד
אני חושב על הדברים בזמן שאני כותב. אינני כותב את המחשבות העולות בדעתי; אני מעלה מחשבות בדעתי בזמן שאני כותב. אני מעצב את מחשבותיי באמצעות הכתיבה.
לוטי ודייל חברות לעבודה בספינת שעשועים. לוטי ספרית ודייל קוסמטיקאית. למרות השוני באופי, הן הופכות לחברות טובות. טראומה שעוברת על לוטי במהלך השיט גורמת לה בסיום השיט לומר שהיא חוזרת הביתה. אך לדייל נדמה היה שהיא מצטרפת לזוג נוצרים דתיים שהכירה במהלך השיט. מאז נעלמו עקבותיה. למרות ניסיונות השווא של חבריה מהשיט דייל וסקוט, היא לא עונה לטלפונים.
לאחר שנה, נשטפת לוטי הצעירה והיפה אל החוף בסלסי שבאנגליה. דויד שטייל לאורך החוף עם כלב השכנים, מצא אותה בקושי נושמת ועל ידיה סימני קשירה. בבית החולים. התברר שגם הזיכרון אבד ללוטי ואין היא מכירה את חבריה הטובים דייל וסקוט מהספינה ואדם וסיימון חבריה ההומוסקסואלים.
האמנזיה מתפוגגת בחלקים. היא נזכרת בחבריה אך לא הרבה מעבר לזה. עדיין מציקים לה ולא ברורים, דברים רבים. מי רוצה במותה? מדוע היא לאחר לידה ואיפה התינוק שילדה?
לאט לאט מצטרפים החלקים אך עד אז היא בסכנה. ואמנם, היא וחברתה דייל, נחטפות.
מכאן המתח הולך וגובר.
זהו רומן מתח קליל, מהנה וסוחף שנמשכים לקראו כי העלילה מסקרנת ומושכת. יש בספר דגש על חברות, ידידות ורומנטיקה. הדמויות מעניינות וברור מי הרע ומי הטוב. העלילה מלאה תפניות עד הרגע האחרון והפתרון מגיע ממש בדפים האחרונים. נהניתי. היה כיף לקרוא. ניקוי ראש אמיתי לחובבי המתח. מסתבר שהסופרת כתבה ספרים נוספים. אשמח לקרוא עוד מפרי עטה.
לזלי פירס היא אחת מסופרות רבי-המכר הפופולריות בבריטניה, שם נמכרו מספריה יותר משלושה מיליון עותקים. בהיותה בת שלוש איבדה את הוריה וגדלה בבית יתומים. כתיבתה הושפעה עמוקות מחוויות ילדותה ומהצלחתה על אף כל הקשיים. גנובה הוא ספרה הראשון המתורגם לעברית.
ציטוט:"אמנזיה דומה לכספת שבה נעולים זיכרונות מאירועים איומים או טראומטיים עד לרגע שהאדם חזק מספיק כדי להתמודד איתם."
בבלוג זה
בכל הבלוגים
