"מחלת האבנים" מאת מילנה אגוס. מאיטלקית: מרים שוסטרמן. עורך התרגום: מנחם פרי.

"מחלת האבנים" הוא אחד מאותם ספרים שקריאתם אינה מסתיימת עם סיום קריאתם. לא רק משום שהסוף שלו שופך אור אחר על הספר כולו, וצריך לארגן את הדברים מחדש בראש ובלב. שהרי גם סיפורי פואנטה ממצים את עצמם, אם לא בקריאה ראשונה אזי בשתי קריאות. את "מחלת האבנים" קראתי רק פעם אחת, השבוע, אבל אני מרגישה שהוא אחד הספרים שנקראים אחרת בתקופות שונות בחיים. ואני מניחה שאם אשאל שלושה קוראים שונים מה הספר אומר על החיים ועל אהבה, על דמיון ומציאות ויצירה, על היחס בין זוגיות ומשפחה לאהבה רומנטית, על היכולת או אי-היכולת לאושר, על מיניות ויצירתיות וביטוי עצמי – כי בכל הנושאים העמוקים והחמקמקים האלה, ועוד, הספר נוגע – כל אחד ייתן תשובה אחרת. ולא שהכתוב מעורפל או חמקמק או פוסט מודרני, אלא שהוא כמו החיים עצמם: חווייתי, מהדהד, וגדול ופלוּאידי מכדי שאפשר יהיה להדביק עליו תוויות.

מתוך מה שנשאר ומהדהד מזדהרת אצלי במיוחד סצנת סקס אחת שמופיעה לקראת סוף הספר, ואיכויותיה הרגשיות והאנושיות העמוקות בולטות במיוחד דווקא מכוח האנדרסטייטמנט, בלי מילות אהבה, אבל עם תנור שמישהו הדליק קודם, ראש לכול, כדי שלמישהי לא יהיה קר.

אבל כבר בעמוד 10 התאהבתי בגיבורת הסיפור התימהונית שבכפר הולדתה אמרו עליה שהיא באה מ"כפר על הירח", רק משום שנהגה לחטוא בכתיבה - וכאן לא מדובר בניסוח מתייפייף אלא בחטא של ממש, שזיכה אותה במכות מקל - ומשום שכל כך, כל כך החשיבה את האהבה ונכספה אליה (המספרת היא נכדתה של הגיבורה):

"... והיתה הולכת לכנסייה לשאול את אלוהים למה, למה הוא כל-כך לא צודק ומונע ממנה להכיר את האהבה, שהיא הדבר הכי יפה, היחיד ששווה את המאמץ לחיות חיים שבהם את קמה בארבע בבוקר לעבודות-הבית, ואחר-כך הולכת לשדות, ואחר-כך לבית-הספר לרִקמה, שהוא שעמום אחד גדול, ואחר-כך למעיין להביא מים ראויים לשתייה עם הכד על הראש, ואחר-כך, אחת לעשרה לילות, אַת נשארת ערה לילה שלום כדי לאפות את הלחם, ואחר-כך שואבת מים מהבאר, ואחר-כך את צריכה להאכיל את התרנגולות. אם אלוהים לא רוצה שהיא תכיר את האהבה – שיהרוג אותה באיזו דרך. בווידוי היה הכומר אומר לה שהמחשבות האלה הן חטא חמור מאוד, ושיש בעולם הרבה דברים אחרים, אבל לסבתא לא היה אכפת מהדברים האחרים."

מאת לי עברון-ועקנין

פרויקט האושר / גרטשן רובין. מאנגלית: לינדה פניאס אוחנה

לפני כמה זמן שוחחתי עם חברה טובה על אושר והעדרו, ורגשות אשמה בעקבות זאת. החברה עצמה העידה שהחיים שלה בסך הכל בסדר: יש לה בעל נפלא ושלושה ילדים מקסימים, היא נראית נהדר, המצב הכלכלי בסדר והיא גם מאוד מצליחה בעבודה. ובכל זאת, היא לא מאושרת. חשבתי שהספר "פרויקט האושר", שדן באישה שמצבה דומה והקושי איתו היא מתמודדת דומה, יתן לי כמה רעיונות לעצות טובות לשיחתנו הבאה. לכן קראתי אותו בעניין רב.

הספר הוא Self help book אמריקאי קלאסי. הוא נותן שורה של כללי אצבע שעזרו למחברת ומספר כיצד היא נעזרה בהם. הכללים הם מאוד אישיים, והמחברת עצמה מודה שהכללים לעיתים סותרים את עצמם ולא מתאימים לכולם. עם זאת, היא מציעה בסוף הספר רשימת שאלות שיעזרו לקוראים לעצב את רשימת הכללים והמטרות שלהם. המחברת גם מספרת את "סיפור המסע" שלה בדרך אל האושר, והיא כנה מספיק כדי לספר שסוף הדרך שמתאר הספר הוא רק ראשיתה של דרך ארוכה.

בסופו של דבר, לא מצאתי בספר את התשובות שחיפשתי עבור חברתי. ראשית, הנאתי מהקריאה נפגעה מאוד מעריכה לא מספקת, הן מבחינת התוכן והן מבחינת התרגום שהוא אמריקאי ומילולי מדי. התוצאה הייתה חווית קריאה מתסכלת מעט, ותחושה מעגלית שהיא ההפך הגמור מהתחושה שספר מסוג זה צריך לתת. בסופו של דבר לא חשתי כי עברתי את המסע עם המחברת, ולא השתכנעתי בהצלחת הפרויקט, מעבר לרמה הבנאלית. שנית, מציאות החיים שהמחברת מציגה היא ספציפית כל כך שהתקשיתי להזדהות עם הרבה מהתוכן. רשימת הרעיונות הניו אייג'יים שבו היא נחמדה מאוד, אך אינה מהווה חידוש גדול בעבורי. נדמה לי שקהל היעד של הספר הוא אנשים מודעים או ביקורתיים פחות, אשר מסוגלים לקרוא את האמור בו כמות שהוא. עבורי, התועלת המרכזית בספר היא רשימת ההפניות שבו. אולי אתן אותה לחברה בשיחתנו הבאה.

 מאת שרון

ב"תפסן בשדה השיפון" אומר הולדן קולפילד שסופר טוב הוא מישהו שאחרי קריאת ספרו מתחשק לך להרים אליו טלפון ולשוחח אתו. באמת יש סופרים כאלה, אבל יש גם דמויות כאלה: לא בכל ספר שאוהבים זה קורה, אבל לפעמים הדמויות הופכות בשבילנו לאנשים בשר ודם, שהיינו שמחים לשבת אתם בבית קפה ולדבר. היצירות האלה (ספרים וגם סרטים וסדרות טלוויזיה), שבהן הדמויות נעשות חברות של הקורא, הן כנראה הנוטות במיוחד להפוך ליצירות קאלט, כאלה שקוראים אותן או צופים בהן שוב ושוב.
 
אני מנסה לחשוב מה יש בדמויות האלה וביצירות האלה שעושה אותן לחלק מחיי, והמכנה המשותף הוא שבתוך היצירות עצמן הגבולות בין הספרות – או בין עולם מטאפורי כלשהו – לבין המציאות נזילים. כך ב"קפקא על החוף" של מורקמי (אבל מצד שני, גם ב"יער נורווגי" הריאליסטי הדמויות נכנסות אל הלב, עד כדי כך שנדמה לי שאני היא שישבתי באולם ההרצאות הריק עם ווטנבה או עם מידורי יום אחד ושתקנו כחצי שעה). 

וכשנקשרים עד כדי כך, גם לא רוצים להיפרד, ולכן הכי כיף אם היצירה האהובה היא סדרה בהמשכים.
 
הסופר הצרפתי דניאל פֶּנַק יצר סדרת ספרים שהראשונים בה תורגמו לעברית, וגיבורהּ הוא בנז'מין מַלוֹסֶן, שעיר לעזאזל במקצועו (!), שאמו מנהלת רומנים עם כל מיני גברים, יולדת להם ילדים, מביאה את הילדים הביתה אל בנז'מין, "אחי המשפחה" האחראי, ומתעופפת לה אל הגבר הבא. הילדים, המתרבים מספר לספר, מתוארים בקווים כלליים, ממש כמו דמויות בקומיקס. למשל זוּט (בצרפתית: le petit . זה שמו) שהמאפיין היחידי שלו הוא משקפיו הוורודים, ותרז, שהיא חובבת אסטרולוגיה וגופה זוויתי (עד שהיא מאבדת את בתוליה בסצנה הזויה במיוחד ונעשית רכה ובעלת חמוקיים). ישנם גם ז'וליוס הכלב האפילפטי, ז'וליה חברתו של בנז'מין, העיתונאית החוקרת שנחלצת בכל אחד מהספרים מהרפתקאות מסמרות שיער, כאילו הייתה גיבורת-על, תיאו ההומו הזקן שבחברתו נקלעים לפעמים לאורגיות עם צעירים ברזילאים חטובים, ועוד. אף שהדמויות משורטטות בקווים קומיקסיים כאלה הן נכנסות ללב ונעשות מוּכָּרות. אולי כי מלוסן עצמו, ואֶחיו, הם חובבי ספרות גדולים, ובעודנו קוראים את עלילותיהם הם עצמם מספרים את מיטב ספרות העולם כסיפורים-לפני-השינה. טשטוש הגבולות מגיע לשיאו כשזוט מתעקש להיוודע מיהו אביו, ובסופו של דבר מתברר שאביו הוא גיבורו של רומן בלשי, ולא אדם שקיים במציאות.
 
עוד סדרה שמטשטשת את הגבול בין הספרות למציאות והיא מהנה וממכרת, אף שבה פחות מתאהבים בדמויות, היא הסדרה של ג'ספר פורד שנפתחת ברומן "פרשת ג'יין אייר" (את הסדרות החדשות של פורד עוד לא קראתי). בעולם שבו הגיבורה הבלשית נקראת תרזדיי נקסט ("יום חמישי הבא") וחוטפים את ג'יין אייר מתוך הספר, ברור מראש שיש כמה שכבות של בדיון ולא בדיון מול כביכול-מציאות. ויש משהו משחרר במשחק הזה ברבדים שונים של בדיון, משחרר ויצירתי ומרנין. בייחוד כשמתברר שמהחלק האחרון של "יוליסס" של ג'ויס נגנבו כל סימני הפיסוק מלבד הנקודה בסוף, והם שמורים בקופסה, וכשהקופסה נפתחת הטקסט שאנחנו קוראים, של פורד, מתמלא, ככה, בפסיקים, ובנקודות.

וכמובן ישנם מדריך הטרמפיסט לגלקסיה, וספריו של טרי פראצ'ט, וסוכנות הבלשיות מס' 1... רוצים לספר על סדרות שאהבתם?

מאת לי עברון-ועקנין

סופרפריקונומיקס/ סטיבן לוויט וסטיבן דבנר. מאנגלית: עידית שורר.

מפעם לפעם אני קוראת ספרי כלכלה. בדרך כלל, מדובר במאמץ. ספרם הקודם של המחברים, "פריקונומיקס", היה מפתיע ומשובח במיוחד משום שהגם שהיה ספר כלכלה ברמה טובה, שמוגדר לכאורה כספר עיון, חוויית הקריאה בו הייתה של רומן מתח מוצלח במיוחד. תהיתי האם החוויה הזו תצליח לחזור על עצמה ב"סופרפריקונומיקס", ואני שמחה לבשר שכן. מסתבר שאלה לא רק הנושאים ולא רק החידוש שבפרויקט, אלא מפגן כישרון ייחודי.

הכותבים שוב הצליחו לעסוק בסוגיות מוכרות כגון שוק הזנות, ההתחממות הגלובלית, זיהומים בבתי חולים, ולהציג מחקרים מיקרו כלכליים בצורה חדשנית, מעניינת ופרובוקטיבית. רוב הפרקים מרתקים מאוד, ונראים אמינים במידה רבה בין היתר בזכות הצגת הביסוס המדעי שלהם, התכתבות עם גופי הידע המסורתיים והכרה בעמדות סותרות. התוצאה המתקבלת היא תחושה שהכותבים מצליחים להראות את הזווית הנעלמת בשדה הראייה וכך להפוך את התמונה על פיה ולגלות את הטעות בחשיבה הקיימת.

צורת החשיבה הייחודית של לוויט ודבנר זוכה להשלמה בדמות סגנון הכתיבה הנעים מאוד של המחברים. בניגוד לספרי כלכלה פופולארית רבים, הוא אינו מקצועי מדי או מרחיק. הגם שהתוכן הוא ברמה גבוהה, ויש דיון בתיאוריה כלכלית, סטטיסטיקה וכדומה, הכותבים הצליחו להימנע מהמלכודת הקלאסית של כתיבה למומחים. הניסוחים בהירים וקולעים, הסגנון משעשע, והטקסט נגיש מבלי שמורגשת הנמכה או השטחה של התוכן. בהקשר הזה ניכר שגם התרגום הוא טוב בכללותו. למרות טעויות נקודתיות כגון התייחסות למנחה תזה כיועץ (תרגום מילולי מדי של המונח האמריקאי) ולתאים סרטניים, ככל הנראה מסוג low grade, כתאים שאינם קטנים (סיווג שאינו קיים בעברית. הסך הכל מצליח להיות מדויק למרות ההתייחסות למגוון תחומי ידע ולהעביר את אופי החשיבה והכתיבה הלא-קונפורמיסטיים של לוויט ולבנר באופן אופטימלי.

מאת שרון

אני, הנרי השמיני /מרגרט ג'ורג'. מאנגלית: צילה אלעזר. הוצאת אחוזת בית

לכל אוהבי הרומנים ההיסטוריים, הנוברים, המעמיקים, שלא מדלגים על אף פריט לבוש או תאור אולם נשפים, זהו הספר בשבילכם - והרבה ממנו...(אלף עמודים).

אם נכבשתם בקסמיה של בת בולין, קתרין מארגון, המלכה הלבנה ודומיהם, תתמוגגו מספרה של מרגרט ג'ורג', שיצא ב 1986 ותורגם רק עתה לעברית. המחקר לספר ארך 14 שנה, תוך שהסופרת משוכנעת כי המלך הנרי השמיני בעל שש הנשים, שהיה נודע לשמצה כאיש דמים ומדון, היה קורבן של יחסי ציבור גרועים, וכי עליה לנסות ולהציל את כבודו האבוד.

זהו הספר הראשון שנכתב מפי המלך עצמו, כלומר, מנקודת ראייתו את הדברים. את נשותיו, את הבגידות בו, את האנשים שסבבו אותו ותככיהם.

וכאשר נדרשת לנו נקודת מבט והבהרה נוספת, עושה זאת, בהערות ביניים, ויל, ליצן החצר של המלך והאדם הקרוב לו ביותר.

מכיוון שהספר הינו כה רחב יריעה, יש לנו , כקוראים, אפשרות להעמיק אל תוך כל מערכת יחסים של הנרי עם ששת נשותיו ולחוות כל רומן בנפרד.

אנו חווים איתו את הלחצים הפוליטיים המופעלים עליו, מבינים את השתלשלות האירועים שהובילה להתנתקותו מן הכנסייה הקתולית והשמת עצמו כסמכות הדתית העליונה באנגליה, מכאן, הקמת הכנסייה האנגליקנית (הייתם מאמינים? כל זאת כדי לתת לעצמו אישור לגרש מעל עצמו את קאתרין, מלכתו הראשונה, ולהתחתן עם אהבתו אן בולין, אישור שהאפיפיור סרב לתת לו...).

אנו נחשפים אל חיי החצר, הנדידה העונתית בין הארמונות השונים, חיי הפאר והשחיתות הניזונים מאוצר המלך, ציד ביערות, נשפים, מוסיקאים וליצני חצר, לידות נסיכים בחדרים חשוכים ואפלים, ומאכלים, מאכלים, מאכלים.

עם זאת, חיי המלכות מתגלים לנו במלוא בדידותם, בהיות המלך מוקף אנשים בכל רגע מן היממה, כולל המשרתים שמלבישים אותו שמלבושי השינה והמשרת הישן לרגליו, ובכל זאת חסר אדם אחד אליו יוכל לחשוף את ליבו.

מרגרט מצליחה לעורר אצלנו אמפטיה ואהדה לאדם שעד עכשיו זוהה אצלנו עם עריפת ראשים לפני ארוחת הבוקר.

לא תענוג להיות מלך, אבל בהחלט תענוג גדול לקרוא עליו...

מאת אירית ישראלי