איוולת / הורסיו קסטיינוס מויא .מספרדית: יורם מלצר. בבל

מויא נולד ב 1957 בהונדורס, גדל באל סלבדור, חי בגואטמלה, קוסטה ריקה, מקסיקו, ספרד וכיום השתקע בפנסילבניה. זהו ספרו הראשון שמתורגם לעברית (בתרגומו המשובח של יורם מלצר, עם הערות מוארות והבנה מעמיקה של הרוח...). נדמה כי כל המקומות האלו שבהם חי מוזכרים בספר הזה, התרחשויות שיכולות לקרות בכל מקום, אם בדרום אמריקה או בכל מקום אחר בעולם.

הדמות המרכזית, ששמה אינו ידוע, הוא עיתונאי או סופר שכותב מאמר שבו טען שאל סלבדור היא המדינה הלטינו-אמריקאית היחידה שיש לה נשיא אפריקאי, הערה שנחשבת גזענית לדידם של חצי מהמדינה ולכן נאלץ להגר למדינה שכנה. כאן, הוא מתבקש לערוך למעלה מאלף עמודים שהם עדויות של ילידים אינדיאניים שעברו אלימות ברוטלית, אונס, רצח וטבח. הדמות היא דמות "נסחפת" – יש לו נטייה לאלכוהול, מין מזדמן, דמות שאוהבת בכחנליה (ה"בכחנליה" היתה לכבודו של בכחוס, תהלוכות שבהן מותר היה לאנשים לפרוק כל עול, לשמוח ולהתהולל. ועד היום מציינת המילה "בכחנליה" הוללות או התפרעות של שיכורים). זוהי דמות שקל לה להגיע למצבים פסיכוטיים קיצוניים ועל כן, החומרים והעדויות שהוא קורא משפיעים עליו די מהר. יש לו פנקס שמות, שבו הוא כותב משפטים ממהלך עבודתו וזה מלווה אותו בהתנהגותו היומיומית בפגישותיו עם חברו הטוב, עם בחורות או סתם כך... התיאורים המזוויעים משפיעים עליו כל כך שהוא שוקע במצב נפשי פרנואידי.

הספר אינו רחב יריעה, ודווקא בשל קוצר יריעתו הוא חזק ומטלטל. הכתיבה מוסיפה לנושא עצמו והופכת את המקצב לתחושה מעיקה של קלסטרופוביה לא נוחה, אם כי מתווסף הומור שבכל זאת גורם לקורא לצחוק צחוק קשה, מצחיק אבל קשה לצחוק. המילה "איוולת" מופיעה בספר פעם אחת בלבד ולקראת סופו: כאשר הדמות נכנסת למצב פרנואידי מגוחך (?) הוא צועק בכל כוחו "פצוע קשה לצאת, אבל מת זה שלו" מספר פעמים (כמו כל משפט הלקוח מתוך העדויות והוא מקריא אותו לפחות שלוש פעמים), ופתאום הוא קולט שזאת איוולת, איוולת כיוון שהמשפטים הללו הולמים את מצבם של הילידים שניצלו מהטבח, ולא את מצבו. הוא מבין לפתע שגם הוא לא שלם בראשו, כמו אחת הדמויות שפותחת את הספר שלא יכולה להישאר שלמה בראשה אחרי שמול עיניה בוצע טבח אכזרי של בני משפחתה... למרות שהוא "רק" קרא את העדויות...

ספר חשוב!

מאת מירב

העדינות/ דויד פואנקינוס. מצרפתית: לי עברון-ועקנין.

גיבורת הסיפור, נטלי, היא אישה שמאופיינת בהרבה תארים שמצטברים לסטריאוטיפ (מדומיין) של אישה: היא יפה, עדינה, רגשית, חיננית וחידתית לגברים המעוניינים בה. היא מובלת מאירוע לאירוע בסיפור בעקבות רגשות טמירים ומסתוריים לכאורה. כך היא מתאהבת – באורח לא צפוי – בפרנסואה, אשר פונה אליה פנייה של סתם ברחוב, ובמקום להיות מסולק מעל פניה כמטריד אחד מתוך אלף הוא הופך לבעלה האהוב למשך שנים. כך היא מתאבלת על פרנסואה, לאחר שהוא מת בתאונת דרכים. כך היא גם מתאהבת מחדש במרקוס, אהוב צפוי עוד פחות מפרנסואה.

כתוצאה ממהלך זה, הן הדמויות והן הסיפור הם בנאליים במידה רבה. אין כאן תחכום עלילתי משום שהכל קורה פשוט מפני שהוא קורה. גם בתום הקריאה אין מעשיהם ותחושותיהם של הגיבורים מתחוורים, והסיפור אינו הופך מובן או משמעותי. אקדחים שמופיעים במערכה הראשונה יורים כבר במערכה השנייה, ויריות אחדות – כולל סצנת הסיום כולה – נורות מבלי שכלל הוצג שם אקדח.

ובכל זאת לקחתי מהקריאה משהו, והוא את עונג הסיפור. משום שמהדפים שבה ועולה הנאתו של המחבר מעצם פעולת הסיפור, והיא כובשת את הקורא, והופכת את הספר לפטיפור שאין בו ערך תזונתי אבל הוא נעים ומהנה. חלק משמעותי מהנאת הסיפור ניכרת מהשפה בה מסופר הסיפור, שהיא עכשווית, ישירה ועם זאת מתחכמת ומשרה תחושה של מעין חלום. בעיני זהו עיקר הקסם בספר, ובמפתיע, הגם שמדובר בספר מתורגם, אותו עונג מצליח להתעתק גם לעברית, למרות ההבדלים המשמעותיים בין השפות. ההנאה שבסיפור עוברת אל הקורא באורח בלתי אמצעי דרך התרגום שממש משמיע את הצרפתית ואת האופן בו הדברים צריכים להישמע כאשר מקריאים אותם בקול בשפת המקור. לא הופתעתי כשגיליתי בסוף הקריאה שהמתרגמת היא לי עברון-ועקנין. צריך לדעת לכתוב כדי לדעת לתרגם.

מאת שרון

המלשינים / חואן גבריאל ואסקס. מספרדית: פרידה פרס-דניאלי. 

אב מזמין את בנו לביקור, מה שמפתיע ומוזר בעיני הבן... הבן מעריך שצפויה להם שיחה על ספרים, לא סתם ספרים אלא על ספרו היחידי של הבן שפרסם "חיים בגלות" – חייה של שרה גוטרמן, בת למשפחה יהודית וידידת המשפחה מאז ומעולם, מיום שהגיעה לקולומביה מגרמניה בשנות ה-30.

האב, גבריאל סנטורו (כך נקרא גם הבן), הוא מרצה לתורת הנאום, איש ידוע ומוכר מאוד בקולומביה. הוא מפרסם ביקורת קשה על הספר שבעקבותיו נוצר נתק בין האב לבנו. את הנתק תאחה מחלתו של אביו, או כמו שהבן יכתוב: הכול בגלל צנתור מלשן (עמ' 16). מחלתו של אביו והחלמתו האיטית הביאו לקרבה בין האב לבן, קרבה שהובילה לדו שיח שונה, התנצלות, "הזדמנות שנייה", לתקן שגיאות, לתקן טעויות, לבקש סליחות, חיים שניים כדי לתקן את החיים הראשוניים. או כמו שהבן יכתוב: רחמנות מזויפת ועלובה של מלשינים (עמ' 54). ההתפייסות קורית באמצעות הספר הנוכחי: המלשינים.

הספר מתרחש בקולומביה של מלחמת העולם השנייה והשנים שלאחריה, בעיקר במצבם של הפליטים הגרמנים שברחו ממולדתם, חלקם נשארו נאמנים לה. בשל נאמנותם למולדת הם היו נתונים להלשנות שבאמצעות "רשימות שחורות" נתפסו והוכנסו למחנות.

ואסקס מרבה לכתוב בספר על ומתוך "על הכתר" של דמוסתנס, יש גם כמה ציטוטים בתחילת הספר שהופכים להיות המוטו שלו. דמוסתנס היה נואם גדול, שדווקא בגלל מומו, גמגום, למד להיות הנואם הגדול ביותר ואף דמגוג, כך רכש לעצמו מקום בפוליטיקה האתונאית. ייחודו של דמוסתנס היה בטכניקה הרטורית שלו, תחושה של ספונטניות והבאת דוגמאות מחיי היומיום וההיסטוריה כדי להמחיש את רצונו בטובת הכלל והמדינה.

וזה בדיוק מה שכותב גבריאל הבן על אביו, גבריאל. נואם גדול, שנתן תחושה שדבריו נשלפים מהמותן, אם כי הכול מובנה באופן שיטתי, אין מקום לספונטניות, ובנוגע לאהבת האדם והמדינה...?

הספר מתפתח באופן פתלתל בין הווה לעבר, עם שאלות נוקבות מאוד של הבן. מה גרם לאביו לבקר בחריפות את ספרו ומה גרם לו להתחרט? שאלות שעולות אט-אט, לא מפסיקות להישאל עד סופו של הספר שמסתיים גם הוא בסימן שאלה גדול, והכל בד בבד עם התפתחויות פוליטיות בקולומביה, אותה קולומביה שכל מה שאנו יודעים עליה זה קרטל הסמים ומהפכות דיקטטוריות.

הלשנה היא מסירה, גילוי דבר עברה של מישהו מתוך כוונת זדון, דיווח מראש על פשע. הלשנה מתבצעת באמצעות המילה. ובספר הזה מתקיים הניב הידוע: חיים ומוות ביד הלשון.

מי היו המלשינים בספר זה?

זהו ספר על נאמנות, בגידה, חברות, אהבת הזולת, סליחה והתפייסות... ספר על קולומביה, שבאופן מפתיע פעלה באופן אכזרי מול המהגרים הגרמנים. לעג לקולומביאנים ישרי הדרך, המזעזעים, המזדהים, שבעיניהם בגידה אחת היא כל הבגידות (עמ' 219).

ספר מעניין, מפתיע אם כי לפעמים יש תחושה של עומס במילה הכתובה, ולכן קצת מעייף.

מאת מירב

בית קיץ עם בריכה מאת הרמן קוך

בהוצאת עברית וכתר,

Zomerhuis met zwembad - Herman Koch 

מהולנדית: ענבל זילברשטין,

עטיפה: ענת וקנין אפלבאום,

333 עמודים 2012.

המלצה חמה

"אני רופא משפחה. אני מקבל חולים משמונה וחצי בבוקר עד אחת בצהריים. אני לא ממהר, כל פציינט מקבל אצלי עשרים דקות. עשרים הדקות האלה הן מקדם המכירות שלי... פציינטים מבלבלים בין זמן לתשומת לב. הם חושבים שאני מעניק להם יותר תשומת לב מרופאי משפחה אחרים, אבל מה שהם בסך הכול מקבלים ממני זה יותר זמן. בדקה אחת אני מבין מה הבעיה, את תשע־עשרה הדקות הנותרות אני מעביר במתן תשומת לב. אשליה של תשומת לב..."

כך מתחיל ספרו של הרמן קוך. כבר במילות פתיחה אלה חשתי את מה שהסופר ינסה לעשות בהמשך.  בעיקר, לאחר שקראתי את ספרו הקודם, 'ארוחת הערב'. קוך אינו נותן לנו סיפור עם גיבור שקל להזדהות איתו. הוא מכניס בגיבורו את מה שהוא חושב על התרבות המערבית. תרבות שחבויים בה אינסטינקטים חייתיים שנשארו עוד מתקופת האדם הקדמון היכולים לפרוץ בשאגה בכל רגע. "אי אפשר להשמיד את האינסטינקט... שנים של ציוויליזציה יכולות להסתיר את האינסטינקט. תרבות וחוק כופים עלינו לרסן את האינסטינקטים שלנו. אבל האינסטינקט אף פעם לא נמצא רחוק. הוא מחכה עם המכה עד שמישהו לא שם לב לרגע."

וכך קורה שגיבורו, מארק שלוסר רופא המשפחה, מפעיל את האינסטינקטים של אב כשהוא חושד שקרה משהו לבתו. באותו זמן התארחו אצל השחקן הידוע ראלף מאייר בבית הקיץ עם בריכה צמודה שהיה קרוב גם לחוף הים. ראלף היה מטופל לא רשמי שלו שאפילו הגיע מבלי לקבוע תור ובחופשת הקיץ הזמין את  הרופא עם כל משפחתו לנופש. שתי בנותיו מצאו שפה משותפת עם שני בניו של ראלף, ועל אף שלא  התלהבו מן השהות נשארו השלוסרים עם עוד זוג אורחים בבית הקיץ. ראלף היה שחקן ידוע, שמן ושחצן ובנוסף לכך רודף שמלות מושבע...

לאחר זמן חלה ראלף בסרטן. הוא המשיך להיות מטופל של מארק ואחרי מותו הוזמן מארק לוועדה בקשר לרשלנות רפואית...

קראתי ספר זה לאחר ספרו 'ארוחת הערב'. ספר זה מורכב יותר אך דומה במבנהו. גם כאן עד לחצי הספר ,יש סיפור לא ברור וזורם בעצלתיים [אך בצורה מרתקת] ולאחר רמז ראשוני משכיל הסופר למשוך את הקורא עם נגיעות לגבי מה שקורה בעתיד. רמזים כמו:"ואז קיבלתי החלטה. זאת הייתה החלטה שיהיו לה השלכות מרחיקות לכת על החופשה שלנו..." והוא בהחלט מספק את 'הסחורה' בהמשך.

יש בספר אמירות, ביקורת ותכנים לא קלים לעיכול בנושאים שונים כמו תרבות וכיסויה, רפואה, ההבדלים בין נשים וגברים ותפקיד המין ברביית המין האנושי, תאוות המלחמה אצל הגברים והאלימות החייתית החבויה בכסות של תרבות, המשפחה וחשיבותה, זוגיות, התבגרות, חיי חברה, סגנון חיים ועוד. כל אלה במבט מפוכח וציני על העולם שלנו, לעתים בצורה בוטה ומזעזעת.  

הספר גרם לי להרגשת מועקה מהרגע הראשון אך לא ניתן היה להפסיק אותו.

בסיכום: זהו ספר חזק שתופס לך את הקרביים, כתוב בצורה קולחת. מעלה דילמות וחיטוט מוסרי בלתי פוסק בנפש האדם, יוצר מתח שהולך ועולה ומהפנט את הקורא. התרגום מצוין ואני מקווה שיתרגמו עוד מספריו. מומלץ ביותר.

שוש מילמן

אמן של העולם הצף/ קזואו אישיגורו. מאנגלית: עידית שורר. 

מכל ארצות המזרח נדמה שעבור ישראלים רבים, יפן הייתה ותישאר המסתורית מכולן. למרות שיפן הייתה כוח כלכלי משמעותי תקופה לא קצרה ולמרות שיצירות תרבות יפניות מלוות אותנו עוד מילדות בדמות סרטוני האנימציה, יפן הייתה ונשארה חידה. אולי בגלל שהיא כל כך שונה מאיתנו, אולי בגלל שהיא כל כך מרוחקת, אולי בגלל העלות הגבוהה של טיסה ליפן ושהייה ביפן שהופכים אותה לפחות נגישה מתאילנד או מסין. ובכל זאת בכל הקשור לספרות נדמה שהישראלים לא מפסיקים לחפש יצירות יפניות. הרוקי מורקמי הוא אולי אחד הסופרים הזרים הנקראים ביותר בישראל של השנים האחרונות והוא מצליח להגיש לנו יפן אחרת, בתמהיל מערבי עם סיפורי פנטזיה סוריאליסטיים שהופכים כל מציאות למוזרה, בלי קשר למקום שבו העלילה מתרחשת. כקוראת נלהבת של כל מה שיוצא מבית המלאכה של מורקמי, מצאתי את עצמי גם אני מחפשת עוד מהספרות היפנית ורוצה ללמוד על סופרים נוספים שהם ילידי ארץ השמש העולה והושפעו ממנה.

הספר "אמן של העולם הצף" של הסופר יליד יפן קזואו אישיגורו מספר סיפור המתרחש אמנם ביפן אך שונה לחלוטין מספריו של מורקמי. כאן לא תמצאו עיסוק בעל טבעי ובמוזר ובמקומו הנושא הוא היסטורי, פוליטי ולא יכול היה להתרחש אלא בסוף שנות הארבעים של המאה הקודמת. במרכז הספר אמן בגיל הפרישה המהרהר בהחלטות שעשה בחייו ובמחיר שהוא משלם עליהן כעת משנכנסה יפן לעידן חדש, בתום מלחמת העולם השנייה. הספר בהתאם לדמות הראשית שלו כתוב בטון איטי, אפילו איטי מאוד, ומהורהר, מה שמחזק את התחושה שמדובר בגיבור ספרותי שהשנים היפות מאחוריו וכעת הוא נמצא בפרק בו הוא בוחן אותן מחדש ומנסה לזכות שוב בהערכת החברה שמסביבו.

הספר גם מעלה שאלות רבות בנוגע לשינויים שעוברת חברה. השינוי שעברה יפן מחברה קיסרית לדמוקרטיה מערבית וקפיטליסטית המכה על חטאי מלחמת העולם השנייה ונשפטת עליהם הוא שינוי קיצוני המאפשר לכותב הספר להראות כיצד האידיאלים של העבר הופכים לפשעים בעיני החברה הסובבת ולחרטות וכיצד אידיאולוגיות שאחזה בהן מדינה שלמה יכולות להשתנות ביום אחד ולמצוא עצמן לא רלוונטיות ואפילו כנחשבות למסוכנות.

מאחר והדובר בספר הוא גם הדמות הראשית ישנה תחושה שאיננו נחשפים לכל הסיפור. אף פעם למעשה אי אפשר לדעת עד כמה הדברים המובאים לנו נכונים מאחר שהדובר, כך נדמה, מעדיף לחשוף את הגרסה שלו של המציאות ולהסתיר פרטים אחרים רלוונטיים יותר לאמת. משום כך אנו נעים במהלך הספר במעין מעגל חקירתי ולא מפסיקים לשאול את עצמנו ולבדוק האם הדובר באמת התנהג בצורה לא ראויה במהלך המלחמה או שמא היה הוא רק נתין נאמן של ארצו ועיוור לסבל שהיא גורמת לתושביה. גם השאלה עד כמה האמנות באמת יכולה להשפיע על מהלך ההיסטוריה נדונה כאן באופן עקיף ומהווה ציר מעניין עליו סב הספר. העובדה שהדמויות האחרות בספר חלוקות בדעתן והתנהגותן ביחס למעשים שעשה הדובר, כאשר חלק מהן עוינות לו וחלקן אינן מבינות במה יש לו להודות, מחזקת את הדיון והופכת אותו למעניין יותר.

בימים אלו שבהם נדמה שהמדינה שבה אנו חיים עוברת שינויים והופכת לדתית יותר, קיצונית יותר ודמוקרטית פחות, הקריאה ב"אמן של העולם הצף" הבהירה לי שההיסטוריה היא דינאמית ומשתנה תדיר ושאנשים שתפסו עצמם כמנהיגי מדינות וכאליטה השולטת יכולים למצוא עצמם מהר מאוד, בסיומה של מלחמה גדולה, בתחתית הסולם החברתי, כשכל מה שיש להם להתרפק עליו הוא העבר. במובן זה אולי אנחנו והיפנים לא כל כך שונים, יפן היא מדינה ששינתה את פניה כמה פעמים במהלך ההיסטוריה ואילו מדינת ישראל עדיין מחפשת לעצמה את הכיוונים שאליהם היא הולכת. כך או כך "אמן של העולם הצף" ממחיש לנו שגם העולם שלנו הוא סוג של עולם צף ומשתנה תדיר, שהאנשים החיים בו לעולם לא ממש נמצאים על קרקע יציבה ושביום אחד יכולה הקרקע הזו לחוש כאילו היא נשמטת מתחת לרגליהם.

מאת נורית הוראק