על הספר באתר כתר

ויליאם פרידריק, פרופסור לפסיכולוגיה באוניברסיטת ייל, מחפש את התגלית האולטימטיבית שתפרסם ותציב אותו על מפת התורמים לאנושות. כאשר הוא שומע מפי עמיתה על צמח המשמש שמאנים בשבט קניבלי אי שם בגינאה החדשה, המשרה תחושת רגיעה ואושר על אנשים הסובלים מדיכאון, הוא משכנע אותה לפתוח איתו במחקר, במטרה לסנתז את הצמח לתרופה.

מכיוון שמדובר בתחילת שנות ה 50, זוהי, למעשה, תחילת המחקרים בנושא תרופות פסיכיאטריות, הרבה לפני דור הפרוזק.

תקופה בה תרופות כאלה עדיין לא היו בשימוש, אך החיפוש אחריהן הקביל לחיפוש אחר האושר.

וכך אנו מתלווים אל התהליך המרתק של המחקר, ואל השפעתה הרת הגורל של התרופה על אחד הנחקרים, או מה שאפשר לכנות בפשטות- תופעת לוואי...

כיצד משפיעה " תופעת לוואי "אחת על משפחה שלמה לאורך שני דורות?

איך נראים,בשביל ארבעה ילדים, החיים תחת  כנפיו של פסיכולוג מחקרי חדור מוטיבציה וגם.. פרנויה..

יחסי גומלין בתוך משפחה, השפעת סמים לסוגיהם על נתיב חייו של האדם, עד כמה רחוק נלך כדי למצוא חן בעיני הורינו, או כדי לברוח מהם... כוחה וחולשתה של הפסיכיאטריה...

כל אלה נידונים בספר פרמקון, בשפה פשוטה, קולחת, יומיומית, מרתקת, המניחה לכם לשקוע בחיי משפחה אחת ו..לשכוח את שלכם..

מאת אירית ישראלי

[על הספר באתר כתר]

טניה, הספרנית בספריה בה אני מנויה, הוסיפה את   הספר הזה לספרים שכבר בחרתי לעצמי, בעצמי, כשהיא אומרת: "את חייבת לקרא את זה. סוכריה אמיתית..."

עם המלצה כזו ושם כמו "רשימות על אהבה" ציפיתי לסיפור אהבה מענג, קליל, סוחף. משהו שנעים לקרא ובכל זאת, גם מוסיף לקוראיו  כמה תובנות  כערך מוסף.

הופתעתי מאוד לגלות שהספר מתחיל בליאו, צעיר אנגלי פצוע, הנמצא בבית חולים בדרום אמריקה אחרי תאונת אוטובוס  קטלנית בה נהרגה אלני, אהובתו (אנו, הישראלים, מכירים את הסכנות הטמונות באוטובוסים של דרום אמריקה. לקרא על שני התרמילאים שנפגעו כך היה לא פשוט...)

תהליך האבל והעצב מפורט כל כך בספר, שלרגעים היה לי קשה לקרוא. ואז עברו לגיבור אחר, בזמן אחר. יהודי על ערש דווי בגרמניה הנאצית, לפני מלחמת העולם השניה, שמספר לבנו הקט על מלחמת העולם הראשונה והנוראית בה השתתף.

"נו", חשבתי לעצמי, "ממש סוכריה. אין לי כח לכל הצרות הללו". והנחתי את הספר בצד. מחכה ליום בו מצב הרוח שלי יתאים לסיפורי עלילות שנראה שהשם "רשימות על אובדן ומוות" יאה להן יותר.

כשחזרתי אליו, הופתעתי לגלות כי העלילה הסוחפת של ליאו הצעיר, ושל מוריץ, שהיה צעיר ב 1914, היא אכן רשימות על אהבה. ואיזה רשימות...

דני שיינמן יודע לתאר את הכאב ואת הגעגוע, את הכמיהה ואת השבריריות של הרגע ושל החיים בכלל.

אבל הוא גם יודע לתאר את הכוח הפנטסטי שיש לאהבה, כוח שמניע עולמות ומאפשר תיקון ומציע תקוה. ב"סוף דבר" המופיע בספר מסתבר כי סיפורו המדהים של מוריץ, הוא סיפורו של משה שיינמן, סבו של דני. וחיפוש בגוגל מעלה כי דני עצמו איבד את אהובתו.

את הספר הזה הוא מקדיש לשתי נשים. לאשה שאיתו,שהוא נוקב רק בשמה, ולאהובתו המתה- ובהקדשה הוא מצמיד לזו שמתה את התואר "האהובה".

שאלתי את עצמי מדוע לזו שחיה אתו – ש"אספה" אותו בעצם,  הוא מקדיש את הספר ללא מילות חיבוב, ולזו שנפטרה הוא מצמיד את התואר "האהובה"

טניה העלתה את ההשערה כי את החיים קשה יותר לאהוב מאשר את המתים. קל לזכור את האהבה שהייתה לך כמושלמת, כשאתה חי עם מישהו ורב  איתו בבוקר על מי יקח את הילדים- או יכין חביתה, קשה יותר..." אמרה. ואם יש למישהו השערות נוספות, אשמח לשמען.

ניכר כי  החוויות המתוארות בספר, הינן חוויות אישיות, ובעיני, אין זה מובן מאליו שסופר יכתוב בצורה כל כך לא אישית- ועדיין כל כך נוגעת, על משהו אישי כל כך.

בין פרק לפרק משלב הספר תמונות של בעלי חיים אוהבים, ורשימות על אהבה של אנשי רוח ושם, לצד פרטי מידע על זוגיות מופלאה שמנהלים בעלי חיים מסוימים. אני מצאתי את השילוב הזה מקסים ומוסיף רבות לספר.

ובסופו של דבר, צדקה טניה. הספר הזה הוא "סוכרייה אמיתית" מתוק מאוד ולעתים צורב את הלשון...

מאת זלפה

[על הספר באתר הוצאת מטר]

בתקציר שבכריכת הספר האחורית, מספרים לנו על שתי אחיות אוליביה ומאדי האנט.

אוליביה מפיקת סרטים בהוליבוד, מאדי חיה בעיירה קטנה.

החבר של אוליביה נטש אותה, מאדי נשואה באושר למי שהיה החבר שלה עוד בתיכון.

אוליביה מפוטרת מעבודתה, וחושבת על התאבדות, מאדי חולה בסרטן.

אני מודה שקריאת התקציר שהבאתי כאן בגרסתי שלי, גרמה לי להיות משוחדת קצת כנגד הספר הזה, פחדתי שאני הולכת לקבל ספר שבו שוב מסתבר שחיי אושר ואהבה בעיר הקטנה טובים יותר מחיים ריקניים בעיר הגדולה, ולמרות שאני לא מתנגדת למסר הזה עקרונית, יש בו משהו שתמיד נראה לי קלישאתי ומזויף (שזו כבר בעייה בפני עצמה כיוון שאומרים שקלישאות הן קלישאות בגלל שיש בהן אמת, אבל נעזוב את זה).

אבל התקציר מסתיים

 במשפט  : כשמצבה של מאדי מדרדר, אוליביה חייבת לעמוד בפני הבחירות הקשות ביותר שהחיים מציבים לפניה. איך יכול אדם להימצא, בלבו ובגופו, בשלושה מקומות שונים בעת ובעונה אחת?

והשאלה הזו שתמיד סקרנה אותי, ורק אצל הארי פוטר אפשר למצוא לה מענה הולם, אם כי לא מציאותי, היא זו שגרמה לי לתת לו הזדמנות ולהתעלם מדעותיי הקדומות.

אז נתתי לו צ'אנס.

 הדבר הראשון שקל לראות הוא שהספר כולו כתוב כאסופה של מכתבים- כולם של אוליביה - לנמענים שונים, ביניהם אחותה מאדי, חברתה הטובה טינה, החבר לשעבר מייקל,  וגם אנשים שכולנו מכירים. כלומר לא כולנו מכירים אישית, כמו שהדמות הראשית בספר מכירה (ומאחר והסופרת היא אכן מפיקת סרטים הוליבודית אפשר להניח שגם היא מכירה) אבל שכולנו שמענו עליהם, כמו רובין ויליאמס.

ואני מודה, שהניים דרופינג הזה במכתבים הראשונים די צרם לי (קצת אולי כמו שזה צורם לשמוע ביטוי באנגלית כתוב בעברית באמצע משפט)

כי היה שם תיאור של ריקנות, וזיוף והעמדת פנים, וחששתי שזה אכן הולך להיות סוג של ספר כמו זה שתיארתי.

לשמחתי ככול שהתקדמתי בקריאה, הבנתי שהמסר של הסופרת הוא אחר לחלוטין מזה שממנו חששתי,  ואף על פי שבספר אין תשובה לשאלה כיצד אפשר להיות בשלושה מקומות שונים בעת ובעונה אחת, יש בו הבנה אחרת דווקא. הבנה שאומרת שיכול להיות שנמצאים בהוליבוד, ואפשר להימצא בעיירה קטנה, ואפשר להיות במאה שלנו ואפשר להיות לפני כמה מאות, אם הלב מכוון נכון אל התקווה, אז בעצם נמצאים באותו מקום, שהוא המקום הנכון.

וכך, אם אדם נמצא במקום שבו הוא נלחם על מה שהוא מאמין, מתוך בחירה בתקווה על פני הייאוש, אז גם למלא לוטו, וגם להתמודד עם מחלת הסרטן, וגם לנסות להפיק את הסרט זוכה האוסקר הבא,  כולן מלחמות ראויות, ממש כמו מלחמתו של דון קישוט בטחנות הרוח. דון קישוט אולי לא ינצח במלחמתו, אבל זה לא אומר שהוא לא ראוי להערכה על כך שהוא יצא אליה.

והמסר הזה,  שיוצא מתוך הסיפור הנוגע והמרגש, אפילו אם במרומז, ואולי בגלל שבמרומז, גרם לי מאוד לאהוב את הספר הזה.

זה אולי לא הספר הכי טוב שתקראו אי פעם, אבל זה בהחלט ספר ראוי לקריאה, שמצליח להיות גם עצוב וגם מעודד בו זמנית. 

מאת אורלי

[על הספר באתר טקסט]

בדרך כלל לא תמצאו אותי קוראת ספרי מתח. אני לא אוהבת ספרים שזוללים לי את הזמן ולא משאירים משהו בתמורה. כשאני מסיימת ספר, אני רוצה להרגיש שמעבר להנאה גם למדתי משהו. נתח היסטוריה, אנתרופולוגיה, מנת ידע כללי, או.. היכרות עם תרבות וארץ אחרת, על נופיה ואנשיה.

והנה, נפל לידיי ספר מתח שסיפק לי בדיוק את ההזדמנות הזאת. ולא סתם ארץ.. איראן!

סיור מופלא מטהרן עד איספהן, יחד עם דניאל וייס.

דניאל הוא קצין שנפצע במלחמת לבנון השנייה ונותר קטוע רגל ובעיקר פגוע נפש.

במשך שנתיים הוא מסוגר בחדרו ואף אחד, לא הוריו, לא אהובתו ולא פסיכיאטרים שונים, אינו מצליח לחדור אליו.

עד אשר שמאי רכוש זקן, המסייר בביתו לצורך הערכות ביטוח, מספר לו כי השטיחון המונח לרגלי מיטתו הוא למעשה יצירת אומנות שערכה לא יסולא בפז.

נפשו הפצועה של דניאל נאחזת בפרט זה ודרכו נלחמת על חייה.

ניצוץ שפיות במוחו דוחף אותו להאמין שכאשר ישלים את גילוי סיפורו המלא של השטיח- יבריא.

באופן כפייתי ומתוכנן לפרטי פרטים יוצא דניאל למסע בעקבות השטיח שלוקח אותו לקנדה ומשם לטהרן, כשמוחו החסום אינו מאפשר לו לחשוב על הסכנות הכרוכות בכניסתו לארץ אויב כישראלי המתחזה לקנדי.

כאן אנו שוקעים בסיפור מתח וריגול המערב ממשלות, אנשי מוסד ומודיעין משלוש ארצות, החוברות יחד להציל איש אחד, תוך הימנעות  ממלחמת עולם שלישית.

כל אלה, על רקע נופיה המרשימים של איראן, כפי שהם מוצגים דרך עיניו של שמואל פרץ, אשר ערך תחקיר עמוק ומקיף במשך שלוש שנים לפני שכתב את הספר.

תענוג מומלץ שאי אפשר להניח מן היד.

מאת אירית ישראלי

[על הספר באתר ההוצאה]

לא צריך יותר לערוך הכרות לקהל הקוראים עם סייד קשוע. שני ספריו הקודמים "ערבים רוקדים" ו "ויהי בוקר" היו רבי מכר. קוראי עיתון הארץ מכירים את הטור השבועי שלו במוסף וצופי טלוויזיה את הסדרה עבודה ערבית. מי שקרא את ספריו הקודמים מגיע לספר החדש עם ציפיות גדולות. 
כשקראתי את ויהי בוקר שלו, שעסק בצורה בדיונית בהחזרת המשולש לפלסטינים. הספר היה כל כך אמין ומדויק, עד שלרגעים שכחתי שאני קורא ספר, חשתי שהאירועים אמיתיים. כל כך השתכנעתי עד שמבלי לשים לב כשהאזנתי לחדשות ברדיו חיכיתי לשמוע מה ההתפתחות האחרונה שם. יש לו כוח להפוך את הבדיוני לאמיתי. 

כשהחל את עבודתו פתח משרד ברחוב צאלח א דין. היום משרדו שוכן בקינג ג'ורג. טוב למוניטין ולעסקים. יש לו עוזר ערבי ומזכירה ערביה, בתו של פעיל פת"ח. טוב לעסקים. 
עורך דין ערבי שמכיר את שוק הלקוחות והציפיות. הלקוחות שלו בחלקם אנשי החזית העממית. 
הוא לא נלחם לזכותם במשפט, ממילא לא יצליח. הוא נלחם שפשעם, גם כשיקבלו מאסר עולם, יהיה כזה שבשעת חילופי השבויים הבאה יוכלו להיכנס לרשימת המשתחררים. לא מצפים ממנו ליותר. 

פעם בחודש מתכנסת חבורת ידידיו למה שאמור להיות לערב דיון על נושא. הוא יזמין את העוזר הערבי שלו, אך לא את מזכירתו האקדמאית שהייתה יכולה להשתלב בקלות. היא גרה במזרח העיר. 

את האורחים הוא מכבד בסושי מהמסעדה הטובה בעיר. גם בתו הקטנה כבר אוהבת סושי ויודעת אפילו איזה בדיוק. 
תוך כדי התיאור מתחילה להדהד אישיותו של עורך הדין, שאלת הזהות, הריקנות, עולם התחליפים שלו. 
מה קרה לו בדרך מהכפר שלו בגליל לירושלים. 
בדרך הוא נכנס לחנות ספרים. הוא התחיל לקרוא לא מזמן. הוא מודע לחסך התרבותי שלו בספרות מוסיקה ואמנות, אין לו ידע קלאסי אך הוא מנסה לעקוב לפחות אחרי ספרים חדשים. 
לעתים הוא קונה ספר ישן יותר ומבקש מהמוכרת לעטוף אותו כמתנה, שלא תחשוב שלא קרא. 
הפעם קנה "לעצמו" ספר חדש של מורקמי וביקש עטיפת מתנה, לאשתי, אמר למוכרת, את סונטת קרויצר של טולסטוי. הוא רוצה להספיק לקרוא כל מה שקורא יהודי במעמדו כבר קרא. 
במפגש נושא הדיון הוא שאלת החינוך של הילדים הערבים במדינה. טשטוש הזהות הערבית ולימוד הנרטיב הציוני. 

הוא עומד להתחיל לקרוא את סונטת קרויצר של טולסטוי. האם זו תהייה הפניה לכיוון שהספר ילך אליו. אותו ספר על חיי נישואים ריקים על קנאה נוראה המביאה לרצח האישה בידי בעלה, ספר המעורר שאלות של האם יש אהבה או רק תשוקה. 
עורך הדין אכן מתחיל לחפש סימנים וקנאה רצחנית ממלאת אותו. 
על דף הראשון כתוב השם יונתן. ובתוכו פתק מסתורי בערבית. 
בפרק הבא משתנה הקול הדובר. בפרקים הראשונים זה היה קול חיצוני, מספר "עליו" כאן הופכת השפה להיות המספר בגוף ראשון. ומיד אחרי חצי עמוד מתגלה עד כמה קשוע יוצר דמות ומאפיין מתוך השפה ולא מתוך התיאור החיצוני. 

כאן המספר הוא צעיר ערבי שגמר לימודי עבודה סוציאלית ועובד בלשכת הרווחה בעיר המזרחית, מטפלים שם במכורי סמים המבקשים לעבור גמילה, ואין הרבה כאלה. 
רמז קטן מוליך לקשר עקיף לעורך הדין, אשתו של עורך הדין עובדת בלשכה. 
הוא מחלק דירה עם עוד שני צעירים שבאו לירושלים ללמוד ולנסות להתבסס. 
הם חיים אחרת מעורך הדין, צורת חייהם שונה. הם עובדים בשתי משרות. ומגלים צורת חיים של אלו שעוד לא "עשו את זה" 
ברחוב או באוטובוס הם עוברים לדבר באופן הטבעי ביותר לדבר עברית. 
על מה מדברים שלושה גברים צעירים ערבים שהם יחד בדירה? מכוניות ונשים כמובן. אלא שבניגוד לצעירים יהודים בגילם, הם רק מדברים עליהן. 
ואז הוא מקבל עבודה נוספת. לטפל בלילות ביונתן. יונתן השוכב חסר הכרה, במצב של צמח אחרי איזו תאונה.
 גם אותו מלווה זרות, כבר מילדותו היה זר בג'לג'וליה, הכפר בו גדל. בכיתה היו הרבה ילדים עם שמות משפה זהים רק לו היה שם אחר. הוא יודע, ועוד לא מבין מה זו נקמת דם או משת"פיות שבגללן העבירו אותו ואת אמו. הוא יודע שהוא חלק מהזבל שהמשטרה זורקת בג'לג'וליה. 
הוא לומד לטפל ביונתן. מתמודד עם הצורך לגעת בגופו של גבר אחר. לנקות לו את הישבן ואת הצואה. 
ללשכה הצטרפה ליילא. כשהוא יוצא איתה לביקורי בית, הוא הולך צעד אחד לפניה. הוא לא הולך איתה בסמטאות מקצרות דרך כדי שלא יחשדו בהם, תמיד רק ברחובות ראשיים הומי אדם. 
אסנת, מטפלת היום של יונתן אומרת לו שהוא דומה ליונתן. מאוד דומה ליונתן. 
במשמרת הלילה שלו הוא קורא ספר שמצא בחדר "סונטת קרויצר". כאן נסגר מעגל הפותח את ההתרחשות המרכזית. 
הספר של יונתן שהגיע לידיו של עורך הדין, פתק רומזני שנפל מתוך הספר ועורר את קנאתו של עורך הדין. 
זו הייתה יכולה להיות התחלת קומדיה של טעויות. זו לא קומדיה. סונטת קרויצר איננה קומית. לאותלו הספיקה ממחטה של אשתו כדי לעורר סערה טרגית. הקנאה מפלצת ירוקת עין. 
הקנאה, אותו תהליך חולני שכולו מתרחש במוחו הקודח לא נותן לו מנוחה. הבושה שלאשתו יש מאהב תהייה נוראה. חבריו שצוחקים ממנו מאחרי גבו. אבל יונתן, אולי זה מאהב יהודי שזה מביש מספיק אך פוגע קצת פחות, דיסקרטי יותר. 
כמו עורך הדין, גם העובד הסוציאלי נמשך אל עולם הקריאה. בלילות, כשהוא יושב ליד מיטתו של יונתן חסר ההכרה הוא מתחיל לקרוא את הספרים בספרייתו, להקשיב לדיסקים שלו. 
ואנחנו לא יודעים עדיין אם, כשיגיע זמנו לקיים יחסי מין, יסבול גם הוא משפיכה מוקדמת כמו עורך הדין. 
למה עוד גורמת ההימנעות המינית של צעירים החיים מול החופש המיני של סביבתם הקרובה. על זה קשוע לא מדבר ישירות. 

משחקי הדמיון והזהות בין שני הערבים אינה מסתימת בזאת. זהותו של יונתן תצטרף ותהפוך לצלע נוספת במשולש הזהויות שנוצר.
 
זה שאין לו שם, השומר על יונתן ולומד להשתמש בחפציו גילה גם מצלמה בין שאר הדברים. את כישרונו של יונתן בצילום. הוא ילבש את זהותו וילך להירשם למחלקת צלום בבצלאל בזהותו של יונתן. הצילום הופך להיות למשהו שמעבר להתקרבות לתרבות המערבית אותה איננו מזכיר כלל. היא הופכת להיות תשוקה. היא הופכת אותו להיות אמן מתבשל בעצמו. 

סייד קשוע מוכיח בספר הזה שהוא מחשובי הסופרים בעברית כרגע. ישראלי, כן. 
הוא מביא את שאלת האחרות בצורה שגם אם חלק מהקוראים לא יוכלו להזדהות אתה, יוכלו להבין אותה. והבנה זו התחלה של תזוזה. 

זהו אחד מאותם ספרים שעם כל פרק אתה מבין שהספר יותר טוב ממה שחשבת בפרק הקודם שכבר בו חשבת שהספר טוב.

מאת דן לחמן

עוד על הספר במועדון קריאה