[על הספר באתר טקסט]

לא הרבה ידוע לנו על חייו של ויליאם שייקספיר.

את הדמות עצמה, כמובן, כולם מכירים – כותב נערץ, מגדולי המחזאים בכל הזמנים. הכותב הגדול ביותר שידעה השפה האנגלית (או השפה בכלל) אי פעם.

אבל ידע רב אין לנו. אנחנו לא יודעים איך בדיוק הוא נראה, מה הייתה אמונתו הדתית, מתי הוא נולד, מתי הוא מת, איך מאייתים את שמו, יש הרבה שנים שפשוט אין לנו מושג איפה הוא היה. מה הפלא שמתוך מיעוט העובדות יש המפקפקים שויליאם שייקספיר בכלל כתב את היצירות המיוחסות לו.

מאידך, אין אדם נודע מ-ויליאם שייקספיר, אך גם אין אדם אלמוני ממנו.

אז איך בדיוק כותבים ביוגרפיה על אדם שכזה?

בספר "שייקספיר – העולם כבמה" יוצא ביל ברייסון למסע מחקרי אחר שייקספיר כדי לגלות את הסוד על האיש והאגדה.

בשפה זורמת ובתיאורים מדויקים וריאליסטיים מתאר הסופר את העידן האליזבתני (התקופה בה חי שייקספיר) ועל הממצאים שבעזרתם אפשר להסיק מסקנות שונות על חייו של שייקספיר.

הספר הוא מרתק.

לצד הפרכת דעות לא מבוססות ניתן לגלות עובדות חדשות ומעניינות ששופכות אור שונה לגמרי על הכותב האגדי. חלקים נרחבים מהספר מוקדשים לניתוח מעמיק של מחזותיו באופן כללי, מה שמתאים לאנשים שמעוניינים להבין, ולו במעט טוב יותר את מחזותיו הנודעים של שייקספיר.

בתיאורים קולחים ועובדות מרתקות, "שייקספיר – העולם כבמה" היא ביוגרפיה מצוינת ומומלצת בחום.

מאת הצפרדע

[על "וודקה ולחם" באתר טקסט]

שני תיקי תרמילאים מונחים על המיטה, רשימת הציוד הולכת ומתמלאת. ביגוד טרמי, מזון, גופיות, גרביים, בגדי יציאה, מכנס טיולים. העט רושמת בחריצות והחפצים נעלמים במהירות בקרביו של תיק הטיולים. רגע לפני מתיחת הרצועות וסגירת האבזמים אני נזכר שלא לקחנו ספרים. איך אפשר לצאת לטיול למזרח ללא ספרים. אבל אילו ספרים לקחת? האם ספרי פילוסופיה כבדים בהם לא הספקת להרהר במהלך התואר? או שמע ספרי פרוזה שניתן לקרוא ביעף ללא צורך בהתרכזות יתרה?  אורית, הניחה ביד בוטחת את ספרה של מירה מגן, "בשוכבי ובקומי אישה". הסתכלתי בספר ובה במבט מזלזל ודחסתי לתיק, לצידם של ספרים עבי כרס. המטוס המריא, נחתנו ואני מתייסר עם ספרים שאינם מתאימים לאווירה, לחוויה למקום. עקשנותי איננה מניחה לי להניח אותם בצד, אני בפיהוקי ואורית בעיניים בורקות שקועה בספרה של מירה מגן. בלילה לאחר שנרדמה אני מתגנב לתיקה ומוציא את הספר, ומתחיל לקרוא בו.  כך התוודעתי לראשונה ליצירתה הספרותית של מירה מגן. שנה וחצי לאחר מכן כשפניתי לקרוא את ספרה "וודקה ולחם" כבר לא נצרכתי לתעלולי התגנבות אלא  פניתי אל החיבור בצעדים בוטחים, בידיעה שלפני מונחת יצירה ספרותית של ממש.

במרכז  העלילה ניצבת עמיה, אישה בסוף שנות השלושים אשר עוזבת יחד עם בנה בן החמש את המולת העיר ואת עבודתה בבנק, לטובת מגורים במושב בנחלתו של זקן ממורמר  וניהול מכולת כושלת. בעוד שבעלה עוזב את עבודתו כעורך דין מצליח ופונה לעסוק בדייג בימה של אילת.               עד מהרה מגלה הקורא שיציאתם  הרומנטית מהמולת העיר לשלוותם הפסטורלית של המושב וחוף ימה של אילת. מסתירה סערה של רגשות וספקות המטלטים את עולמם של הגיבורים.

לצידה של עמיה נוספות אט אט דמויות נוספות המתייסרות בבדידותן: נדב- הכמה לדמות אב,  אדון לוי, החי בגפו ומשקיף על העולם מחלונו. בנו עמוס, המצוי בגלות מרצון המרחיקה אותו מכל נפש חיה. גדעון בעלה, השבוי במצוקותיו. שאול הרנוי, הכלוא בדירת רווקים חרף שנותיו. מדונה- הקרועה בין  העולם שהחריבה לעולם שעדיין אינו בנוי די צורכו. ביכולת ספרותית מרשימה מפגישה מירה מגן מגוון רחב של סיפורים אישיים המשלימים זה את זה  בפרספקטיבות המגוונות שהן מקנות לחיים.

לצד הממד הבינ-אישי מתקיים בספר ממד נוסף שבו מתדיינים הדמויות עם השמיים (בלשונה של מגן). המתיחות מעלה שאלות הרות גורל בדבר הקשר שבין האדם לאלוהיו ולמוסדות "המייצגים" אותו עלי אדמות.  גיבוריה של מגן אינם מניחים לאל להתבצר בהיכלו השמימי, אלא הם מקשים עליו בקושיותיהם ובמצוקותיהם. עד לכדי כך שהוא הופך לגיבור נוכח-נפקד בעלילה. אף נציגיו של האל אינם נשארים בחביונם, ההלכה, בית הכנסת ומוסדות החינוך זוכים לעיסוק האמביוולנטי המאפיין את כתיבתה של מגן. הנעה על הרצף שבין כמיהה להתקשרות לבין דיכוטומיה מוחלטת בה האל נשאר במרומיו והארץ ניתנת לבני האדם.

המתח שבין העולם המסורתי לעולם המחולן בא לידי ביטוי נוסף בשפה בה משתמשת מגן. לצד עברית עכשווית, "את טועה, מותק. בא לי על בריטני ספירס" או "התלבשתי בגדים מחרמנים והלכתי". משלבת מגן עברית מתפייטת הנשמעת באולמות התפילה של בתי הכנסת, "טובים מאורות שברא אלוהינו, יצרם בדעת בבינה ובהשכל". הצבתן של שתי השפות זו לצד זו פותחת בפני הקורא צוהר לבלילה תרבותית המאפיינת את החברה הישראלית של שנות האלפיים. הכורכת יחדיו את הקודש והחול  את העברית, האנגלית והערבית לכדי יצירה שאיננה נחה על שמריה, אלא מתחדשת בכל יום ויום.

אם נחזור לנקודת ההתחלה, בפעם הבאה שאארוז תיק לטיול חוצה יבשות או סתם למילואים, אוודה שיש עימי את אחד מספריה של מירה מגן. המצליחה בכתיבתה הקולחת לרקום סיפורים החודרים מבעד לציניות ולעייפות ומזעזעים את נימי הנשמה.

אברהם אייזן

http://eisenreader.blogspot.com/

הבנות שלי אוהבות לשמוע סיפור, בדרך הטבע, כמו ילדים אחרים, כשהן נתפסות לסיפור, אני נידונה לחזור עליו מליוני פעמים. הן יודעות לתקן אותי כשאני שוגה בהטעמה, אם אני מחליפה מילה או מדלגת על שורה, הן ממהרות באושר לצעוק את הדרך ה"נכונה" להקריא. הספר שהפך ל"ספר הנטחן" של כל הזמנים הוא ללא ספק חתול תעלול של דוקטור סוס. להפתעתי, נגה (3) היא זו שנדבקה אליו ראשונה ולא מוכנה לוותר כל ערב על הקראה. מדובר בספר עב כרס יחסית לספרים הקודמים (מעשה בחמישה בלונים הנצחי, איה פלוטו ואליעזר והגזר) שזכו למעמד אלמותי זה. מה עוד אפשר לומר על דוקטור סוס שלא נאמר עדיין? החרוזים המקסימים, המשקל והקצב, ההומור בציורים ובעלילה כל אלו עושים את הספרים של הדוקטור עם השם הדבילי למוצלחים במיוחד. בחתול תעלול העלילה פשוטה, יורד בחוץ גשם, אמא הלכה, בבית נשארים טלי ואני, פתאום בדלת מופיע חתול תעלול שמתנהג בשובבות והופך את הבית ביסודיות. נגה יודעת לספר על הדג שנפל לקומקום במשחק שנקרא "הופ הופ הופ עם הדג" היא נאנחת במשפט המסכם של כמה עמודים "וזה עוד לא הכול! או לא, זה לא הכל". היא יודעת לספר לי מי מהדברים שחתול תעלול משחרר הוא דבר אחד ומי מהם, הוא דבר שניים. וכשהספר נגמר היא מקפצת בלהט על המיטה וצורחת באושר "חתול תעה - לול"! שוב ושוב עד שאני מצליחה להכניס אותה מתחת לשמיכות...   יש לנו כבר לא מעט מספריו של הסוס הזה, עוד מוצלח בטירוף, הספר "גדליהו והמיסטוק" שאותו מדקלמת יעל (5) גם מתוך שינה (בחיי!) שם מסופר על מלך הזוי שהחליט שהוא רוצה שירד מהשמים משהו אחר פרט לארבעת הדברים הרגילים, גשם וכאלה כבר לא עושים לו את זה, הוא מזמין מכשפים שיורידו עבורו משהו אחר, על אף שהמשרת שלו, גדליהו קובי, מתריע בפניו שזה לא ממש נבון.. המכשפים מציעים 'מיסטוק'. משם העלילה הולכת ומסתבכת, עם דקלומי כשפים מצחיקים והסתבכויות משעשעות.  כשאוכלים ארוחת ערב, יעל שואלת אם אפשר לאכול ינשופים מבושלים, כמו הקוסמים "באנו מן החשכה, שם רק בכי ואנחה... מכשפים אשר אוכלים, ינשופים מבושלים" ותסלחו לי אם טעיתי בציטוט הזה, הספר נעלם שוב, יש לה הרגל להחביא אותו כדי שאף אחד לא יגע בו מלבדה...   בקיצור, ולטובת העצלנים, אני אקצר, דוקטור סוס בכלל והספרים האלו בפרט הם יצירות מופת לא במובן המשעמם/ טרחני/ פלצני/ מתנשא/ מתיימר, הם יצירות מופת במובן המקורי של המילה, אושר צרוף, כיף גולמי וצחקוקי אושר של הבנות שלי מוכיחים זאת שוב ושוב. עכשיו, אם אני רק אמצא את גדליהו והמיסטוק, אני אוכל להשכיב אותן לישון...

לבלוג של Public Static

על "זה שמחכה" באתר כתר

הפתעה, הפתעה. נעים לגלות רומן ביכורים עם מעט חריקות והרבה קסם. זה שמחכה של יותם טולוב (כתר 2009) שולח את זיזי בינון - ואיך אפשר לא להתאהב בילד עם שם כזה – לשנת שליחות בבוסטון עם הוריו ואחותו הקטנה, משפחה דתית קטנה בשלהי שנות השמונים. זאת שנת שליחות מקצועית לאמו, שזיזי מנסה ליישב עם חייו הפרטיים. מהי שליחות? מהי ישראליות? והכי חשוב: מתי חוזרים הביתה? הבטיחו לו שנה בדיוק, ובינתיים הוא דבק בשכן המסתורי, מיסטר פרוינד, שיש לו, או בו, איזו תעלומה שזיזי מרגיש מחויב לפתור ובינתיים טווה סביבה סיפורים פנטסטיים.

בעוד זיזי מתאמץ עד שורשי שערו לנסח את הישראליות ומרגיש כמו הרץ האחרון בשרשרת שצריך לשמור על הלפיד שם בבוסטון הקפואה, מגיע אורי, תמצית מהלכת של הישראליות "האולטימטיבית" הלא-מתאמצת, ונגטיב מושלם לזיזי. הוא בן של טייס (הסטמפה הביטחונית הכול-יכולה והכול-דורסת), קליל, חופשי, יודע אנגלית מצוין, עומד על שלו, מעז להזמין את תלמידי הכיתה כבר בשבוע הראשון שלו בבית הספר למסיבת Kumzits ישראלית ומהווה חלק ממשפחת שגיב שהיא "קייטנה בלתי-נגמרת", במיוחד מול ההתפרקות מבית של משפחת בינון.

השליחות לבוסטון חותרת תחת היסודות המשפחתיים ומציגה בפני בני המשפחה מראה – לעתים מעוותת – של הרצונות והתשוקות שלהם. האם הם יכולים להיות חלק מהחברה האמריקאית ה"נאורה", כמו ששולי האם רוצה, או שלנצח יהיו חלק מאוסף אקלקטי של ישראלים "שליחים" – חוקרים, רופאים, טייסים, אנשי מחשבים, שמתפלאים למצוא אוסף של "אנשים איכותיים כל כך" פתאום בקרבם?

…והפעם היא צחקה, הבליטה את הגומה הנחמדה שלה, והסבירה שלרוב זה מה שהישראלים כאן אומרים, שהם בשליחות. והוסיפה שמשפחת בורנשטיין למשל, שמנהלת את הבוצ'רי, נמצאת כאן כבר חמש-עשרה שנה בשליחות. וזיזי שוב שאל "אבל בשליחות של מי" והיא, בחיוך קטן, ענתה – לא יודעת, של מדינת ישראל היא מניחה. Who else?

הישראליות של זיזי עומדת במבחן, ומלכתחילה היא מעורבבת בשפה שמתחילה להתאנגלז ולנטוף לאט מהחורים שבדלי. הדולרים הם דולרז והאיידס הוא איידז. יש בלקוני ואצ'יבמנטס וסאנדיי, וגם הערכים מתאמרקנים – זיזי רק רוצה משפחה כמו בסדרה "פמילי טייז", עם סשנים של כעס; כעס שיחה; שיחה חיבוק; חיבוק הלצה; הלצה כתוביות ומחיאות כפיים. שיאה של העברית המנוקדת אמריקאית הזאת ביומן שכותב זיזי, ובו ערכים בעברית הפותחים באות אנגלית, כמו Mוזיאון ו-Aהבה (לא, לא התבלבלתם, גרוסמן לפחות מוזכר בתודות). היומן הוא מעין מקבילה לערך ששולי נשלחה לכתוב באנציקלופדיה המשפטית, ותמצית מלחמת העולמות אמריקה-ישראל על פי זיזי בינון.

בביקורת על הספר כתב אריק גלסנר שיצירה הנכתבת מנקודת מבטו של ילד מעוררת אי-נוחות שהיא אינהרנטית לה, "בסיפור כזה יש מניפולציה מובנית, רגשנות בסיסית (שאפשר לתמצת אותה אולי כך: 'איזה מתוק!!') וצריך כישרון גדול במיוחד שיפצה את הקורא על התחושה שמנצלים את חולשתו לגיל הגיבור הראשי". אני נאלצת שלא להסכים כאן, לפחות חלקית. הגיל אולי מעורר חמלה, אבל הוא רק מאפיין אחד מתוך סט המאפיינים שמחבר בוחר להאציל על דמויותיו, ואם זיזי נועד לעורר חמלה – הרי זהו חלק מהמעשה הספרותי ועל דמותו להצדיק את עצמה כשלעצמה. אם הגיל נועד להפעיל אצל הקורא רגש מסוים או אהדה לגיבור – למה לא, בעצם?
לפעמים הילדים הם מהדמויות המוצדקות ביותר, ובכל מקרה הבעיה – אם יש כזו - טמונה בצד הסופרים, ההופכים תמיד את הילדים הגיבורים לבעלי נפש מיוחדת במינה, בוחנת מהצד, רגישה, פיוטית, שוגה בחלומות - שבשילוב עם התמימות הילדית לכאורה הופכת למעוררת חמלה. מומיק, אהרן, נונו – זיזי הוא הלחמה של כל אלה, ולא במקרה מציין טולוב את ההשראה-רבתי ששאב מגרוסמן. זיזי היה יכול להיות גם אחר, אולי ג'ק מבעל זבוב, אבל זהו טולוב שבחר לייחס לו, נוסף על גילו, את התכונות האלה. הבעיה היא במה שבוחר הסופר לכרוך תמיד עם הגיל הזה, וכאן אולי המילה "הצדקה" צריכה להחליף את "פיצוי" שאותה קבע גלסנר בסוף הביקורת שלו.

האם זיזי מצדיק זאת? לדעתי כן. יש כאן כישרון כתיבה ולא מעט נחת-קריאה, אבל צריך לראות אם טולוב יעמוד במשימה גם כשיצטרך לנדוד רחוק יותר ולשאוב את עיקר החומרים מקרקע מוכרת פחות. אני מהמרת שלא נראה את זה קורה כל כך מהר. ההיכרות מיד ראשונה עם זיזי והסיפור שלו, לדעתי, היא חלק ברור מהיכולת של טולוב לספר דווקא את הסיפור הזה.
אני מקווה להתבדות.

מאת עדנה אברמסון, התפרסם לראשונה ברפובליקה הספרותית: http://www.lit-republic.co.il/?p=746#ixzz0lvnZ9Riw

בשעה טובה יצא לאור ולחנויות ספרו הראשון של חבר מועדון הקריאה, אבי אהרן. להלן הפרק הראשון מתוך הספר. ולאבי מזל טוב ובהצלחה!

הלילה החל להתבהר וכבר אפשר היה להבחין בבירור בפרטי הנוף שלצד הכביש. על כביש תל אביב ירושלים היתה תנועה ערה, כמו ברוב שעות היממה, אך הכביש העוקף אותו מצפון היה ריק לחלוטין. נהג הטנדר כיבה את המזגן, לחץ על על דוושת הגז והאיץ למאה ועשרים קמ"ש. "אל תגזים", אמר לו הסוהר שישב לצידו, "אנחנו תכף מגיעים לבטונדות". הוא העיף מבט לאחור. מעבר לחלון המשוריין ישבו מנומנמים שלושה כלואים כשאזיקים על ידיהם ורגליהם. 'כלואים' הוא שם כללי שניתן לכל מי שנאלץ להכניס סיגריה לפה ולהדליק אותה כשאזיקים לידיו. השלישיה שישבה בתא האמצעי של הטנדר כבר הורשעה והיא היתה עכשיו בדרך לבית המשפט בירושלים, שם היתה אמורה לקבל את גזר דינה על פיגוע שביצעה. מאחורי תא הכלואים היה התא האחרון של הטנדר ובו ישבו שני סוהרים נוספים, חמושים ברובים. הסוהר שישב ליד הנהג הביט בהם ולחץ על הזמזם שהיה מותקן בינו לבין הנהג. השניים התעוררו בבהלה. הוא הביט בהם דרך שני החלונות המשוריינים ונופף באצבעו לאות אזהרה. אחד הכלואים, שהתעורר אף הוא, חייך קלות. "אל תיסע מהר, אמרתי לך" חזר הסוהר והביט בנהג שישב לצידו. לכביש היו שוליים רחבים מאוד מימין, שני נתיבים לכל כיוון, גדר הפרדה משמאל ולפניה שוליים רחבים נוספים, כך שלמרות מגמת העליה, ארבע וחצי הטון של הטנדר המשוריין נסעו עכשיו על מאה ושלושים קמ"ש. "יש לנו עוד מעט את הבטונדות של המחסום הנטוש" ביאר הסוהר. "אחריו יש לך עשרה קילומטרים עד המחסום של מג"ב בכניסה לעיר. תאיץ אחרי שנעבור את המחסום ותוכל לעבור אותם בארבע דקות, כמו שאתה אוהב". המחסום הנטוש היה פעם נקודה ממנה זינקו מדי יום ג'יפים של מג"ב במרדף אחרי מחבלים שנסעו בכביש וירו על מכוניות שעברו בו. כך אירע שהכביש ניטש, וגם היום, כשכבר לא יורים בכביש הזה ואחד המחסומים אפילו פורק, כמעט אף אחד לא נוסע עליו. גם כשיש לכביש שוליים רחבים מימין ומשמאל, אנשים מעדיפים לנסוע בפקקים של כביש תל אביב-ירושלים, רק שלא יירו עליהם. כשפינו את המחסום, שכחו להזמין משאית עם מנוף שתבוא ותפנה את קוביות הבטון מהכביש. אף אחד לא נוסע בכביש וממילא אף אחד לא טורח להתלונן על כך שהבטונדות עוד שם. "עד שלא תהיה פה תאונה עם הרוגים, לא יפנו את הקוביות" אמר עכשיו הנהג. הוא שב והדליק את המזגן, והאט את הטנדר בהדרגה, עד לתשעים קמ"ש. היה חשוך מכדי לראות את קוביות הבטון, אז הוא האט עוד את הטנדר, מנסה להיזכר האם הן נמצאות לפני העיקול שכביש, או רק אחריו. "אתה מבין למה אני אומר לך לנסוע לאט?" הסוהר פנה אל הנהג. הבטונדות צצו לפתע באמצע הכביש, יוצרות צורת עקלתון בעל שתי זוויות של תשעים מעלות. כמובן, בזמן שהמחסום עוד היה מאויש הן היו מוארות וצבועות בצבע מחזיר אור. הנהג האט עוד, הוריד הילוך, היטה את הטנדר שמאלה ומיד ימינה, עובר את הזווית הראשונה. משהו התפוצץ לפני הרכב והנהג בלם אותו בבת אחת, חובט את צידו הימני אל אחת הבטונדות. השמשה הקדמית המשוריינת של הרכב נשברה. רימון גז מדמיע נזרק לתוך תא הנהג, מבאר שכנראה לא מדובר בפנצ'ר בגלגל. הדלת הימנית של תא הנהג לא נפתחה, כך שהנהג והסוהר יצאו דרך הדלת השמאלית, זוכרים לעצור את הנשימה עד שייצאו מענן הגז. שני הסוהרים שלפו אקדחים ותפסו מחסות מאחורי בטונדה שהיתה משמאל לרכב. "עלינו על מטען צד", צעק הנהג, מתעלם מהעובדה שהוא לא היה בלבנון כבר לפחות עשר שנים. ענן הגז נמהל בחשיכה והקשה עליהם לזהות מה באמת קורה. בפעם האחרונה שהנהג על על מטען צד הוא היה בתוך נגמ"ש. הוא לא ממש זכר איך זה מרגיש. הוא גם היה משוכנע שמה שצורב לו את הגרון זה גז מדמיע, אבל לא היה לו הסבר אחר למה שקורה. הוא הרים את ראשו, הציץ מעבר לבטונדה והסתנוור מהאש שעלתה מתא המנוע של הרכב. "התפקד", צעק הסוהר שכרע שפוף לידו ומשך אותו למטה. גם הוא לא ידע מה בדיוק קרה והיה שמח לדעת שיש לו עוד שני אנשים, חמושים טוב יותר ממנו. פיצוץ נוסף החריד את הטנדר. מכיוון שהחלונות שלו עפו החוצה, לא היה קשה להבין שהוא אירע בתוכו. הסוהרים כבר שכבו על הכביש כששמעו חריקת צמיגים של מכונית. ההגיון אומר שבטונדה במשקל שני טון אמורה להגן עליהם מפני הדף הפיצוץ, ולא לרעוד. הנהג גיחך כשהסוהר השני השעין את ידו על הבטונדה. "תחזיק אותה באמת, שלא תיפול עלינו". בד בבד, שני הסוהרים שישבו קודם בתא האחורי של הרכב הודיעו בצעקות שהם בסדר. איכשהו, היה להם ברור שהאירוע כבר נגמר. הם התאספו. מישהו מהם שלף מטף מהתא האחורי של הטנדר והחל לכבות את תא המנוע של הטנדר. דקה נוספת עברה, העשן התפזר ואפשר היה לגשת ולהציץ לתוך הטנדר. שמשות הרכב, גם אלה המשורינות, היו מנופצות כולן. בתוך התא האמצעי של הטנדר, עדיין קשורות באזיקי ידיים ורגליים, שכבו שלוש גופות מרוטשות.