הספר "סיפור על אהבה וחושך" זה לא סתם עוד ספר.

זה לא ספר עם עלילה עקבית, או עם סדר כרונולוגי.

הוא גם לא דומה בשום אופן לכל הביוגרפיות והאוטוביוגרפיות שקראתי (וקראתי הרבה).

ועדיין מדובר פה בספר מדהים במלוא מובן המילה.

עמוס עוז לא מספר רק על חייו בספרו.

עמוס עוז גולש חמישה או שישה דורות אחורה, מספר על משפחתו.

הוא מספר על אביו, אריה, הלמדן הבקיא שלמרות ידיעותיו הרבות לא הצליח לקבל לעולם משרה באוניברסיטה וכל חייו עבד בספריה הלאומית בירושלים.

הוא מספר על אימו פניה, בעלת הנפש הפיוטית והפילוסופית שמתאבדת כשהוא בן 12.

הוא מספר על סבתו שלומית החולת ניקיון שבסופו של דבר מתה מרוב ניקיון.

על סבו אלכסנדר שכתב מאות שירים שמהללים את העברית ואת ישראל (ברוסית).

הוא כתב על סבי סבו שהתחתן בגיל 13 והתעקש לעשות את ליל הכלולות בלילה החתונה.

על דודו יוסף קלוזנר, הפרופסור המלומד בעל השם העולמי

הוא מספר על ירושלים של אותם ימים בשנות ה-40, על מלחמת העצמאות, על החגיגות בכ"ט בנובמבר, על המצור בירושלים בתקופת מלחמת העצמאות, על חייו בקיבוץ שאליו עבר בגיל 15, על חיבתו הרבה לספרים מאז ילדותו, על חווייתו המינית הראשונה וכן הלאה.

"סיפור על אהבה וחושך" זהו ספר טראגי.

זהו ספר קומי.

זהו ספר מרגש.

השפה של עמוס עוז עשירה ומיוחדת, תיאוריו מדויקים ונפלאים. הרבה פעמים במהלך הקריאה מצאתי את עצמי צוחק בקול רם, ואילו הרבה פעמים גם מצאתי את עצמי כמעט על סף דמעות.

מדובר פה באחד הספרים הטובים ביותר שקראתי אי פעם. וקראתי די הרבה.

 קשה לתאר במילים עד כמה הספר הזה מומלץ בחום לכל אחד באשר הוא, אבל אני מקווה שהצלחתי, רוצו לקרוא. 

מאת הצפרדע

אם היה הספר הזה נכתב בישראל, מין הסתם היה הסופר משתעשע במשחק מילים וקורא לו "מורי ורבי". אבל הסיפור הזה קרה בארה"ב, ומורי שוורץ,  פרופסור בגימלאות, ומיץ', הסטודנט הותיק שלו- החליטו על "ימי שלישי עם מורי".

מיץ' אלבום – הכותב- מתאר בגוף ראשון את מערכת יחסיו עם מורי שוורץ,  שהיה מרצה שלו לפני הרבה שנים בקולג'. כבר אז היה מורי מה שמשרד החינוך היה מכנה "מורה טוב- מורה לחיים",

עם השנים  מוצא עצמו מיץ' סוטה  מהדרך  ומהאידיאלים של נעוריו. עסוק במירוץ החיים וצבירת הישגים וכסף הוא מגלה באקראי- 16שנה לאחר סיום לימודיו- שמורי גוסס- והוא מחליט לקיים הבטחה ישנה, ובא לבקר את המורה שלו.

רוב האנשים בורחים מהמוות, מתקשים לראות בגסיסת האנשים הקרובים אליהם. אבל מורי, שמחלה ניוונית אוכלת את גופו, מצמקת אותו, גורמת לריאותיו לקרוס ולנשימותיו להיות קשות יותר, מוקף באוהבים.

 כי הייסורים וההידרדרות הגופנית לא מבטלים את הנשמה הגדולה של האיש הזה ואת היכולת שלו ללמד.  בד בבד חושף הספר את מורכבות הקשר בין מורי למיץ', ואת  השקפתו של מורי על  "אמנות החיים".

בדורנו יש כל כך הרבה ספרים לעזרה עצמית. חלקם מטיפים לפשטות, חלקם מלמדים אותך לחשוב ולהצליח בגדול, עם כל כך הרבה מסרים סותרים, פלא שאנחנו דור מבולבל? שואל מיץ'.

למורי יש תשובות, אבל קסמו של הספר הזה -בעיני- הוא בכך שהוא  איננו ספר ל"עזרה עצמית" שמלמד אותנו  טכניקות להצלחה בחיים.

 המסר שלו איננו: " תאהב כדי שיאהבו אותך". אלא "פשוט תאהב." כי זה טעם החיים. ואל תסתפק בלאהוב, תשקיע באנשים שאתה אוהב. 

כי אדם מצליח בעיני מורי הוא אדם שאוהב אחרים  ונאהב על ידם. אדם שמעניק לקהילה שלו.  למשפחה שלו. 

הספר הזה מדבר על עשייה למען  הזולת שלא על מנת לקבל גמול. על קבלה וסליחה, על השתתפות בחייהם של אחרים ועל דאגה להם- כבסיס ליכולת שלך לחיות בשלום עם עצמך. ובעיקר- הוא מדבר על החיים ועל המוות.

"כל אחד יודע שהוא ימות. אבל אף אחד לא מאמין בכך..." אומר מורי בשיעור שלו על המוות.

והוא איננו מפחד מהמוות. הוא מקבל אותו באומץ ובחגיגת החיים במידת האפשר. והשיעור האחרון שלו מראה לנו כי לחיות בלב אלה שאוהבים אותך, אין פירושו למות. בתחושה שלי- מורי חי בלבם של כל אלה שאהבו אותו. והיו רבים כאלה.

אני יודעת שאני אוהבת את מורי שוורץ, למרות שמעולם לא הכרתי אותו. אם תקראו את הספר, אני מאמינה שתתאהבו בו גם אתם.

מאת זלפה

לא פעם התחבטתי בשאלה  מהי הזהות הישראלית הכל כך חמקמקה ובלתי ניתנת להגדרה.  בעוד שברור לי מאוד מה הופך אותנו ליהודים, תהיתי  האם יש משהו- שלא קשור ליהדות שלנו- ושהופך אותנו ל"עם"?

בספרו של אמיר גוטפרוינד מצאתי את התשובה. ביד אמן, הוא מנתח להפליא את הדמויות שמאכלסות כל ילדות שהיא בארץ ישראל.

השכנים ניצולי השואה והשכנים בני עדות המזרח, הזוג ששנים  מנהל את ועד הבית ויש ביניהם ספק רומן. המלחמות  והאמונה התמימה בצה"ל הלא מנוצח מול המציאות של ניצחונות מרים וחללים אינסוף.

וליד כל אלה חיי היומיום, עם המריבות בין ההורים ומשחקי הכדורגל בשכונה..קרובי המשפחה המשונים שיש לכל אחד מאיתנו, וקרובי המשפחה המשונים של חברינו למשחק. האנשים שמאמצים אותנו אל חיקם ואלו שאנחנו אימצנו אלינו...

יש בספר הזה הכל: חוזרים בתשובה ומתנחלים, קיבוצניקים שמאלניים ואנשי עבודה ששגרת עבודתם במפעל היא כל עולמם ואין להחסיר ממנה...

זהו ספר של אוירה. ספר שהצליח לתאר את כל מה שהופך אותנו לישראלים, שהצליח לקבץ יחד את סיפור חייה של המדינה בסיפור חייהם של ארבע חברים בשכונה חיפאית. יש גם סיפור אהבה וסיפור עלילה- אבל עיקר קסמו של הספר הזה הוא בעיני בדמויות המשורטטות ביד אמן, ובמבט החומל והנוקב של הכותב.

  בעקבות הספר הזה התאהבתי לחלוטין באמיר גוטפרוינד.  יוצר מוערך שכתב מספר רבי מכר בשנים האחרונות וזכה בפרסים רבים . את כל ספריו האחרים רכשתי. לצערי- לא הצלחתי לשחזר את קסם ההתאהבות בספריו האחרים, (למרות שיש מי שטוענים שהספר הזה הוא הפחות טוב מבין ספריו...)

 כשסיימתי לקרא  אותו, נרגשת כולי מיהרתי לבשר לכולם שחובה עליהם לקרא את הספר הזה. להפתעתי  גיליתי שלא כולם שותפים לדעתי.  זה סביר ובגבולות ההגיון שלא כולם יחלקו אותה דעה, אבל המעניין הוא כי מעולם לא נתקלתי בתגובות כה סותרות וכה קיצוניות לאותו ספר.

יש מי שכמוני- התאהב  לחלוטין.  ויש מי שקרא ושאל אותי במבט תמה: "ממה את מתלהבת בדיוק? סתם ספר  מטומטם".

אז נכון,  הספר אינו אחיד ברמתו לכל אורכו-  יש שם  כמה תהפוכות עלילתיות שהדעת קצת מתקשה לקבל, ובכל זאת, איך אפשר שלא להיות מוקסם ממנו? שלא לדבר על החלחלה והזעם שהוא מעלה באנשים מסוימים.

יתכן שההסבר נעוץ בעובדה שציינתי קודם. שהספר הזה משקף את ישראל והישראליות, הרי ידוע שהתגובות  כלפינו נוטות להיות קיצוניות לכאן ולכאן.

יש מי שמוצא בנו קסם אינסופי ויש מי שלא יכול לסבול אותנו.

אני, כאמור,  מודה לאמיר גוטפרוינד על כך שכתב אותו. על כך שהצליח לנסח במילים את מה שקורה במדינה המוזרה והמופלאה, התמימה והתחמנית והמטורפת הזו, שנקראת ישראל.

מדינה שבשבילה גיבורים עפים.

מאת זלפה 

לפני כמה זמן העסיק את מחשבותי השיר של לו ריד "יום מושלם". חשבתי על הפרפקציוניזם שדוחה את החיים האמיתיים, על הקשר בין ציניות לרומנטיקה (לו ריד הוא רומנטיקן מר מאוד), ועל אידיאות אפלטוניות. ואז קראתי סיפור קצר של הרוקי מורקמי, שנקרא "יום מושלם לקנגורו". הכותרת הזכירה לי את השיר של לו ריד, אבל היא מצאה חן בעיני הרבה יותר, כי לא מדובר בשלמות מוחלטת (ואיך אפשר להשיג דבר כזה), אלא בשלמות של היבט מסוים: מושלם לקנגורו. חוץ מזה השם נשמע מוזר ומסקרן כיאה למורקמי. ואמנם, לא רק השם אלא הסיפור כולו הקסים אותי כל כך. זה סיפור על זוג שרוצה לראות גור קנגורו בגן החיות, אבל לוקח חודש עד שהם מצליחים להגיע לשם: פעם כואבת לה השן, פעם הוא צריך לסדר משהו בעירייה... ומורקמי, או המספר, מציין שהוא לא רוצה לדבר במילים גדולות, אבל כאלה הם החיים. ובדיוק כך, כאלה הם החיים, ומורקמי לא שופט אותם אלא מציג אותם מתוך אמפתיה: את החרדה המוגזמת-כביכול של בת זוגו של המספר, שמא יחמיצו את ההזדמנות לראות את הגור – וכן עוד הרבה עניינים אחרים המופיעים בקובץ הסיפורים שלו (שיצא בכתר בתרגום עברי של עינת קופר), "ערבה עיוורת, אישה נמה".

באחד הסיפורים, אישה צעירה נוטה לשכוח את שמה. טיפול פסיכולוגי לא קונוונציונלי מוביל לשאלות של אהבה, קנאה והדחקה, אבל גם לקוף מדַבֵּר שגונב שמות. ככה זה בעולם של מורקמי. בסיפור אחר המספר, שעוסק בכתיבה ואולי הוא בן דמותו של מורקמי, מודה שלבו נמשך תמיד אחרי דברים מוזרים, ומגולל אפיזודה משונה בחייו: נדבקה לגבו דודה מסכנה, וכל אחד ראה בה משהו אחר: אחד את אמו, אחר את הכלב שלו שמת מסרטן, וכן הלאה. בריאיון טלוויזיוני הסופר – שדודה מסכנה דבוקה לגבו - לא מצליח ממש להסביר למראיין מהי מטאפורה, אבל מורקמי מצליח לעשות צחוק מהתקשורת.

אבל יותר מאשר את מורקמי המוזר והמצחיק, אני אוהבת את מורקמי המפליא בדקויות רגשיות. בסיפור על איש ואישה שניהלו רומן, ואחרי שבני זוגם גילו ונפרדו מהם הם מנסים לבנות חיים חדשים יחד, מורקמי מפליא לתאר את התלישות שלהם, את תחושת חוסר הממשות הקיומית של אדם שנעקר מחייו ומזהותו. הוא מדייק מאוד גם בסיפור פנטסטי דמוי אגדה על אישה שנישאה ל"איש הקרח", שבניגוד למצופה אינו חסר רגשות. הוא אוהב את אשתו, והקרחיות שלו מתבטאת דווקא באופן שבו העבר משתמר בו ואינו מאפשר תנועה קדימה. באגדה העצובה הזו מורקמי ממחיש גם את הדינמיקה ההרסנית שסביב קשרים שנויים במחלוקת (ולא רק בהם עצמם): משפחתה של האישה מתנגדת לנישואים ומחרימה את הזוג, וכך רעייתו של איש הקרח אבודה ובודדה עוד יותר. והסיפור הכי יפה בקובץ, בעיני, הוא "הפולקלור של תקופתנו": המספר, נקרא לו מורקמי לשם הנוחות, מציג בפנינו דמות של נער שלמד אתו בתיכון בשנות השישים, "מלך כיתה" מושלם ומשעמם, ואת חברתו המושלמת והמשעממת; כעבור שנים, במפגש מקרי במסעדה, מספר אותו מלך כיתה למורקמי את סיפור אהבתו לנערה ההיא, יושיקו. יושיקו החשיבה מאוד את המוסכמות החברתיות ורצתה להתחתן בתולה. לכן המגע בינה לבין החבר שלה, שנשאר חסר שם בסיפור, התמצה בליטופים מתחת לבגדים. החבר של יושיקו רצה מאוד לשכב אתה, לא רק מתוך תשוקה מינית אלא מתוך צורך עמוק להרגיש קרבה ושייכות. הוא הציע לה נישואים כמה פעמים, ובינתיים כבר החל ללמוד באוניברסיטה בטוקיו הרחוקה והמנוכרת. ויושיקו המשיכה בשלה, לא מוכנה לשכב אתו וגם לא להתחתן אתו כי היא "אמורה" להתחתן בתולה, עם מישהו מבוגר ממנה, ולרכוש את הביטחון הכלכלי והחברתי הנכסף. לבסוף היא מבטיחה לו הבטחה משונה: היא תשכב אתו אחרי שתתחתן. והאופן שבו הבטחה זו מתממשת-לא מתממשת כעבור שנים הוא שמניע את האיש לשפוך את לבו לפני מורקמי.

לא ברור לי מה סוד קסמו של הסיפור הזה – אולי המבט האמפתי העצוב על שני אנשים, שזקוקים כל כך לביטחון אבל מנסים להשיג אותו בדרכים סותרות; אולי הפער בין התדמית השאננה של מלך ומלכת הכיתה לבין הכאב והבדידות שמאחוריה; ואולי הקסם שבגישושים מיניים ראשונים, והאפשרות – אם אכן יש כזאת – לחדש אותם ולחוות שוב את הקסם גם אחרי שנים. ובכלל, אפשרות התיקון כעבור שנים. אבל זה לא רק זה. אצל מורקמי זה אף פעם לא רק זה; זה אף פעם לא משהו שאפשר לבטא אותו במלואו במילים.

(הקטע פורסם בעבר בבלוג שלי באתר של כתר; לי)

אני אוהב לקרוא ספרים. אמנם אתם לא תמצאו אותי יושב בחדר וקורא במשך שעות, אבל אני לא יכול לישון מבלי לקרוא כמה פרקים מספר לפני השינה. אחרי שסיימתי לקרוא איזה ספר, ביקשתי מאמא שלי המלצה על ספר טוב לקרוא, והיא נתנה לי את "בלי לומר שלום" של לינווד ברקלי. במשך משהו כמו שבוע הוא פשוט היה מונח על השולחן שלי בגלל סיבות שונות (כשעצלנות היא העיקרית ביניהן).

לילה אחד לא הצלחתי להירדם. לא ברור למה, אבל פשוט המשכתי להתהפך מצד לצד.

באיזשהו שלב, בערך ב-12 בלילה, המבט שלי נתקל בספר. "טוב נו," חשבתי, "אולי זה יעזור לי להירדם".

אז התחלתי לקרוא. ולקרוא. ולקרוא. ולקרוא.

הייתי מרותק. שכחתי מי אני, שכחתי איפה אני גר. הייתי בטוח שאני נמצא שם, עם הדמויות, שעובר עליי כל מה שעובר עליהן. לא הצלחתי להפסיק לקרוא לרגע. באיזשהו שלב, ראיתי שכבר 4 לפנות בוקר. הייתי צריך לקום לבית הספר ביום למחרת, אז שמתי סימנייה בספר וחזרתי לישון. לא הצלחתי להירדם שוב. הייתי במתח מטורף לדעת מה קרה אחרי זה. התהפכתי כל הזמן מצד לצד, חושב לעצמי על מה שקרה שם. אחרי כ-20 דקות כאלה הבנתי שזה חסר סיכוי, ולקחתי את הספר והמשכתי לקרוא. בסופו של דבר, ב-6 וחצי בבוקר סיימתי לקרוא את הספר.

"בלי לומר שלום" הוא ללא ספק לא עוד סתם ספר, אלא קצת יותר מזה. זה ספר שיגרום לך לצחוק עם הדמויות כשהן צוחקות, לפעור את הפה כשמתגלה משהו מפתיע ואפילו להזיל דמעה בקטעים העצובים. הוא כתוב בצורה שתגרום לך להיות בטוח שכל אחת מהדמויות היא בן אדם שאתה מכיר אותו ואת האופי שלו מאז ומתמיד.

 הסיפור מספר על סינתיה ארצ'ר, בחורה בת 14 שמתעוררת יום אחד אחרי מריבה גדולה עם הוריה ומגלה שכל משפחתה נעלמה. 25 שנים לאחר מכן, כשהיא נשואה ואמא לילדה קטנה, וכבר השלימה עם העובדה שהמשפחה שלה לא בחיים יותר, היא מקבלת טלפון מסתורי שגורם לה לחשוב אחרת.

העלילה מתפתחת למקומות שונים ובאמת מפתיעים, וכמו שכתבתי קודם – הספר כתוב בצורה מבריקה שתכניס אתכם חזק לתוך העלילה, ולא תוכלו לצאת ממנה עד שתסיימו לקרוא אותו.

הספר הזה לימד אותי דבר חשוב – לפעמים ספר יכול להעביר לך בצורה מוחשית את הסיפור יותר מכל סרט ומשקפי תלת מימד.

"בלי לומר שלום" של לינווד ברקלי – מומלץ, מומלץ, מומלץ. מומלץ כבר אמרתי?

מאת הגבוה עם התלתלים