"קומדיה בסולם מינורי" מאת: האנס קיילסון
Komodie in Moll (Comedy in a Minor Key) - Hans Keilson

"קומדיה בסולם מינורי", מגרמנית: רחל בר-חיים, ו"כאן ביתי: זיכרונות", מגרמנית: דפנה עמית

הספר בן 205 העמודים מכיל בתוכו מספר דברים בנוסף לרומן בן מאה העמודים ששמו מתנוסס על הכריכה.

"קומדיה בסולם מינורי" מספר על זוג צעיר – וים ומרי - בהולנד הכבושה במלחמת העולם השנייה המסתירים את ניקו היהודי. זו יצירה שנכתבה לפני שנים רבות – ב-1947 - וזכתה כעת לתרגום עברי. אני שמחה שהספר תורגם. הספר ריגש אותי דווקא בפשטותו. הזוג הצעיר אינו מהסס להסתיר יהודי אף על הסכנה הגדולה. הם אומרים: "מבחינתנו זאת הדרך היחידה להמשיך ולהיאבק, לעשות משהו, להראות התנגדות, אי ציות אזרחי." והם מאמינים שמשהו עמוק עוד יותר גורם להם לעשות את המעשה. הסיפור מתחיל במותו של המסתתר - מדלקת ריאות: "למה הוא היה צריך למות? למה דווקא הוא, האחד שהתחבא אצלם? הוא היה צריך למות מוות רגיל, נורמלי, כמו שמתים בכל תקופה, בעת מלחמה או בעת שלום. כאילו לגלג עליהם במוות הזה, הם שהסתירו אותו למטרה שונה לחלוטין. שהרי כדי למות הוא לא היה צריך להסתתר, הוא היה יכול למות כמו כל  האחרים...". אירוני לגמרי.                                                                                                                                    הרומן כתוב בצורה מעניינת. אנו למדים להכיר את המסתתר לאחר מותו. מפעם לפעם יש חזרה לאחור, לרגע שקיבלו אותו לידיהם, כיצד התנהג, על מה שוחחו, כיצד חש ועל מה חשב. האדם המסתתר מספר לנו דברים שאפילו הזוג הנחמד אינו יודע. גם לאחר מותו יש חשש שיתגלו. קיימת דילמה – מה לעשות עם הגופה. ויש סוף מצחיק, עצוב, אירוני – יוצא מן הכלל שאותו כמובן לא אגלה.

כפי שכתוב בהקדמה:" קיילסון מפליא ללכוד את האבסורד שבסיטואציה שנקלעו אליה בני הזוג - לא גיבורים עשויים בלי חת אלא ההפך הגמור: צעירים הססניים, חסרי ביטחון, שטבעם ההגון הוא המנחה אותם."

קיילסון עצמו הוסתר בשנות המלחמה ע"י זוג הולנדים והוא מוכיח בספרו שגם בעת מלחמה יש אנשים עם מצפון.

הייתה לי הפתעה כשקיבלתי כעסקת חבילה גם את סיפור זיכרונותיו המופלא של הסופר: "הרשימה האוטוביוגרפית 'כאן ביתי', שנמצאה בין ניירותיו של הסופר בערוב ימיו ומתארת בישירות מפלחת לב את ילדותו ובגרותו כיהודי באירופה באותן השנים" [כריכה אחורית]. בנוסף לכך יש פתח דבר מאת אדר זאבי המספר על האנס קיילסון וכאחרית דבר מצורף ראיון מרתק שנערך עם הסופר בהיותו בן מאה שנים כשהוא צלול לגמרי ונקרא :"מאה שנים".

ספר שהוא ממש פנינה. כתוב היטב, מעניין, מיוחד. ממליצה בכל פה.

שוש מילמן

הזקן בן מאה המאה שיצא מהחלון ונעלם / יונס יונסון. משוודית: רות שפירא

כבר במבט ראשון, מעוררים שם הספר והכריכה ציפייה להומור, שנינות ומקוריות.

מבחינתי, הציפייה הזו נענתה במלואה, מן השורה הראשונה ועד לאחרונה.

תוך השתלשלות עניינים המזכירה קצת את המציאות ההזויה העוטפת את הסרט פורסט גאמפ, אנחנו מוצאים עצמנו מתלווים אל אלן קרלסון השוודי במסעותיו המוזרים סביב העולם ובמפגשיו המוזרים עוד יותר עם מגוון דמויות מרכזיות בהיסטוריה.

וככל שהסיפור הזוי, אתה, כקורא, אומר לעצמך - האמת היא שכפי שהשתלשלו הדברים, יש בזה היגיון.

זהו אותו היגיון הפכפך הנמצא בספרים כמו החייל האמיץ שווייק, מסביב לעולם בשמונים יום וילקוט הכזבים גם יחד.

אלן בורח מבית האבות בו הוא חי בעוד ההכנות למסיבת יום הולדתו המאה בעיצומן. בתחנת האוטובוס, בהחלטה אימפולסיבית, הוא לוקח עימו מזוודה עליה נתבקש לשמור ע"י זר מוחלט, ועולה לאוטובוס תוך כוונה לנסוע עד להיכן שכספו המועט ייאפשר.

מרגע זה מתחיל אחריו מרדף של גנגסטרים, שוטרים ותקשורת.

אך לא איש כמו אלן, שהציל ממוות את הגנרליסימו פרנקו, השתכר עם סגן הנשיא טרומן בערב בו הודיעו לו כי הנשיא נפטר, פתר, בהיותו מגיש תה, את הבעיה האחרונה שעיכבה את המצאת פצצת האטום, נכלא באיראן ובמחנה כפייה בסיביר וברח, לא איש כזה ייתפס בקלות.

סיפור ההווה משולב בקפיצות אל עברו של אלן. לדוגמה, אביא את הקטע בו חברו הספרדי של אלן, מחליט לחזור לספרד הנמצאת על סף מהפכה ומזמין את אלן להצטרף אליו.

"אלן הרהר בהצעה. מצד אחד לא היה לו שום עניין במהפכה, ספרדית או אחרת. הלוא זו רק תוביל למהפכה נוספת, בכיוון ההפוך. מצד שני, הלוא ספרד נמצאת בחו"ל, בדיוק כמו כל הארצות, להוציא את שוודיה, ואחרי שקרא כל חייו על חו"ל לא יהיה רע לחוות פעם אחת את הדבר האמיתי. אולי בדרך אפילו ייתקלו בכושי או שניים? כשאסטבן הבטיח לו שהם ייפגשו לפחות כושי אחד בדרך לספרד, אלן לא יכול היה אלא להיעתר".

וטעימה אחרונה:

"לאלן קרלסון לא היו שום דרישות מיוחדות מהחיים. הוא רצה מיטה, הרבה אוכל, משהו לעשות, ובפרקי זמן קבועים לגימה הגונה של יי"ש...המחנה בוולאדיווסטוק הציע את כל מה שאלן רצה, למעט היי"ש...אילו רק לא היתה הבעיה של היי"ש. אלן החזיק מעמד בדיוק חמש שנים ושלושה שבועות ואז אמר: עכשיו אני רוצה כוסית. וכאן אין שום כוסית. לפיכך הגיע הזמן לזוז הלאה."

מאת אירית ישראלי

חירות של רגע: פרקי יומן / וירג'יניה וולף. מאנגלית: אלינוער ברגר

אחרי שקראתי את "זיכרונותיה של נערה מחונכת", האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר, נשאר בי צורך עז להשתקע בקורות חייה של עוד אחת מאותן אימהות פמיניסטיות שליוו את כולנו בצעדים הראשונים והמשמעותיים של שחרור האישה כל הדרך עד למאה העשרים ואחת. לכן כשגיליתי את אסופת יומניה של הסופרת וההוגה הפמיניסטית וירג'יניה וולף "חירות של רגע" עברה בי מין התרגשות השמורה רק למי שמאמין באידיאלים. שמה של וולף הולך לפניה בעיקר בשל העובדה שהייתה זו היא שתבעה את המונח "חדר משלך" לפיו כל אישה צריכה כסף בכיס וחדר משלה. כנראה שבעולם של וירג'יניה וולף הפתרון להדרת נשים הוא מקום שבו האישה מדירה את העולם כדי למצוא בו את עצמה. במובן זה משמשים יומניה של וולף חדר משלה שבו היא יכולה להיות וירג'יניה האמיתית ולא זו הנאלצת לגרור את עצמה ימים כערבים בנבכי האצולה הבורגנית האנגלית של התקופה. שכן יומנה של וולף מלא בתיאורים של מפגשים עם עשרות קרוביה ומכריה שחלקם מופיעים לפרק זמן כה קצר עד כי לא ברור מי הוא זה ומי זו ההיא וכדי להכירם יש צורך להיות כנראה אנגלופיל מושבע הבקיא ברזי התקופה.

ואכן אם יומניה של וולף הם המקבילה העכשווית לבלוג הפרטי של הסופרת, דימיתי במהלך תקופת הקריאה שאני מדי פעם מקבלת עדכון על עוד פגישה או ערב בביתם של הוולפים או ציוץ טוויטרי בסגנון "וירג'יניה מעדכנת ש..." , "וירג'יניה עכשיו ב...עם זה וזה" ואפילו היה נדמה לי כי הדרך לצאת מסבך המכרים תהיה אולי לפתוח כרטיס דמיוני לווירג'יניה ולכל חבריה בפייסבוק וכך להכיר את כולם ולהבין מי על מה המהומה. וולף עצמה לא חוסכת את עטה מאותם מכרים והיא לעתים מתארת אותם בשנינות כובשת לב כחפצים או כבעלי חיים. נדמה שאין דבר שוולף רוצה יותר מאשר לכתוב ולהשתקע בחיי ההוצאה לאור בבית הדפוס שלה ושל בעלה ושכולם יעזבו אותה בשקט לנפשה לעשות כן. וולף כך עולה מהכתוב היא חיית עבודה שרק מחלותיה התכופות מונעות ממנה להנפיק עוד ועוד ספרים, ביקורות וכתבות. כנראה שגופה של וולף היה זקוק מדי פעם לתבוע מנוחה לעצמו שכן וולף לא הייתה מספקת לו זאת בעצמה מרצונה. די מדהים לעקוב אחר ההספק שלה לאורך הספר ולהבין שוולף באותה תקופה אכן כנראה הייתה בין הנשים המעטות שיכלו להרשות לעצמן חיים שלמים של יצירה ולזכות להוקרה ולכבוד שזכתה היא.

באשר לחייה עם לנארד בעלה, הם לצערי כמעט ואינם מופיעים בספר (לעומת יחסיה עם אחותה שלהם יש יותר מקום). מערכת היחסים העדינה והאוהבת בין השניים שתוארה בצורה כה יפה בסרט ההוליוודי "השעות" קצת הייתה חסרה לי במהלך הקריאה. אולי  בהשפעת הסרט דרשתי לנבור ביחסים בין השניים ולצערי לא באתי אל סיפוקי מהכתוב. נדמה שווירג'יניה מדירה את לנארד בכוונה מכתביה, כאילו יודעת שיום אחד יקראו בהם עיניים לא שלה. ייתכן גם שלעובדה שוולף (כך עולה מהכתוב) הייתה נוהגת לתת ללנארד לקרוא ביומנה יש השפעה על כך.

החלק המרתק ביותר בספר הוא לדעתי דווקא בסופו והוא קשור פחות לווירג'יניה האישה ולמערכת היחסים של זו עם העולם סביבה ויותר לווירג'יניה האזרחית הבריטית ולמה שהרגישו האנגלים עם פרוץ המלחמה בעת ההתקפות של הגרמנים על אנגליה. וולף מספרת שהיא ולנארד קבעו בברית להתאבד יחד במידה והגרמנים יכבשו את אנגליה. וולף אכן נמצאה מתה במהלך המלחמה והיומן נקטע בשל כך בפתאומיות וסופו מעיד על האבידה הגדולה. נדמה שהמלחמה התישה את וולף. האכזריות שהביאה איתה המלחמה, הקטיעה של כל התקוות והאידיאולוגיות שבהם צידדו בני דורה, לכך בוודאי הייתה השפעה על האישה שהאמינה בכוחה של המילה הכתובה לשנות את העולם.

לנו נשארו רק כתביה וזיכרונה. האם ידעה וירג'יניה שהיא עתידה להפוך לסמל? שדבריה ייקראו בשקיקה בידי נשים רבות כל כך לאחר מותה? לעתים קופצת וירג'יניה הכותבת אל העתיד ומשוחחת עם דמותה העתידית הזקנה הקוראת את הרהוריה של וירג'יניה הצעירה. מה תחשוב עלי זו? היא שואלת את עצמה לא אחת. וירג'יניה הזקנה לא זכתה לקרוא את הרהורי עלומיה. אנו הקוראות אותם במקומה בתקופה אחרת, בזמן אחר מקבלות את וירג'יניה כפי שהייתה במילותיה שלה. לא ערוכות, לא מכוונות לציבור הרחב, סגורות במרחב הפרטי משלהן שנפרץ לאחר התאבדותה. כנראה שלעתים לא נותר לאישה אלא לשאוב כוחות מפלישה לחדרה האינטימי של אישה אחרת ואולי כך לזכות בחירותה. אפילו אם זה רק לרגע בעולם בו המאה מתחלפת, אבל נשים עדיין נאלצות לפנות את מקומן באוטובוס ולשבת מאחור.  

מאת נורית הוראק

רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר / אברהם בר-אב (בן טאטה)

הוצאת רימונים

סיפורה של משפחה יהודית אחת בקהיר, מן התקופה שקדמה למלחמת העולם השנייה ועד לתקופת מלחמת השחרור.

סיפור שהוא גם סיפורה של קהילה שלמה אשר חיה תחת האשליה כי היא מבוססת בארץ מולדתה, בעוד שלמעשה הייתה כ"איבר שתול", והרגשת הבית שחוותה הייתה אשליה.

כותב הסופר בסוף הספר:

"מעולם לא היינו חלק מן הישות המופלאה הזאת ששמה מצרים. היינו חלק מעילית הזויה וחסרת אחיזה שעלתה כפורחת, בסדק שבין שלטון רקבובי ומושחת לאימפריה הבריטית שכבר הייתה בסוף ימיה. לא רצינו להבחין בשינויים הפנימיים והאזוריים המתהווים לנגד עינינו ואשר קצבו את ימינו במצרים."

בשפה קולחת ומרתקת, ללא עומס דימויים ופרטים מיותרים, מספר אברהם את סיפור משפחתו בקהיר, החל מהיכרותם של סבו וסבתו,ילדותה של אימו ודודו, ועד ילדותו שלו.

תוך היכרות עם משפחה שאינה מאפשרת לנו להתרחק ממנה ולו לרגע, אנו מריחים את רחובות קהיר, בית הספר "אליאנס", פוגשים את מקס, השליח מארץ ישראל, את הפעילים הציונים והפעילים הקומוניסטים.

אנו מלווים את בני ובנות המשפחה המשתדכים עם קרוביהם מן המשפחה הרחבה, ואת אלה המסרבים להשתדך אל מעמד כלכלי ובוחרים בדרך המרד המובילה אותם לקשרים לא רצויים עם העולם התחתון הערבי.

יחד עם סופי, שהיא אמו של המחבר, אנו גדלים, מתחתנים, יולדים, ונשארים נאמנים ליהדותנו אך גם למולדתנו, מצרים, מסרבים להאמין לשמועות ההזויות על גורל בני עמנו בארצות אירופה, אך נאלצים להתחיל להתמודד עם העוינות ההולכת וגוברת של שכנינו ומשרתינו הערבים, עם התקרבות כוחותיו של היטלר למצרים.

יחד עם אברהם הקטן אנחנו משאירים את כל רכושנו ונוטשים את ביתנו, בתמורה לשחרור הנרי, אבינו, ממחנה המעצר לשם נשלח עקב פעילותו הציונית.

יחד עם המשפחה אנו עולים על אוניה ועוזבים את מצרים לנצח, ויחד איתם אנו רואים את נמל חיפה בפעם הראשונה.

"רחוב שיח' חאמזה 17, קהיר" הוא ספרו הראשון של אברהם בר אב, והוא ספר קולח, מרתק ומומלץ ביותר!

מאת אירית ישראלי

"יומנה של אישה מודרנית", מאת ענת לויט

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את חברותינו.

הוא לא טוב בשבילך, הוא לא מעוניין בך, קומי ותעזבי, את לא צריכה אותו, אנחנו לא צריכות אותם.

מגיע לך יותר: אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את חברותינו במסווה של תמיכה.

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את עצמנו.

למדנו שכאב הוא דבר שיש להכרית אותו. כאב גופני מצביע על מחלה, ומחלה יש לרפא ומהר, או לפחות לטפל בסימפטומים, כך באורח החיים המערבי הקדחתני ("אין לך זמן לכאבים!").

וכך, גם כאב רגשי מאותת לנו שכנראה פעלנו לא נכון. סוג של עונש. "אמרתי לך שזה ייגמר בבכי".

אנחנו ממהרות כל כך לשפוט את עצמנו במסווה של בריאות ואסרטיביות.

על כך חשבתי מדי פעם בזמן שקראתי את ספרה של ענת לויט, "יומנה של אישה מודרנית". אני לא רוצה להתעכב הרבה על הגדרות מסובכות של 'מודרנית', אבל נוגה של לויט היא בהחלט אישה בת זמננו ומקומנו, מתמודדת עם הג'אגלינג המורכב של אם גרושה שמפרנסת ומנסה למצוא גם זמן לעצמה ולנפשה ולהתפתח, וכמהה לבנות קשר עם גבר. דרך אתר היכרויות היא מתוודעת לדוב, אינטלקטואל כרסתן יוצא רוסיה, שמושך אותה בחבלי קסם של סמכותיות, עושר תרבותי ואישיות מורכבת שלא תמיד קל לזכות בחסדיה. ברקע מהדהדים גם היחסים של נוגה עם אביה, איש קשה שאהבתו הייתה מותנית וקמצנית, ונוגה שגדלה להיות חוקרת מקרא כתבה כבר בנעוריה חיבור מצמרר על בת יפתח, האב שידע לעורר את אהבת בתו אך בהינתנה לו, הקריב אותה באכזריות.

הספר של ענת לויט נוגע נגיעה אמיתית בקשר שבין האבות שלנו לאהבות שלנו, בצורך לתקן דווקא במקום שדומה, שמכאיב – והאם אפשר למהר ולשפוט את הכאב הזה ולהגיד לנוגה, קומי ותעזבי וכו'? והאם אפשר בכלל לשפוט מסע של אדם אחר?

אי אפשר, כשם שאי אפשר לשפוט לא את נוגה ולא את בתה נועה כאשר זו האחרונה טוענת שתמות מבושה אם אמה חוקרת המקרא תרצה בבית הספר שלה ותדבר על עצמה דרך דמויות הנשים המקראיות. אי אפשר שלא להזדהות ולחמול על שתיהן.

כשדוב מכאיב לנוגה, כשנוגה עצמה מכריזה שאינה פמיניסטית, כשהיא שופטת לחומרה את דמויות הנשים המקראיות שעליהן היא כותבת – מצאתי את עצמי לעתים מתכווצת לרגע, ואחר כך מזכירה לעצמי לנשום. כמו במתיחות שעושים בשיעור התעמלות או ריקוד, כשהשריר שמותחים אותו כואב מאוד אבל שאר הגוף צריך להיות רפוי, וכדאי מאוד להמשיך לנשום עמוק כמה שיותר. הנשימה העמוקה הזאת היא ההפך מהגוף התפוס המתקשח ואומר: קומי ותעזבי מהר, קחי אקמול, יש חוקים ויש הגבלה על כמות הדמעות שמותר להזיל בגלל גבר. הנשימה העמוקה - שמצויה בתוך כתיבתה של לויט עצמה, בתוך השפה שלה שגם אם מושאי כתיבתה טעונים רגשית עד להתפקע, היא נינוחה ויש בה הומור ועושר – אומרת, רגע. זוהי הסיטואציה. אלה הם פני הדברים. אפשר להעז להתבונן בהם, להכיר בהם, להיות כאן ולנשום עמוק. ואם מתוך הנשימה יתארך השריר ונמצא את עצמנו במקום אחר, חדש – מה טוב.

מאת לי עברון-ועקנין