על "טביה החולב" באתר כתר

רוב תודות וחג שמח לנוריתהה שהרשתה לי לפרסם כאן את הרשימה המצוינת הזאת וכמובן לאריה הלוי על הכתיבה המשובחת

ובשורה כיפית לחברי המועדון: הומלצנו. תודה לכולם וחג שמח!

על הספר באתר ההוצאה

למה בעצם אנשים אוהבים לקרוא סיפורי מתח? אני לא יכולה לענות בשם כולם אבל נדמה לי שיש משהו מאוד מרגיע בשילוב בין נושא מערער ומבנה מסודר. אין דבר מסודר יותר מעלילת ספר נוסח אגתה כריסטי. ובה בעת אין דבר מפחיד יותר מהנושא של ספרי אגתה כריסטי: רצח, ורוצח שיש לגלותו ושבדרך כלל הוא האדם שבו לא היית חושד.

עוד דבר מפחיד ומערער בעולם הוא הקושי לפענח את המציאות, את מה שמתחולל בתוך נפשם של אנשים אחרים ואת מה שמתחולל ביניהם. אנחנו יכולים לראות אנשים אחרים, את הבעות פניהם, את מחוותיהם, אנחנו יכולים לראות את מה שהם כותבים ומציירים ולשמוע את המילים שהם אומרים, אבל אנחנו לא יכולים לעולם להיות  בטוחים שאנחנו יודעים מי הם באמת.

"רוֹסַאוּרָה בשעה עשר" הוא ספר מקסים משום שהוא משלב בין שני הנושאים האלה. יש בו תעלומת רצח ויש בו סיפור מנקודות מבט שונות, שמעניק לקורא את הסיפוק בתחושה שהוא יודע יותר. כל אחד מן המספרים מחסיר משהו או טועה במשהו, ואנחנו הקוראים יכולים לחוש בזה ולדעת שבפרק הבא נדע קצת יותר. בפרק הבא ייחשף טפח נוסף.

נדמה שיש בספר הייררכיה של תפיסות עולם: המספרת הראשונה בו מספרת מתוך ראיית עולם של מי שמרבה לקרוא רומנים רומנטיים. המספר הבא אחריה הוא אינטלקטואל ונדמה לו שהוא "עשה פסיכואנליזה" לאנשים סביבו בלי ידיעתם, אך גם הוא מפרש אותם על פי הנחות רומנטיות שגויות. המספר השלישי מדבר בקולו של האמן האותנטי ומדגיש עד כמה האמת הפנימית אינה תואמת בהכרח את המראה החיצוני. אך בפרקים הבאים, ככל שאנחנו מתקרבים אל ההתרה ואל האמת, מעמדן החברתי והאינטלקטואלי של הדמויות יורד. גם בכך יש מסר.

"רוסאורה בשעה עשר" הוא ספר מקסים משום שהוא חכם, כתוב היטב, קולח, מעניין, מותח. משום שהוא בידור טוב, ומשום שהוא מצביע על התוהו ובוהו אבל מתיר לנו ליהנות מסֵדר; בהתאם לביקורת על הציור המודרני שמובעת בפרק השלישי, הוא מצביע על הקושי לדעת ולגלות אמת, על הפער בין פנים לחוץ ועל האופן שבו הציפיות והאמונות שלנו מכתיבות את פרשנותנו השגויה למציאות, אבל לא מתבייש לבדר אותנו בה בעת ולהסב לנו הנאה וסיפוק.

על "רשלנות" באתר ההוצאה

רשלנות הוא אחד הספרים המדויקים ביותר שקראתי. דבורה רוברטסון, בספר ביכורים מרשים ועטור פרסים, מצליחה לתפוס ולצייר רגעים קשים מנשוא של כאב וצער שאין לו גבול.

כל גיבורי הספר נוהגים ברשלנות שאין כדוגמתה, ויש קורבנות לרשלנות הזו. קורבנות שהם ילדים. ובמיוחד ילדה אחת, בת שמונה, שמתחילה את הסיפור כילדה הורית - שמטפלת באחיה הצעיר, וגם באמה החד ההורית והילדותית. הלב נחמץ כשאתה קורא על הילדה הזו, שמרגישה חובה לטפל באמה הילדותית והמפונקת ובאהבה שלה לאחיה.

נחמץ רק כדי לכאוב יותר - כשמסתבר שלא די בכך  שהיא צריכה להתמודד עם אמא מהסוג שרשויות הרווחה מכירות מקרוב, אלא גם להיות הניצולה היחידה ממוות אלים של קבוצה של ילדים - שאחיה האהוב ביניהם.

הספר נוגע בדמויות שונות בזמנים עוקבים, העלילה מתקדמת דרך עיניהן של דמויות שאין ביניהן קשר ממשי. יש בזה מן הייחוד, אבל עדיין - זה יוצר תחושה לא נוחה.

לקראת סוף הספר נותנת הסופרת דרור לעצמה, שוכחת את הגיבורים שהתמקדה בהם לאורך הספר, ומציגה שלל דמויות חדשות שמתארות – במובן מסוים - המשכיות של הסיפור הקודם, אבל בעיקר מעבירות את הקורא למחוזות אחרים.

בסופו של דבר, למרות הכתיבה המדויקת, נותרתי עם התחושה שגם הסופרת התרשלה בחובתה, החובה הבסיסית של לספר סיפור שמתחיל וגם נגמר. ללוות דמות מסוימת ואת התהליכים שהיא עוברת. זה לא קורה ב"רשלנות".

ובכל זאת, זהו ספר טוב. ספר שמצליח לשרטט באמינות שלל דמויות שלא היית רוצה לפגוש, וגם כאלה שאתה רוצה לחבק. לאמץ אל ליבך ולהגן עליהם מהעולם חסר הזהירות הזה.

ספר שאתה לא שוכח ברגע שהנחת מידך ושאתה ממשיך להרהר בו גם אחר כך.  

לאתר של זלפה

[לתקציר הספר]

את הספר הזה קיבלתי במתנה ליום ההולדת ה-16 שלי, מחברה הכי טובה שלי דאז שלא הרבתה לקרוא ספרים.

היא אמרה לי שזה אחד הספרים היחידים שהיא קראה ונהנתה מהם אז החלטתי שהוא באמת שווה קריאה אם מישהי שלא אוהבת לקרוא נהנתה ממנו.

מיותר להגיד שנסחפתי לתוכו וסיימתי לקרוא אותו מהר.

החלטתי לכתוב על הספר הזה שלמרות אורכו הקצרצר הוא מעביר מסר גדול.

יש בו משפטים חזקים וקטעים שרשמתי לעצמי שאני לא אשכח אותם לעולם ושתמיד אדע איפה למצוא אותם אם אני אדפדף.

בספר הזה יש הכל, מין מתכון לחיים.

ידיד שלי היה מבואס אז מצאתי את הפרק הראשון של הספר הזה באינטרנט ושלחתי לו בתקווה שזה ישמח אותו.

אני לא יודעת אם הוא קרא את הפרק או לא ואני לא יודעת אם זה שימח אותו או לא אבל עצם זה שחשבתי על לשלוח לו דווקא פרק מהספר הזה הביא אותי למסקנה שהספר הזה הוא סוג של מפלט. אני רק קוראת בו וכבר נהיה לי יותר טוב, אני כבר מרגישה יותר כוח, יותר מלכה ופחות קורבן.

אם הייתי יכולה הייתי מביאה לו את הספר.

אם הייתי יכולה הייתי נותנת אותו לכולם, שכולם יקראו ויתרשמו ויבינו ויפנימו.

אולי אפילו הייתי מכריחה אנשים מסוימים (אם לא את כולם) לקרוא אותו.. אם לא מיוזמתם אז מיוזמתי כי אני באמת חושבת שהוא מעביר דברים לחיים. דברים שספרים אחרים לא מעבירים.

הארי פוטר למשל, הוא ספר מדהים, קראתי את הספר החדש תוך בערך 10 שעות, מרתק, דמיוני, באמת ליגה אחרת לגמרי. הסופרת מוכשרת ואני עדיין לא מבינה מאיפה היא מביאה את הדמיון המפותח הזה שלה.

כך גם בקשר לשר הטבעות.

יש עוד המון ספרים טובים. טובים יותר, טובים פחות. מתארים מצבים דמיוניים, מצבים אמיתיים. טרגדיות, שמחות, או כל דבר אחר.

אבל בספר הזה יש משהו שונה, משהו מיוחד.

אני לא יכולה להצביע איפה נגמר הדמיון בספר הזה (אם הוא בכלל קיים) ואיפה מתחילים החיים האמיתיים (שוב, אם בכלל).

למרות שזה נראה כמעט בלתי אפשרי לנהל חיים כמו של המלך וכמו שהסופר מתאר את חיו של המלך באותו הרגע זה נראה נורא הגיוני לחיות כמו המלך, כמו מלך.

ואולי אם רק כל העולם, או כל המזרח התיכון, או לפחות המדינה, היו קוראים את הספר, אולי היה טוב יותר, בעצם.. אם הם היו פועלים לפי הספר בטוח היה טוב יותר.

כמה חבל שדברים אף פעם לא אוניברסאליים.

אני לא יודעת אם ממלכת באדולינה קיימת,

או אם קיימת ממלכה כמוה.

לא יודעת אם זה קיים בעולם שלנו או ביקום בכלל.

אבל אני יודעת שזה קיים איפשהו אצל כל אחד מאיתנו בתת מודע

או ממש מתחת לאף.

כולנו יכולים להיות מלכים, אנחנו אלה שבוחרים אם להיות קורבנות או לא.

כמובן שיותר קשה לחיות כמו מלך, למרות שזה נראה הרבה יותר קל, זה הכי קשה.

לקחת את האחריות על עצמך תמיד, לראות דברים אחרת, לדעת שכן מגיע לך ושאתה כן טוב ושאתה כן יפה ושאתה כן מוצלח ושאתה כן מלך ובאותו הזמן גם לא לתת לזה לעלות לך לראש ולהתנהג ביחס מגעיל אל הסביבה, ביהירות ובעליונות.

זה קשה.

לבלוג של אנה: נדפקתי גמור