על הספר באתר טקסט

כשהייתי בתיכון, הייתה שנה אחת בה הסתובבו כולם כשהם משמיעים קולות מוזרים ומבצעים תנועות חרקירי. זו הייתה שנת ה"שוגון" והחב'רה התחלקו לאלה שכבר קראו את הספר ולאלה שעוד לא.

איזה תענוג היה זה לצלול לתרבות של יפן העתיקה, אל עולם השוגונים והסמוראים, ללמוד מילים ביפנית ומנהגים מעולם שלא ידענו על דבר קיומו.

זאת הייתה נקודת מפנה באהבתי לקריאה ובמשיכתי לרומנים היסטוריים בפרט, ולתרבות של המזרח הרחוק בפרט.

והנה,30 שנה אחרי, נתקלתי בספר " סודות הג'ין שיי".

הספר מדבר על סין דמיונית של ימי הביניים. למה נעשתה כאן בחירה ליצור ארץ דמיונית, לא ברור לי. אולי כדי להימנע מהצורך בדיוקים היסטוריים.

ה"נושו" היא שפה סינית הידועה לנשים בלבד. זו שפה נכתבת סודית שהועברה במשך 500 שנה מאם לבתה, וגם הנשים שאינן משכילות ולא ידעו קרוא וכתוב באף ניב סיני אחר, ידעו את שפת ה"נושו" וכך  היו מתקשרות ביניהן.

כיום שפה זו עומדת להעלם מן העולם.

במקביל לשפה סודית זו היה קיים גם מנהג ברית האחיות,  הג'ייבאי ז'ימיי. כאשר אישה או ילדה הציעו ברית כזאת לחברתן, הן התחייבו בה לקשר בלב וברוח עד סוף חייהן. שום קשר, משפחתי או חברי, לא עולה בערכו על אחות ג'ייבאי ז'ימיי. ספר נפלא שנכתב על נושא זה הוא "סיפור כתוב במניפה".

תוך שהיא הופכת את שם ברית האחיות ל"ג'ין שיי" בארץ "סיאיי", פורשת בפנינו הסופרת את סיפור חייהן של שבע בנות, הנקשרות בקשר מסועף של אחוות ג'ין שיי.

האחת - אמנית מוכשרת, השנייה בעלת יכולות רוחניות מופלאות, השלישית לוחמת מיומנת, הרביעית אלכימאית, החמישית מלומדת, השישית רופאה והשביעית - נסיכה שהופכת למלכה רבת השפעה וכוח.

עלילה רבת הרפתקאות, דמיונית ואפלה בחלקה, עמוסת מנהגים ותרבות עתיקה, אווירה ונופים.

ואנו, נלווים בנשימה עצורה אל הבנות בעוד הן נלחמות, מצילות, מקריבות, נודדות אל מעבר לחיים עצמם, הכל בשם חברות הג'ין שיי.

כיף, כיף, כיף.

מאת אירית ישראלי

אני מזמינה אתכם לקרוא את הרשימה היפה של מאיה מיכאלי בהארץ על "מחברות המלחמה" מאת מרגריט דיראס, ספר שערכתי את תרגומו לעברית.

ובהזדמנות זו אני רוצה להביא קטע מתוך מחברות המלחמה, אחד הקטעים שריגשו אותי ודיברו אליי במיוחד לא רק בספר הזה, אלא בכלל. עד עכשיו כשאני קוראת אותו אני מצטמררת בעורף:

ואני חששתי שמאוחר מדי בשביל מה-שלא-יהיה, אפילו בשביל הילד הזה. ואז נזכרתי בערב ההוא בין פּיזָה לפירֶנצֶה, בערב ההוא ובחופשה שלנו בבּוֹקָה-די-מאגרָה, מכיוון ששם, בשמש, בזהרורי האור של החוף, מול הים, בעיצומו של חודש אוגוסט, תחושת המוות התפוגגה בתוכי לראשונה בחיי. ממש כאילו אותה התאיידות איטית של רעיון המוות, המעיב תמיד על חיי, חדלה פתאום בתוך האור ההוא ובתוך הצבעים הללו והותירה אותי חופשייה. או אז הרגשתי תחת עורי הלוהט את הרטט הצונן של דמי ושל איברי הפנימיים, הרגשתי זאת בעליל, מכיוון שיצאתי מן המים ונעמדתי בשמש, ובה בעת שחשתי רעננות גדולה בגלל הרחצה, הרגשתי את הצינה מבצבצת בבתי שחיי במין אגלי זיעה קלים מאוד, הרגשתי את גופי צונן מן הרחצה, מוגן היטב על-ידי עורי, לא היה לי חם אף כי העור להט. אגלי זיעה החלו להיקוות בין השערות שבבתי שחיי, ובתחתית הצלעות, בשקערורית שעדיין רטטה מן הרחצה (כשהסתכלתי ראיתי את הלמות לבי על עור הבטן) היתה תחושת רעב. חיי היו אז ברורים כל כך, מוגדרים היטב כל כך, שם, כורעת תחת להט השמש ועם זאת נלחמת, ותובעת וממשיכה, עד שרעיון המוות נעשה קביל, מכיוון שהיה למציאות בלתי נמנעת ממש כמוני. ואז אמרתי לעצמי שכל עוד אוכל לחיות רגעים שכאלה, ולחוש את עצמי בעוצמה שכזאת, באור שכזה, אוכל להזדקן בשמחה.

לי עברון-ועקנין

[על הספר באתר טקסט]

כשקראתי את "אל יפו" של איימן סיכסק חשבתי לעצמי עד כמה יפו המוכרת לי מהסתובבויות בשוק הפשפשים וניגוב חומוס שונה מהיפו של המחבר. הרומן מורכב מפרקים קצרים שמתארים את חוויתו של המספר. סטודנט ערבי לספרות שחי במקביל בכמה תרבויות ויפו הוא מקום המפגש הרב תרבותי הזה שמתואר במין אירוניה עצובה ואשמה. כל פעם חוזרת השאלה לאיזו תרבות הוא שייך בעצם, הוא קורא את העלון של התנועה האיסלמית שאביו המנוח היה מנוי עליו מבלי להתחבר לתכנים ויותר מתוך תחושת אשמה (הוא מעדיף שם את מדור הבישול לאישה המוסלמית), הוא מגלה שהוא מכיר את ביאליק יותר מאשר משוררים וסופרים פלסטינים, הוא חש אשמה על כך שאחותו המוכשרת ממנו עוזבת את לימודיה ומתחתנת בעיקר כי זה המסלול שהתוותה לה החברה והוא זוכה להמשיך ללמוד למעשה על חשבונה. הדואליות של חיו משתקפת גם בכך שהוא יוצא עם שתי בחורות במקביל-שריהאן אחותו של סעיד חברו הטוב שגם היא ערביה מוסלמית ליברלית כמוהו והם יוצאים בסודיות ובסוף היא נישאת לאחר. במקביל הוא יוצא עם ניצן חיילת ישראלית שבהמשך עובדת כמאבטחת מה שמוביל לסיטואציות אירוניות. 

בקרע נמצאת יפו על ריחותיה וחגיה (החגים היהודיים והנוצרים תופסים נפח גדול יותר באווירה בהשוואה לחגים המוסלמיים שחלים בזמנים חופפים), העוני מול העושר והחיכוך הרב תרבותי.

המעניין הוא שסיכסק מצליח להציג את הכאב במצבו של ערבי ישראלי שנטמע בחברה היהודית אבל גם זר לה  בלי תיאורים בוטים ואלימים אלא באירוניה דקה ומעודנת ולא מעט בשילוב סיטואציות קומיות במצב כואב.

ההשוואה לסייד קשוע בלתי נמנעת פה, רגעים מסוימים בספר הזכירו לי את כתיבתו (למשל תיאור החברים הערבים שבונים סוכה לכבוד סוכות, מה שהזכיר לי את הטור של סייד קשוע שמתאר את כמיהתם להיות מוזמנים לסדר פסח) ובכל זאת התחושה שלי היא שמשהו בכתיבה של סיכסק  שונה. חושני יותר אולי ומאד כתוב מתוך תחושה של קירבה ושייכות למקום. הספר השאיר לי טעם של עוד.

מאת ג'וליאנה

[על "צייר הקרבות" באתר טקסט]

כמו בספרים קודמים של פרס-רוורטה הרובד הראשוני מסתיר מתחתיו חידות נוספות וזה היפה בכתיבה שלו. חידות שמתבססות על אמנות ומתמטיקה ופסיכולוגיה.

ברובד הראשוני – פולקס הוא צלם קרבות ואסונות שאחרי כ-30 שנים שבהן חיפש את הביטוי האולטימטיבי למלחמה החליט לנסות למצוא את הביטוי בציור קיר גדול שהוא מצייר על כותלי מגדלור שרכש. גם לזה כמובן יש מימד פסיכולוגי – הבדידות שלו במגדל אבן.

תוך כדי העבודה ולאחר שעשה מחקר אנליטי על ציורי מלחמות ואסונות מפורסמים, ותוך כדי חישובי פרספקטיבות וזוויות וכיווני אור הוא מנסה לפרש לעצמו את מהות המלחמות בדברי ימי האדם.

לתוך עולמו זה פולש מרקוביץ, חייל לשעבר במלחמת בוסניה, שהונצח על ידי פולקס באחד מהצילומים שזכו לפרסים, צילום זה הוא מקור אסונו של מרקוביץ ותוך כדי פלישתו הוא מודיע לפולקס שבא להרוג אותו.

במשך מספר ימים הוא מופיע ונעלם במגדל תוך כדי שהוא מנהל שיחות עם פולקס, ומסתבר שכמו שפולקס חקר את ציורי המלחמות מרקוביץ חקר את חייו של פולקס והוא מנסה לעמוד על מהותו.

בתוך זכרונותיו של פולקס תופסת מקום חשוב אהובתו – אולבידו (שכחה) – שהיתה גם היא צלמת אסונות אולם להבדיל מצייר הקרבות היא צילמה אך ורק חפצים וחורבות, אולי מכיוון שהיא הבינה שהעצם הצילום של בני האדם משפיע על גורלם, בבחינת הצופה משפיע על הנצפה, ולא רצתה לקחת חלק בכך.

למסקנה זו מגיע צייר הקרבות לאחר השיחות שלו עם מרקוביץ ואז מתברר לו שכמה שניסה להיות אובייקטיבי ולהביא את הדברים בלי פניות כמו שהם הוא גרם לחלק מהדברים להתרחש. גילוי זה מערער את האנליטיות שלו גם בקשר לציור הקיר שהוא רואה בו את משימת חייו וייעודו ובסופו של דבר מביא למותו.

זה ספר חכם ויפה ומעורר מחשבה, על כך שבעצם אין אובייקטיביות בחיים וגם אם אנו חושבים שאנו רק צופים במתרחש אנו בעצם לוקחים בו חלק ולפעמים לאו דווקא החלק שהיינו רוצים.

מומלץ בחום.

מאת מרים אופיר

על הספר באתר כתר

בר אילן. שיעור ראשון בקורס בשם "הספרים ההיסטוריים" במסגרת לימודי יסוד (שהם חובה).  לא ממש קיבלתי המלצות, אבל זה הסתדר לי טוב עם המערכת.

אני יושבת ומחכה שהמרצה, איש לבן שיער, נמוך,  במשקפי קרן עבים יפסיק לכבוש ראשו בתנ"ך ויתחיל לדבר.  פתאום הוא מרים את ראשו, כותב 586 לפנה"ס, על הלוח ואומר: "זמן חורבן הבית הראשון. זו התקופה שנתעסק איתה בשנה הקרובה."

"הולך להיות משעמם..." אני אומרת לעצמי. ולא יודעת אז, שעד סוף הקריירה האוניברסיטאית שלי וגם אחריה, לא יהיה לי קורס מרתק  כמו זה שד"ר צימלס העביר בנושא סוף ימי בית ראשון.

כי מרצה טוב באמת גורם לתלמידיו לחיות את מה שהוא מלמד. וד"ר צימלס היה מגדולי המרצים שזכיתי להם.

ירמיהו, גדליה בן אחיקם, ישמעאל,  כל השמות הרחוקים הללו הפכו לעכשויים כל כך. כי סוף ימי בית ראשון והאווירה שבהם, בקלות יכלו להתחלף בימינו אנו. ואנחנו, קהל שיודע לשפוט כל כך בקלות ולחומרה את המהלכים ההיסטוריים המובילים לחורבן, שהמלוכה והעם הנהנתן נוקטים בהם אז,  מבינים פתאום כי גם היום אם היה מגיע ירמיהו שכזה- שמזהיר אותנו מדרכנו המושחתת ומדבר על הנמכת פרופיל וציות למעצמה השולטת באיזור ובנו, סביר להניח שהיינו זורקים אותו לבור המשוגעים. (במיוחד לאור סיפוריו על  חזיונות  של סירים נפוחים, ועל כך ש"נולד לנבואה"...). סביר להניח שנביאי השקר שממריצים את העם ללבוש עוז ולא לחשוש מבבל אלא לצאת למלחמה נגדם, כי ה' עימנו ואנו חזקים, היו מוצאים הרבה יותר חן בעינינו מאותו "נביא תמהוני".

סביר להניח שגם אחרי התבוסה הצורבת, יהיה מי שיראה בפחה מטעם הבבלים, גדליהו בן אחיקם, בוגד שדינו מוות.

פתאום התחדדה עד מאוד העובדה שלא פשוט לבחור את האדם הנכון ללכת אחריו, שרק ימים יגידו אם השכלנו לבחור נכון, אבל את הבחירות שלנו אנחנו צריכים לבצע עכשיו. ברגע הזה.

הספר "חידת מותי" של אמנון ז'קונט  החזיר אותי לשיעוריו המופלאים של ד"ר צימלס,  כי גם הגיבור שלו, גדעון, הוא מרצה באוניברסיטה שמנסה לחקור את מות גדליהו ואת מקום המסתור בו החביא את אבני החושן.

"חידת מותי" מעלה גם את שאלת הבחירה שבהליכה אחר האדם הנכון. שכן  אנשים רבים רוצים לשים ידיהם על החושן, מטעמי דת, היסטוריה,  פוליטיקה. רבים אחרים רוצים שאותם אבנים לא ייחשפו לעולם. מאותם טעמים.

הספר מתרחש כאן ועכשיו, אך מעלה סוגיות קשות ושאלות נוקבות לגבי אמיתות היסטוריות ופריטים קדושים ובמובן מסוים יש לי הרבה חיבה והרבה ביקורת לדמותו של גדעון, הפרופ' שמגלם את אינדיאנה ג'ונס למרות שהוא רחוק מלהיות גיבור קלאסי.

אין ספק שהספר נקרא כספר מתח קריא ומעניין, העלילה קולחת (גם אם לפרקים צפויה),  וגם פה, כמו בכל אירוע היסטורי מהותי (כפי שלמדתי מד"ר צימלס), יש ל"חפש את האישה".

מאת זלפה

עוד על "חידת מותי" במועדון קריאה