העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין

השבח הראשון הראוי לרומן המרתק הזה של דויד פונאנקינוס, הוא דווקא על שפתו הרזה לכאורה.

למעשה, זהו רומן נטול יומרות לחלוטין. הוא פשוט לכאורה.

מכאן - סוד עוצמתו וקסמו. אך משם - מתגלה יכולתו הוירטואוזית של הסופר ליצור דינמיקה קסומה של סיפור אהבה משולש, שבמרכזו ניצבת דמותה היפה של נטלי, אישה צעירה, שאיבדה את בעלה בתאונה פתאומית, ומאז משתנים חייה לגמרי.

כאשר בוחנים את העדינות במישורים של התייחסות ספרותית ביקורתית, הרי ניתן בהחלט לומר עליו שזהו רומן המעוגן בהוויה של החיים המערביים של ימינו.

אנשים, גברים ונשים, השרויים במעין קליפה מרוחקת של עצמם מזולתם, שמתוכה הם יוצאים לעיתים לנסיונות נואשים ליצירת קשר רגשי של אהבה, משמעותי ואפילו מחייב.

קליפה זו ברומן היא הקריירה, "הג'וב היוקרתי" שכה חשוב בעולם המערבי, והוא לעיתים בגדר חזות הכל.

אל מול הקליפה הזאת הם מנסים להציב לעצמם אתגרים משל עצמם או לעמוד בפני אתגרים שאחרים מציבים להם.

לרוב זה מסתיים במפח נפש לא קטן.

אלא שגדולותו היפה של פונאקינוס היא ביכולת שלו לפרק את הקליפה הזאת לגורמים, במהלכם הוא מצליח להביא את הקוראים לסחף רגשי עם גיבורת הרומן הזה. נטלי היפה, החושנית, אבל בודדה ואומללה מאז מות בעלה.

נטלי, המנסה מחד להוריד מעליה את נסיונותיו הבלתי נלאים של המנהל שלה לחזר אחריה, ומאידך -מתלבטת לנוכח חיזוריו הגולמנים משהו של עמית לעבודה שאט אט היא מוצאת את עצמה מתאהבת בו אהבה ממשית.

אמירתו הנודעת של בלזק על האישה ומהותה -" להרגיש, לאהוב, לסבול - זאת מהות הנשיות" מקבלת כאן נפח משמעותי ובכיוון נכון ולא פתטי כלל.

הספקות והפחדים של נטלי מאוזנים באמצעות רגשותיה, אבל גם באמצעות אותם טריקים מיוחדים של הסופר - קטעי השהיה, סתמיים וטפלים לכאורה - שנעים בין משפט קצר על תפריט סעודה לבין סקירה מוזרה על תוצאות משחקי כדורגל, מטרתן אינה לשעשע ולא להתחכם.

מטרת קטעים אלו היא ליצור "רגעי השהיה הנובעים מתוך החיים עצמם."

קרי - הסופר מצביע על כך שחייה של נטלי ושל אהובה אינם בגדר משנה רומנטית סדורה ונפרדת. הם נזילים, בלתי צפויים בעליל, ובוודאי קשורים בעקיפין לכל דבר קטן או גדול המתרחש סביב.

כך גם דמותם של שלושת הגברים ברומן - הבעל המת, שהוא למעשה היה וייוותר כך או כך "חזות הכל" בשל אהבתה הגדולה של נטלי כלפיו. ושני המחזרים - המנהל הנואש אל מול חייו הסתמיים והמחפש לו גאולה בערגה רומנטית ופיזית לנטלי, והמחזר הצעיר, אותו עמית לעבודה, מרקוס, גמלוני, חסר בטחון, אבל שופע מאידך קסם אישי עצום שבו נשבית נטלי לבסוף.

בתוך כל אלו - זיכרונות, נוסטלגיות פשוטות, לטעמים ומראות מהעבר.

החומרים שמהם עשויים החיים כולם, על הטוב והרע שבהם, המכוער והיפה, נארגים כאן מעשה ידי אומן לכלל רומן נהדר על אהבה.

למעשה - "כך כותבים סיפור אהבה".

העדינות אם כן הוא לא רומן רומנטי.

הוא סיפור אהבה שכך היה צריך להיכתב באופן הטוב ביותר.

אלמנטים שחוברו בכשרון גדול יחד - במשמעות, בזיקה הטקסטואלית בין ההתרחשות החיצונית לדמויות הגיבורים. ביכולת הנהדרת ליצור תפניות מפתיעות, משעשעות, ובעלות ערך מוסף.

התרגום של לי עברון-ועקנין הוא מלאכת מחשבת יפה של הרקה לעברית.

עובדה המוסיפה לכשעצמה נופך נכבד נוסף לרומן חשוב זה.

מאת ראובן שבת, "בכיוון הרוח"

החדר הכחול / ז'ורז' סימנון

"כל החיים אני רודפת אחרי הפצע שלי", בטי, עמ' 233

לאחר שנים של תרגום, עם עובד ויהושע קנז נטשו את סימנון. מודה שנבהלתי. אני מאוד אוהבת את סימנון, אם כי לא ממש ספרי מתח.
קנז תרגם את סימנון באופן מבריק, בגישתו לעברית מצוחצחת נקייה וללא רבב העלה קנז את סימנון לתודעה הציבורית. שמעתי שעכשיו קנז עסוק ברומן משלו ואחכה לו בכיליון עיניים, אולי זאת הסיבה שפינה את מקומו, אחרי שהפך את סימנון לאורח קבוע בכל שנה-שנתיים בספריותינו, בכל פעם שני סיפורים, לערן צור.
האמת, חששתי... מתתי מפחד. פחדתי פחד מוות שיגעו לי בשילוב הזה קנז-סימנון. אבל מודה - לא התאכזבתי. צור שמר על הצביון שקנז רכש לסימנון. אמנם פה ושם צור מחדיר שפה עכשווית שאני לא בטוחה שקנז היה משתמש בה, אך הרמה נשמרת. ערן צור סיפר לי שקנז עבר על הפרק הראשון ותיקן פה ושם, והוא הצליח ללמוד מזה רבות.
בראיון לעיתון, סיפר צור שלמד צרפתית 13 שנה וקרא את סימנון במקור הוא כל כך אהב שרצה לתרגם אותו. וכמו היה זה צפוי שיבחר דווקא בשני סיפורים ארוטיים. אשמח לקרוא תרגומים נוספים של סימנון על ידי צור.

סימנון בונה את הסיפור שלו לאט, הרמזים נשתלים כבר בתחילת הסיפור וגם אם הכל ידוע וברור כבר בהתחלה ספריו נקראים בשקיקה. יכול להיות שאת הסוף אתה כבר מבין בהתחלה אבל העוצמה הסיפורית של סימנון משאירה אותך להינות מחווית קריאה.
סימנון כתב למעלה מארבע מאות ספרים, מעל 130 בסדרה הבלשית של החוקר מגרה, והנותרים הם רומנים מופלאים שסימנון מכנה אותם "רומנים רומנים" או "רומנים קשים". חלק מספריו עובדו לקולנוע וטלוויזיה.
בסדרה הבלשית, תרגם קנז בכל פעם שני סיפורים.

בספר הנוכחי שתי נובלות:
החדר הכחול: טוני, סוכן מכירות של מכונות חקלאיות, מנהל רומן חשאי עם אנדרה, בעלת חנות מכולת בכפר קטן ושגרתי. כבר בהתחלה ברור ומובן שקרה משהו, אולם עד כמעט סופה של הנובלה לא ברור למי מהדמויות.
סימנון כותב על מקום שהכל מתנהל בתבניות קבועות, לכאורה הכל מתנהל על מי מנוחות. ואז כשקורה המקרה זה מזעזע את כל הכפר.

בטי: בטי, היא אישה צעירה נשואה לבנו של גנרל ידוע ואם לשתי בנות. בטי מאוד רוצה לספר לבעלה על עברה ומהותה, אולם הוא לא רוצה לשמוע. ואז, כשקורה המקרה כולם מזועזעים ומנדים אותה. היא בוחרת ללכת ללא שאלות, וממצה את חייה עם הטיפה המרה האחרונה.

בטי וטוני הן דמויות שהולכות עם התשוקה שלהם עד הסוף, התשוקה שלא נותנת להם מנוח מול שגרת יומם, הן של הדמויות והן של הרקע.

מאת מירב

"מי במים ומי באש" / עזריאל לורבר

הספר "מי במים מי באש" מספר פרשייה ביטחונית בדיונית. בתמצית, הסיפור הוא זה: ישראל פותרת את חידת ההיתוך הקר ויוצרת מקור אנרגיה חדש, נקי וזול יחסית, שפותר את התלות העולמית בנפט. הדבר נודע לאיראן, וזו בתגובה בוחרת לפוצץ את ישראל בשלוש פצצות מימן שרכשה מהסובייטים עם התפרקות ברית המועצות. הישראלים, בשיתוף עם האמריקאים וקצת מידע מודיעיני, מפתחים תוכנית מבצעית ומבצעים אותה ללא כל תקלה. העולם ניצל.

הבעיה העיקרית בספר היא שמעבר לתמצית זו אין בו הרבה. אין שום ספקות או דאגות, משום שהכל מובהר מיד לקורא, כל קצה חוט נקשר מיד עם חשיפתו, ולכל בעיה מדעית, פוליטית או פסיכולוגית מוצע מיד הסבר ופתרון. הסוכנים הכפולים מתגלים מיד, אין מבצעים שאינם מצליחים, אין טעויות מודיעיניות, ואין ספקות לגבי נאמנויות של אנשים. הקורא מקבל את הפתרון לפני שהוצג בפניו מלוא היקף הבעיה, וממילא לפני שהצליח להימתח ממנה או לחשוב על כיווני פתרון אפשריים. לפעמים הפתרון מושג עוד לפני שהוצגה הבעיה במלואה. לכן לא רק שהסיפור שטוח, אלא שהספר אינו  מצליח לתפקד כמותחן.

הספר מצליח לרמוז לפתרון בלי לפרטו מיד רק פעם אחת, והיא כאשר נדונה סוגיית הדרך לעצור ספינה בעודה שטה במים. בהקשר זה מסופר כי אנשי המודיעין מספרים על חשש שיש לאחד מחבריהם שהוא בעל ספינה, אולם הפתרון עצמו אינו מוזכר. לאחר עמודים ספורים מוצג הפתרון, ורק בהמשך מובהר שמקורו הוא הרעיון של אותם אנשי מודיעין, אולם לרגע לא נדונו אפשרויות חלופיות או קשיים בפתרון זה, ולכן גם כאן לא נוצרה מעורבות של הקורא או מתח. עד כדי כך שנדמה שהסבר חסר זה אינו מכוון, אלא נובע מתקלת עריכה.

ובתקלות עריכה נעוצה הביקורת השנייה כלפי הספר, אשר לא החליט אם הוא כתוב עברית, ואם כן – איזו. כך, הספר מציג את "כלבי הים" של הצי האמריקאי (הם ה- navy seals), מבלי להסביר שהם יחידת הקומנדו של הצי (החל בעמ' 223), ולכן נראה כספר אמריקאי שהסבר זה מיותר עבורו. עם זאת, כמה עמודים מאוחר יותר (עמ' 240) מידע זה נוסף, וכעת כבר לא ברור מי קהל היעד: אם המידע דרוש, היה עליו להופיע בתחילת הדיון ביחידה זו, ואם אינו דרוש – מדוע הוא מופיע בכלל? הספר גם משעתק את המילה קפטן בכיתוב "קפטיין", וקורא לבכיר אמריקאי יונתן במקום ג'ונתן ולבכיר איראני הוסיין במקום חוסיין. גם אלה תופעות מוזרות הן בספר שכתוב עברית במקור, והן בספר המתורגם מאנגלית. בעיות עריכה אחרות ניכרות במשפטים כגון "מה תיקנו החכמים האיראנים בתקנתם" (עמ' 147, במקום "מה הועילו חכמים בתקנתם"), ורבים אחרים. תהייה זו גרמה לי לחפש ולראות האם הספר תורגם מאנגלית. שם מתרגמ/ת לא מצאתי, לכן נראה שהספר כתוב עברית במקור. אולם, אגב חיפוש זה מצאתי שהדג, כרגיל, מסריח מהראש: שמו האנגלי של הספר אינו התרגום המקובל של קהלת לאנגלית "who by fire", אלא "who through fire", שינוי שהמקור העברי או תוכן הספר אינם מנמקים, ולכן נראה שנובע מטעות עריכה פשוטה, טעות המשקפת נאמנה את הספר.

מאת שרון

התופרת / פרנסס דה פונטס פיבלס. מאנגלית: עידית שורר 

הסופרת פרנסס דה פונטס פיבלס, ברזילאית במוצאה שגדלה בארה"ב, יצאה לצפון מזרח ברזיל, למקום כמעט בלתי אפשרי, למסע חקר הרפתקני ממושך כדי 'לתת פנים' לאנשים עלומים שחיו בתחילת המאה ה20 בטקואריטינגה דו נורטה, ב'קטינגה' שבמדינת פרנמבוקו.
ואכן, כפי שרומז שמו של הספר, נעשה כאן מעשה תפירה ומעשה רוקם לתפארת, עבודה מקיפה על התפרים הגלויים בטבע האדם שחי אז בתנאים הקשים של הקטינגה ובתכים הסמויים משקף מעשה התפירה את האדם באשר הוא אדם, על מאווייו, כשרונותיו, חולשותיו. הקורא מתלווה לסופרת ולגיבורים למסע והרפתקה.
ב סרטאו, או לצד ה'קטינגה' של ברזיל, איזור צחיח ואכזרי, בתנאים כמעט בלתי אפשריים, חיים בני אדם שנאחזים בחיים, הם חיים כקורבנות ל'מצבי הרוח' של הקטינגה. הם מנותקים מכל יישוב, הם עלובים, אנאלפבתים, אמונות טפלות או מיסיונריות מנחות אותם, בבקתות הטיט, יחפים, כפות רגליהם כתומות מרצפות הטיט, הם חיים את הטבע ועם הטבע בסימביוזה.
-"...הוא היה נתון למצבי רוח כמו פרת צֶבּוּ ארוכת אזניים שהולכת אחרי הרועה ופתאום בועטת בו"
"… היא הייתה רזה דמוית ציפור אך חסר לה החן שיש לציפורים... כתרנגולות...שהיו מעוניינות בהישרדות ולא במעוף"
"... הוא הזכיר לאמיליה סוס שמותח בעיקשות את החבל שקושר אותו כדי להשתחרר משוביו, אבל בכל זאת לא מנתק אותו. הוא משך רק להראות שהוא יכול, וכשבעליו שב עם שיבולת שועל וטפיחה מעודדת הסתפק בזה בעל כרחו"
באיזור הנידח והמרוחק שבוע נסיעה מהחוף, נטמעת אכזריות גם לאוכלוסיה - החזק, בעל האחוזה שולט ביד קשה, וה'קנגסיירוס' מגיחים מידי פעם מתוך הקטינגה, מנסים לשרוד, בכבוד מסוים, באכזריות מסוימת, עם קודים שלהם של מה הוא טוב או רע: "נשימותיהם התמזגו לנשימה של חיה אחת גדולה, או לנשימתה של הקטינגה עצמה"
האחיות לוזיה ואמיליה גדלו שם. הן התייתמו מהוריהן, דודתן התופרת סופיה מגדלת אותן. היא תופרת מוכשרת, כל עולמה הוא התפירה, והחיים מובנים לבנות כמו הנחיות מעשי התפירה והרוקם שלה, ליחס לבד לטיבו ולמירקמו, לסרט המידה, למידות האנשים, לתכונות התופרת. זוהי אנאלוגיה שהן חיות על פיה את החיים וזה הוא גם החוט המקשר ביניהן במשך השנים: "חייט טוב הוא כמו וָקוּרוּ טוב, הוא יודע לפענח את התפרים השונים כמו שחוואי יודע לפענח כל אחת מהפרות בעדר".
סופיה ירדה מנכסיה עקב מות בעלה (היא מחזיקה את עצמותיו מתחת למיטתה, ומדברת אליו לפני השינה). כאישה ללא בעל גורלה נגזר לאבדון, אבל כשרונה מחזיק אותה ואת הבנות. היא דואגת לעתידן, במקום הזה שרק נשים שלמות בגופן יכולות למצוא שידוך של איזה כפרי, והיא דואגת לשדך לאמיליה, החיננית מבין השתיים, עלובי נפש משם. ללוזיה אין סיכוי כי בשל פראותה התעוותה ידה, גורלה נחתם לחיי בדידות ללא בעל, כסחורה פגומה, אמיליה: "בלי אמצעים ובלי מקצוע אתה תקוע שם, אני הייתי תופרת"
שתי האחיות לא מוותרות, 'ז'ורנלים' של אופנה מגיעים לידי אמיליה (סופיה האנאלפבתית דואגת שתדענה קרוא וכתוב, היא שולחת אותן ללמוד אצל כומר הכפר), היא רואה את עצמה בדמויות המצולמות, וחולמת על חיים אחרים, בבית מרוצף.
לוזיה בעלת המום ההרפתקנית, נחטפת ע"י הקנגסיירוס, הן חיות חיים מקבילים, אותם משפטי מפתח של הדודה סופיה מהדהדים בראשן ומנחים אותן, כל אחת לפי אופייה.
המשבר הכלכלי בעולם מהדהד ומשפיע גם על החיים באיזור הנידח הזה, ובאמצעות הד"ר דוארטה, הקרימינולוג המומחה שמחפש את המידות הנכונות של הגולגולת שתחזה מי הוא האדם המסוכן לחברה אנחנו מתוודעים גם לתורת גזע: "טוב שאפשר למדוד בן אדם, ולפי המידות לקבוע מי טוב ומי אכזרי" דברי ד"ר דוארטה.
הספר הזה הוא מלאכת מחשבת וחלון לעולם זר שכמעט נעלם מעינינו. פונטס מצליחה 'להכיל' את כולם, היא מנציחה אותם, ללא שיפוטיות וללא רומנטיזציה של הפשע. יש בספר מן הרוח הדרום אמריקאית, בה חיים זה בצד זה בהרמוניה אוכלוסיות מצבעים ולאומים שונים. זהו ספר אהבה לאדם.
"אנטוניו לימד אותה שהססנות זה רע. בקליפת עץ הז'ניפאפו כדי להרגיע שרירים כואבים, להרתיח קליפת עץ צָקוּרוּטוּ לרפא כאבים, ואז למעוך את פרחי המַרמֶלייֶרו הצהובים כדי לטהר את דרכי הנשימה מכיח. התרופה לעצבים מתוחים היא אכילת פרי הפסיפלורה כולו על זרעיו... אבל - לא היה צמח לחרטה. שום דבר לא שטף את ייסורי המצפון".
הספר נדיר באיכויותיו, מומלץ בחום, כאשר סיימתי את הקריאה הרגשתי כמו אחרי מסע לארץ רחוקה וכמו אחרי מסע פנימי - מלווה בתובנות חדשות.

קריאה מהנה

אוגניה, בלוגילוגי

בין חברים / עמוס עוז

"האהבה נראתה לו פתאום כעוד אחד מפגעי החיים שבפניהם עליך לכוף את ראשך ולהבליג עד יעבור זעם"

איזה כיף! איזה עונג!
ראשית, מזמן לא כתבתי על ספר ישראלי. וזה לא סתם ספר ישראלי זה סופר ישראלי - עמוס עוז!!
כבר המון המון זמן לא קראתי ספר ישראלי כל כך שורשי, כל כך נטוע, כל כך עברי!! שפה גבוהה ועשירה, קולחת ונכונה.
שנית, אני לא אוהבת כל כך סיפורים קצרים, ולא קראתי את ספרו הקודם של עוז, שגם הוא סיפורים קצרים. אבל, משום-מה, הפעם עשיתי זאת. ולא התאכזבתי!!

זהו קובץ של שמונה סיפורים, השזורים אחד בשני, דמויות שקשורות אחד לשנייה במקום אחד: קיבוץ יקהת. קיבוץ דמיוני, לא ברור איפה לא ברור מתי. עוז כתב כבר בעבר על חיי הקיבוץ, מנקודת מבט אישית, של מי שנכנס לקיבוץ חולדה כילד חוץ. הפעם, הוא כותב מתוך נקודת מבט בוגרת, אחרת, בהמון אירוניה, המון ביקורת והולך עם רעיון הקיבוץ עד הסוף.
שמו של אחד הסיפורים, שנבחר להיות גם שמו של הספר, מאוד ישראלי: בין חברים. רק בישראל תשמע משפטים כאלו של בין חברים, דברים שנאמרים, נעשים או אפילו שותקים בין חברים. כל כך ישראלי. ואכן, הקיבוץ הוא יוזמה מאוד עברית-ישראלית. בעברו, כאמור, היה עוז ילד חוץ. הפעם, הוא שם בפיו של משה - ילד חוץ כמובן, את דעתו על הקיבוץ שהוא מהות האנושות, מהות הספר: "משה הגיע למסקנה הפשוטה שרוב בני האדם זקוקים ליותר חיבה מכפי שאפשר למצוא". בסיפור האחרון, שוב שם עוז את הרעיון הזה בוריאציה אחרת בפיה של אישה, אסנת: "רוב בני האדם זקוקים כנראה ליותר חיבה מכפי שהאחרים מסוגלים לתת, וכי גרעון כזה שבין ביקוש להיצע אף אחת מוועדות הקיבוץ לעולם לא תצליח לכסות".
ברגישות רבה, מעביר עוז בסיפורים הקצרצרים הללו, בלי הרבה עלילה, את ביקורתו כלפי הקולקטיב, את מה שהקיבוץ יכול לעשות ליחיד האינדיבידואל, כיצד יכול הקיבוץ למגר רצון אינדיבידואלי להתפתח, להגן על הילדים, לנסות לעשות משהו מקורי אישי. לא ברור אם עוז אכן מקבל את תורתו של מרקס. אבל, הוא מקצין את הקומוניזם לאנרכיזם. נראה לי שעוז (כמוני, מודה...) שם בפיהם של כמה מדמויותיו, את האידיאולוגיה האנרכיסטית, בעיקר בפיו של מרטין, ניצול שואה, ולא בכדי!! בסיפור האחרון, אספרנטו, חושב מרטין שלימוד שפת האספרנטו תוביל את כל העולם לאחדות. השיוויון בשפה לא יוביל עוד למלחמות. בכל אחד מהסיפורים הללו, מבקר עוז את אידיאולוגית הקיבוץ, את הקומוניזם, אך "מטפטף" סממנים אנרכיסטיים, במובן האידיאולוגי.
בפיו של מרטין, בסוף הסיפור ובסוף הספר הוא מביא את הציטוט: השררה והציות מנוגדים לטבע האדם.

עוז משרטט בעדינות רבה את חיי הקיבוץ, על ברושיו, ריחו ודמויותיו. בניגוד לארצות התן, הספר הראשון שכתב על חיי הקיבוץ, שכתוב באופן רציונלי וחד, הספר הזה רווי רגישות וחמלה כלפי הדמויות. נגע בי מאוד הסיפור "ילד קטן"... מזמן לא בכיתי בגלל סיפור קטן...
לא בכדי ציטטתי את הציטוט בראש דברים אלו. נראה כי עוז מדבר פחות על האהבה, החמלה היא מהות האנושיות.
על כל סיפוריו, ספר מכמיר לב!

מאת מירב