מוציאים מחדש את "יער נורווגי", של הרוקי מורקמי, בתרגומו של דורון כהן (לכבוד הגעתו של הסרט היפני על פי הספר לארץ). וביקשו ממני לכתוב לו גב. אז כתבתי כך:
 

טוֹרוּ וַוטַנַבֶּה, סטודנט לתיאטרון באוניברסיטה בטוקיו בשלהי שנות השישים, חי בתחושה של ניכור וניתוק מאז התאבדותו של חברו הטוב קיזוּקי בתיכון. הוא נקשר אל שתי נשים: נַאוֹקוֹ היפה והדיכאונית, שהייתה חברתו של קיזוקי, ומידוֹרי תאבת החיים. ווטנבה מיטלטל בין שתי הנשים ובה בעת הוא מנסה למצוא את עצמו ואת מקומו בעולם, בכנות ובישירות שבזכותן הוא מתחבב גם על הנשים שבחייו וגם על הקורא.

יער נורווגי יצא לאור ביפן ב-1987, היה לרב-מכר והפך את מחברו, הַרוּקי מוּרַקַמי, לסופר מפורסם ומצליח ביפן ובכל רחבי העולם. שלא כמו ספריו האחרים של מורקמי, זהו רומן ריאליסטי ללא יסודות פנטסטיים, אך כמו ספריו האחרים הוא מהפנט את הקורא ומושך אותו בחבלי געגועים אל עולם תמים שאבד. וכמו ספריו האחרים, יער נורווגי – על שם שירם של הביטלס - הוא ספר יפני מובהק ובה בעת קרוב מאוד לתרבות המערב. 

יער נורווגי, בתרגומו של דורון ב. כהן מיפנית, ראה אור לראשונה בכתר בשנת 2000. עוד הופיעו בכתר מספרי מורקמי "קפקא על החוף", "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה", "אחרי החשכה", "ערבה עיוורת, עלמה נמה", "ספוטניק אהובתי", "מרדף הכבשה", "לרקוד לרקוד לרקוד" ועוד.

אבל אני לא באמת יכולה לכתוב על יער נורווגי.
אני לא יכולה לכתוב עליו כי הוא הספר הכי יפה בעולם, והכול בו מהדהד לי נכון ומדויק.
אני לא יכולה לכתוב עליו, כי הסצנות בו נרשמו אצלי לא כסצנות בספר, אלא כזיכרונות שלי, או כסיפור שסיפרה לי החברה הכי טובה שלי על איך היא ובעלה הכירו. בדרגת קרבה כזו של הייתי שם למרות שלא הייתי.
וזה לא רק בגלל ההזדהות שלי עם מידוֹרי, שהיא ממש אני.
והנה ציטוט, שלמרות שהוא כביכול קודר ומעציב, היה בו בשבילי גם משהו מרומם. אולי משחרר? לא יודעת. הרי אמרתי לכם, אני לא יכולה לכתוב על "יער נורווגי".
 
"כל אמת שהיא אין בה כדי להקל את אובדנו של הנאהב. לא אמת ולא כנות, לא כוח ולא רכות, לא יקלו את כאבנו. איננו יכולים אלא לשאת את הסבל ולנסות ללמוד ממנו דבר מה, אם כי מה שלמדנו לא יועיל לנו כלל כאשר שוב ינחת עלינו סבל בלתי צפוי."

מאת לי עברון-ועקנין

כל שבעת הגלים/ דניאל גלטאואר. תרגום: דפנה עמית

זהו ספר ההמשך לרומן המיילים "טוב נגד רוח הצפון" אשר ביקרתי בעבר. לאחר נקודת ההכרעה שהייתה בספר הקודם, הייתי סקרנית לדעת כיצד יוכל הסיפור להמשיך, ועל מה יצטרך לוותר המחבר על מנת לאפשר זאת. לצערי, הוא ויתר על כל מה שהיה בעל ערך בעיניי בספר הקודם. בלא ספק, שני הספרים הם ספרות קלילה מאוד, וחוויית הקריאה היא באמת אינטרנטית (אפילו SMSית) בכך שהיא מורכבת ברובה המוחלט מחילופי דברים קצרים ומהירים. יתרונו של הספר הנוכחי בכך שהוא אינו צריך להוכיח שוב כיצד התבססה מערכת היחסים, ולכן גובר על אחת המכשלות העיקריות של הספר הראשון. עם זאת, הוא נכשל באחרות.

זהירות: ספוילר ב-2.5 השורות הבאות

הספר הקודם הסתיים בקטיעתו ההחלטית של הקשר בין אמי לליאו ששורשה במכתבו של ברנרד, בעלה של אמי, לליאו. במכתב זה ציין ברנרד שהוא מודע למערכת היחסים בין השניים, ועיקרו של המכתב היה בקשה להגשים ואז להפסיק את מערכת היחסים. מכתבה זה הופך להיות כוח מניע (הפוך) גם בספר הנוכחי: נקודת המשבר בה הסתיים הספר הקודם הותירה את כל השאלות פתוחות. כדי להמשיך מנקודה זו, היה על הספר הנוכחי לתת תשובות, כאשר הברירות היו בין רומן פוריטני לטלנובלה. כדי לא להרוס את הקריאה לא אספר איזה מהן נבחרה, אולם אין בכך כדי לשנות הרבה – שתי הבחירות הן בעלות אותו אפקט של הריסת הערך שבסיפור לחלוטין.

למיטב הבנתי, הספר הראשון נכתב כיצירה עצמאית, ורק לאחר לחץ וביקוש נכתב הספר השני. עובדה זו מכניסה את ההתפתחות בספר השני להקשר, ומלמדת כי כל ההתרחשות שבו מיועדת למי שלא יכול היה להשאיר את הדברים באוויר אלא חייב היה לקבל הכרעה, ודווקא את ההכרעה שננקטה בספר. כלומר: הסקרנים ורכי הלבב יכולים לקרוא את הספר השני. מי שמחפש ערך ספרותי, מוטב לו שיימנע וכך יציל לפחות את הראשון.

מאת שרון

הנאום הסודי, מאת טום רוב סמית, מאנגלית: הדסה הנדלר

כאוס רגוע/ סנדרו ורונזי. מאיטלקית: אלון אלטרס

לכאורה זהו סיפורו של אדם שאשתו מתה במפתיע, לעיני בתם, בעת שהוא עסוק בהצלת אישה אחרת אשר אפילו אינה מודעת להצלתה על ידו, ועל התמודדותו עם מותה. הנושאים הגלויים של הספר הם אופנים שונים לאבלות והתמודדות עם אבדן. אולם למעשה הספר עוסק בעולמו של הגיבור עם ובלי קשר למות אשתו. לכאורה זהו אדם הסובל מניתוק רגשי גמור, וזאת למרות חיבתו הרבה לבתו. הוא אינו מתאבל באמת על מות אשתו, מצליח להתחבר לאחיו רק לרגע, ואפילו עם בתו אינו באמת מתקשר.

נסיבות חייו של הגיבור כמו גם הריק הרגשי שלו מאפשרים לו להתנתק לרגע ממרוץ החיים ולעמוד בנקודה אחת בה העולם עובר סביבו ואף עולה אליו לרגל במיוחד.  חוסר התחושה של הגיבור מאפשר לו לקלוט באופן חד מאוד את סביבתו ומגוון תגובות מצידה. כך הוא יכול להכיל מוזרויות של הסובבים אותו (גיסתו, חבריו לעבודה), ולשקף אותן מבלי לבקר אותן, ואף לקחת בהן חלק פעיל.

הספר אינו מספר סיפור ליניארי, וקצת קשה להבין מה מניע בו את הדברים ולהתחבר למציאות של הסיפור. בניגוד למה שנראה, הוא אינו מעמיק בעולמם הרגשי של הגיבורים ואינו מברר את מערכות היחסים ביניהן. בסוף הספר, הגיבור עצמו עומד על נקודה זו בעת שהוא מבין שמחוות ההשתתפות שהוא עצמו יצר הפכה להיות מועקה במקום תמיכה והקלה, ובכך בעצם הוא מגלה שהפניות הרגשית שלו לא יצרה מודעות, ושמגננתו הפכה למעשה לתקיפה. התובנה הזו בסוף הספר הופכת את קריאתו על ראשה, והופכת אותו בעמוד האחרון למעניין יותר ממה שהיה לכל אורכו.

מאת שרון

"על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה" / הרוקי מורקמי. מיפנית: עינת קופר. עורכת התרגום: דליה טסלר

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אהבה" הוא שם ספר של ריימונד קארבר, ובהשפעתו קרא מורקמי לממואר שלו "על מה אני מדבר כשאני מדבר על ריצה". וגם אני יכולה לשאול, על מה אני מדברת כשאני מדברת על מורקמי.

וכעת אני משיבה, שאני מדברת על חבר קרוב ואהוב, שהסיפורים והרומנים שלו נטבעים בי לא כחומר קריאה אלא כמו זיכרונות, כמו סיפור שמסופר היישר אל אוזני בקול ובמילים ובסגנון מובחן של חבר טוב.

אבל כשהתחלתי לקרוא את ספר הריצה הזה, נקלעו יחסינו למשבר. לא בדיוק משבר, אלא שמידרתי את מורקמי. את הרומנים שלו אני אוהבת, אמרתי, אבל כשהוא סתם מדבר, הוא טרחן. וגרוע מזה: הוא אחד כזה שחושב שאורח חייו הוא הנכון, ולי לא נותר אלא להנהן ולהתרחק.

והנחתי את הספר בצד לזמן מה, אבל לא החלטתי לנטוש אותו, כי בכל זאת, זה מורקמי.

וכשחזרתי, נתקלתי בקטע שגרם לי לרצות ליפול על צווארו של חברי הוותיק ולנשק את שתי לחייו:

"לפעמים אומרים לי דברים כמו: 'מורקמי-סאן, אם תמשיך בחיי היומיום הבריאים האלו שלך, האם לא יגיע רגע שבו לא תהיה מסוגל כבר לכתוב רומנים?'. [...] נראה שביפן יש אנשים רבים שמחזיקים בדעה הזאת: כתיבת רומנים היא ביסודה פעולה לא-בריאה [...]

ביסודו של דבר אני מסכים עם הצהרה זו, האומרת שכתיבת רומנים היא מלאכה לא-בריאה. כשאנחנו מבקשים לחבר רומן, כלומר כשאנחנו מנסים ליצור סיפור באמצעות כתיבה, פורץ ועולה אל פני השטח מעין רעלן שהיה חבוי עד אז ביסוד קיומנו האנושי. סופרים, מי יותר מי פחות, ניצבים פנים אל פנים אל מול הרעלן הזה, וחייבים לטפל בו במיומנות, מתוך מודעות לסכנות הטמונות בכך.[...]

אבל אני חושב שמי ששואף להמשיך לכתוב רומנים כמקצוע, ולאורך זמן, חייב ליצור לעצמו מערכת חיסונית המסוגלת לעמוד בפני הרעלן המסוכן (ולעתים אף הקטלני) הנמצא בתוכו."

מאותו רגע והלאה, קראתי בהתמסרות ובעניין ולא הייתה שום טרחנות. רק חוכמה. ואז מצאתי עוד פנינה יקרה שהדהימה אותי ממש:

"ורוב הדברים שהם בעלי ערך אמיתי הם דברים שאי אפשר להשיגם אלא באמצעים שלכאורה אינם יעילים."

אולי לרוב האנשים בעולם, המשפט הזה לא נראה מדהים. אבל אליי הוא הגיע מדויק וצלול ובעִתו. ובראשם של הדברים בעלי הערך – אהבה. שמושגת באמצעים כל כך לא יעילים: המון המון שיחות. לחלוק פרטים טריוויאליים. להקדיש המון המון זמן. להסתכל במישהו שישן. לתת את כל הלב גם כשלא מקבלים עודף. להמשיך לקרוא ספר שלא מתחברים אליו, עד שמוצאים בו אוצרות.

מאת לי עברון-ועקנין