צד אפל מאת בלינדה באואר

Darkside - Belinda Bauer

הוצאת כתר

תרגמה מאנגלית: הדסה הנדלר

עטיפה: ענת וקנין אפלבאום

  334עמודים, 2012

ההמלצה החמה שלי

לפני הכול, רציתי להגיד לכם שהספר נהדר. עכשיו לפרטים.

שיפקוט הוא כפר קטן, כזה שלא מתרחש בו שום דבר יוצא דופן. לכן, רצח קשישה ולאחריה עוד אחת, מערער את שלוות המקום.

בעיקר מתערערת שלוותו של השוטר המקומי ג'ונס הולי שגדל בכפר הזה כל ימיו ומכיר היטב את תושביו. תפקידו עד עתה כשוטר היחידי בכפר השלו היה להראות נוכחות ולשדר ביטחון. כעת, סימנים שונים מוכיחים לו כי הרוצח הוא בן המקום ונראה שהוא רוצח את חסרי הישע. בד בבד עם חשדותיו אלה ג'ונס מתחיל לקבל מכתבים אנונימיים המודיעים לו שאם לא יעשה את תפקידו כהלכה מישהו אחר יעשה זאת.

אשתו של ג'ונס שאותה הוא מעריץ ואוהב חולה בניוון שרירים שהולך ומחמיר ונאבקת להחזיק מעמד. עכשיו ג'ונס דואג שמא הרוצח יתנכל גם לה.

פקד מארוול, חוקר מקרי רצח מהעיר הגדולה, נשלח למצוא את הרוצח. הוא הממונה על החקירה ומתוקף תפקידו אחראי גם על ג'ונס, אלא שמארוול אינו שוטר נחמד. יש לו בעיות משלו והוא מתנכל לשוטר המקומי...

הספר גם כאן מתמקד בכפר קטן שנראה כמו קיבוץ שלנו. אחד מכיר את השני לטוב ולרע. יש תיאורי טבע יפהפיים של החורף בכפר הקטן שעושים את הספר מעבר לספר מתח. כמו הקטע הבא:"כשהשלג החליט סוף סוף, הוא הגיע בשצף קצף. הפתיתים הראשונים ירדו משמי הקטיפה השחורים ככוכבים קטנים שתעו בדרכם, ובתוך דקות מעטות נפלו על אקסמור הגלקסיות בכבודן ובעצמן. בלי שמץ של רוח להסיטם או לעכבם, ניגרו מן השמים מיליוני מיליונים של נקודות אור שבור, והתמזגו מתחת לירח שטיח זוהר של לובן יבש."

מבנה הספר מיוחד. הפרק הראשון מתחיל ב-ארבעים ושישה ימים, אחר כך מגיע ל-עשרים ושלושה ימים ובכל פרק יורד יום. בפרק האחרון מצוין:"עוד יום אחד", שיטה זו מגבירה את המתח והעניין.

אהבתי את היכולת "להיכנס" למחשבתם של כל הגיבורים כי הספר כתוב בגוף שלישי מנקודות מבטם.

התרגום מצוין וכן ציור העטיפה.

הסופרת שכתבה את 'מתחת לאדמה' המעולה עושה זאת שוב. זהו ספר שהוא לא רק מתח והוא מלא תובנות פסיכולוגיות ממדרגה ראשונה. כזה שמצליח להגיע לשורשי נשמתו של האדם. הספר כתוב בסגנון נפלא, קולח עם סוף מפתיע.

מומלץ בחום רב.

קצת מהכריכה האחורית

צד אפל, ספרה השני של סופרת המתח הבריטית בלינדה באואר, הוא רומן מתח פסיכולוגי עמוק ורב-דקויות, שמבסס את מעמדה כאחד הקולות המקוריים והמבטיחים בספרות המתח העולמית. ספרה הראשון, מתחת לאדמה, זכה בפרס "דוקרן הזהב" לרומן המתח הטוב ביותר ב-2010 והיה לרב מכר גם בישראל.

מאת שוש מילמן

סיפורה של שפחה מאת מרגרט אטווד

The Handmaid's Tale - Margaret Atwood

בהוצאת כנרת, תרגום חדש
תרגמה מאנגלית: סמדר מילוא,

 351 עמודים. 2012

המלצה רותחת

זהו ספר מדהים. זוהי בהחלט הפעם הראשונה בה נחשפתי לכישרונה הייחודי של מרגרט אטווד בטוויית סיפור שלא ניתן לשכוח כה מהר. איפה הייתי עד עכשיו??? תודה לאלה שאמרו שאני חייבת... עכשיו אני מעבירה את המסר הלאה... אתם חייבים לקרוא.

הנושא נחשב לבדיוני. האומנם? כי בהחלט יש והייתה "מציאות" דומה לו ביקום שלנו... חיבור של משטרים טוטליטריים כמו סטלין, הרייך ה-3 והאסלאם גם יחד.

קראתי את הספר בתרגום החדש, עם דפים לבנים וכוחן של מילים שלא נס ליחן עם השנים.

בספר מצטייר עולם בדיוני במאה העשרים ואחת. אסור לשכוח שהספר נכתב בשנת 1985. הגיבורה שלנו היא שלפרד.- של פרד. הבעלים שלה. בעולם החדש יש מעמדות אחרים. הלבוש צובע את המעמד. צבע אדום לשפחות ומסתור לפנים, כחול וירוק לבני מעמד שונה. לה אין עצמיות. היא כמו כל הנשים במעמדה נועדה אך ורק להפריה, היא כלי קיבול. אחרת דינה להיתלות על החומה, או לחילופין להישלח למושבות אפופות הקרינה. יש צורך להביא דור בריא בעולם שעבר טראומה גרעינית איזו שהיא. אמריקה כפי שהייתה בעבר אינה קיימת עוד. כמו מעשי המדינות הטוטליטריות שאנו מכירים, מכחידים את המשכילים ואוסרים על נשים ואויבי המשטר לעבוד, לקרוא ולכתוב, הספריות לא קיימות, עיתונים הם "דבר" שבזיכרון, לימוד - הס מלהזכיר, איסור על קרמים לטיפוח, חברויות, אהבה – חירויות שהיו כה טריוויאליות בעולם הישן. "בימי האנרכיה היה חופש לעשות דברים. עכשיו יש חופש מדברים..."

עם התקדמות הספר אנו למדים מה קרה בעבר. הגיבורה מתרפקת עליו אך גם שואבת ממנו כוח. היא לא מוותרת... על המחשבות, ההשתוקקות שבלב אי אפשר לפקח...

השפה של אטווד יוצאת מן הכלל. הכול שנון וחד. היא משתמשת לגבי המציאות העכשווית בגוף ראשון הווה. את הזיכרונות כותבת בגוף ראשון עבר. אהבתי את השימוש המרובה במילים נרדפות ומשחקי מילים. לדוגמא:" אני כבר לא סתם גוף שנועד לשימושו, אני כבר לא ספינה ריקה בלי מסע, גביע מקודש שאין בו יין, רחם - אם להיות בוטה - שצריך למלא אותו, בעיניו אני כבר לא כלי ריק ותו לא."

בסיכום: ספר מדהים כתוב בכישרון אדיר, לופת בקרביים ולא נותן מנוח. מכאן שגם משאיר מועקה בלב. מעביר אזהרה ומסר שכן אם לא ניזהר ונישמר מה שקרה בדמיון יכול בן רגע להיות גם מציאות.

ציטוט:"גבר הוא פשוט אסטרטגיה של אישה לשם יצירת נשים אחרות."

"אנחנו אנשים שלא נכתב עליהם בעיתונים. חיינו בחללים הלבנים הריקים שבשולי הדף המודפס. זה אפשר לנו חירות רבה יותר. חיינו ברווחים שבין הסיפורים."

כריכה אחורית

רפובליקת גלעד מציעה לשֶלְפְרֶד אופציה אחת בלבד: ללדת ילדים. אם לא תעשה זאת, היא צפויה, כמו כל מתנגדי המשטר, להיתלות על החומה או להישלח אל אחת המושבות ולמות שם מוות אטי ממחלת קרינה.

אבל גם תנאי חיים דכאניים אינם יכולים למחוק את התשוקה המינית - לא שלה עצמה ולא של שני הגברים שעתידהּ תלוי בהם.

סיפורה של שפחה, חזון מבריק של אמריקה במאה ה-21, כתוב באירוניה מזעזעת ונותן ביטוי מלא לכישרונה האדיר של מרגרט אטווד, לשנינותה ולכושר ההבחנה החודר שלה. זהו תרגיל מופלא במדע בדיוני כמו גם סיפור מוסר כן במיוחד.

הספר שפורסם במקור בשנת 1985 תורגם לעברית לראשונה על ידי ג. אריוך וראה אור תחת השם "מעשה השפחה" (הוצאת כרם, 1986). זהו ספר עטור פרסים, זוכה פרס ארתור סי. קלארק לשנת 1987, זוכה פרס המושל לשנת 1985 ובין המועמדים הסופיים לפרס הבוקר בשנת 1989.

אטווד היא ילידת אוטווה שבקנדה, סופרת, משוררת, מבקרת ספרותית פורייה ואקטיביסטית התומכת באיכות הסביבה. במשך שנות כתיבה, זכתה מרגרט אטווד בפרס ארתור סי קלארק ובפרס בוקר היוקרתי על ספרה "המתנקש העיוור". היא הייתה מועמדת לפרס המושל הכללי בקנדה שבע פעמים, וזכתה בו פעמיים.

אטווד כתבה יותר מ-35 ספרים בינהם אוספי שירה, סיפורת, ועיון,
היא ידועה בעיקר בזכות הרומנים שכתבה, ביניהם ראו אור בעברית: "לפני הכל" (1983), "מעשה בשפחה" (1986), " עין החתול (1996), "הכלה השודדת" (1997), "לטענת גרייס" (1998), "האישה האכילה" (1998), "הלנה מטרויה רוקדת על הדלפק" (1998), "אל פני המים" (1999), "בז וניאלה" (2006), "למעלה למעלה בעץ" (2008), "פנלופאה - המיתוס של פנלופה ואודיסאוס" (2006), "המתנקש העיוור" (2008), אי-סדר מוסרי" (2009), ו"חוב" (2011).

מאת שוש מילמן

השפעה בלתי הוגנת / אריאל הירשפלד ורונית מטלון

בילדותי נהגתי להתכתב עם חברים לעט מעבר לים. בימים אלו בהם המחשב שלי לא היה מחובר לשום רשת עולמית וחברים אפשר היה להשיג רק דרך הטלפון, הייתי בודקת כל יום את התיבה ומחכה למה שציפה לי בתוכה. מכתב מאירופה, מכתב מאפריקה... אנשים שמעולם לא פגשתי אך שבמשך כמה שנים היו משמעותיים מאוד לחיי.

כיום אני הולכת לסניף הדואר רק כדי לשלם חשבונות או להוציא יורו לטיול בחו"ל. מעט מאוד הפעמים שבהן אני ניגשת לדלפק ומבקשת מעטפות ובולים וגם הם בדרך כלל קשורים לאירוע משמח וחד פעמי כזה או אחר.

בדומה להיעלמותם של המכתבים האישיים מחיינו, כך נעלם גם ז'אנר ספרותי מקביל, ז'אנר חלופת המכתבים. בימים של פייסבוק, טוויטר וציוצים אחרים, מיטב כותבי הבלוגים מפרסמים את הגיגיהם הקצרים און ליין בחיפוש אחר קורא לא מוכר ברשת וכשיש טוקבקים מי בכלל צריך להסתמך על מכתב ארוך ומנומק מהצד השני.

זו הסיבה שרומן המכתבים החדש "השפעה בלתי הוגנת" סקרן אותי כבר משלב הרעיון. תוסיפו לזה את העובדה שהרומן נכתב בשני קולות, גברי ונשי, על ידי סופרת וסופר ושאף אחד מהצדדים לא ידע מה הוא צפוי לקבל מהצד השני ותקבלו ניסיון ספרותי מעניין שמדמה חלופת מכתבים כמעט אמיתית כשהציפייה, ההתרגשות והמסתורין כלולים בתוכו.

העלילה עוסקת בשני אנשים הקשורים זה לזה ביחסי קירבת משפחה רחוקה. אביה של לורי ואימו של נתנאל היו נאהבים וכעת לאחר פטירתו של האב, מתנהל מאבק ירושה מכוער בין אחיותיה של לורי לבין האם החורגת האקצנטרית. הגיבורים שלנו בתפקיד "הטובים" שבסיפור מנסים לתווך ולמצוא את הידיים והרגליים בסבך הקשרים המשפחתיים, טראומות העבר ואהבה אחת גדולה מהחיים שמובילה לאהבה ולמשיכה גם בין שני הגיבורים. כך הגיבורים מנסים להתיר את הסבך בעלילה שלעיתים נדמית כעלילה בלשית השואפת לחשוף מה עמד באמת מאחורי כתיבת הצוואה. המיסתורין המובע בין דפי הספר מתחזק לאור העובדה שכותביו לא ידעו מה יקרה בהמשכו. אודה שלא אחת במהלך הקריאה, דימיתי כיצד הגיב אחד הכותבים כאשר קיבל את המידע החדש וכיצד השתנה הסיפור תוך כדי העבודה עליו. לעתים אף הכותבים עצמם לא מוותרים אחד לשני על החזון הספרותי ומתקנים זה את זה במכתביהם של דמויותיהם.  

הצורך להיצמד לרומן מכתבים מוביל לחדשנות ולמקוריות בכתיבה. שכן לעתים חלופת המכתבים בין השניים נראית לא מתאימה לעולם שבו אנו רגילים לקבל עדכונים שוטפים זה על יומו של זה באס אם אסים כמה פעמים במהלך היום, במיוחד כשמדובר בזוג המנהל קשר רומנטי. אבל הכללים שהציבו לעצמם הכותבים מהווים מסגרת מעניינת, מעין תרגיל, היוצר כתיבה מסוג אחר. אם בדרך כלל מלאכת הכתיבה נעשית בבדידות, אדם מול מחשב, במשך שעות ארוכות ומייגעות, כאן שניים מתחלקים בנטל ובוראים שני עולמות מתחברים.

למעשה יש משהו מאד נכון בהחלטה שכל דמות דוברת תיכתב על ידי סופר אחר. לא הרבה סופרים יסכימו לוותר על החירות הניתנת להם כאשר הם עובדים על יצירה משלהם, אך אין ספק שהחלטה כזו תורמת לאמינות הסיפור וליצירת שני גיבורים שלכל אחד מהם מערכת מבוססת של אמונות, ערכים ועולם שונה שבו הם פועלים.

הניסיון הספרותי המוצג ב"השפעה בלתי הוגנת" מעלה שאלה לגבי אילו עוד ניסיונות ושיתופי פעולה צפויים לנו בהמשך, בתקופה שבה הספרות, כך נדמה, נאבקת על אופייה ומחפשת את הגימיק שיוכל למשוך את הקהל לרכוש את הספר. בינתיים, לכל מי שמתעניין בכתיבה ועוסק בה, אם כמקצוע או אם כתחביב, יכול להיות מעניין למצוא פרטנרים מפרים לכתיבה ולפתח ביחד עולמות ועלילות. כך רומן המכתבים המורכב משתי דמויות הכותבות זו לזו, ממציא את עצמו מחדש בדמות שני כותבים, הכותבים זה לזה וממשיכים זה את רעיונותיו של זה. בסביבה ספרותית שמרבה לחזור על עצמה, כל ניסיון כזה לחדשנות הוא מבורך.

מאת נורית הוראק

בין חברים / עמוס עוז

לא משנה אם אתה בדרום או בצפון, על חוף ימה של הכינרת או בסמיכות לחופי הים התיכון, לקיבוצים השונים יש ארומה דומה וקצב מנמנם שמכניס אותך עמוק למנהרת הזמן. בכל פעם שאני נכנס לתוככי הקיבוץ, מנקרת בי השאלות: מה מסתתר מאחורי השקט הפסטורלי? מי הם האנשים שחלומם ההזוי הפך למציאות שהולכת ומתפוגגת לנגד עינינו? חלום ההופך בהדרגה לבבואה נוספת של הבורגנות הישראלית, המושתת על כמיהה לבתים צמודי קרקע, חניית רכבים מקורה וטוויסט קהילתי לא מחייב במיוחד. 

יש בי דחף לחקור, לגלות, להפשיט ולבחון בעין ביקורתית ובלתי מרחמת את החיים המסתתרים מאחורי שדרות הברושים המאובקים, בריכות השחייה המנצנצות בשמש הקיצית ואלבומי הניצחון והרהב שהפוליטרוקים של התנועה הקיבוצית ידעו להוציא מתחת לידיהם במהירות שבה היום מתבגרים מורידים אפליקציות באייפון. דחף זה איננו מהווה הפרעה אישית שלי, אלא הוא הולך ומתגלה בקרב קבוצה הולכת וגדלה של בני קיבוצים הבוחנים באמצעות מגוון רחב של יצירות את החברה בא הם גדלו והתחנכו. במסגרת זו ניתן למנות את היצירות הספרותיות, הביתה (ידיעות אחרונות, 2010), של אסף ענברי בן קיבוץ אפיקים, המגוללת את עלילותיו של קיבוץ אפיקים מיום עלייתו לקרקע ועד להפרטתו בשלהי שנות התשעים. את ספרה של יעל נאמן בת קיבוץ יחיעם,"היינו העתיד" (אחוזת בית, 2011) המתאר את ילדותה ונעוריה של המחברת בקיבוץ יחיעם. לצידן של יצירות אלו ניצב סרטו המטלטל של הבמאי דוד שאול בן קיבוץ כיסופים, "אדמה משוגעת" (2005), המתחקה אחר משפחה חריגה החיה את חייה השסועים בקיבוץ של שנות השישים, אשר מבעד לטקסי החניכה וסלסילות הביכורים המשרות אווירה הרמונית וטבעית רוחשים שנאות, קנאות ובעיקר אטימות למצבו הנפשי של האדם המתנפץ אל מול שובר הגלים האידיאולוגי. 

אל מול יצירותיהם המאופיינות בביקורת נוקבת ומתריסה ניתן להציב את ביקורתו המאופקת של הסופר עמוס עוז. בספרו האחרון, בין חברים (כתר, 2012) מתאר עוז קיבוץ דמיוני בשם יקהת הנמצא אי שם בארץ ישראל. ההימנעות מהצבת הקיבוץ בהקשר גיאוגרפי ספציפי מחזקת את תחושתו של הקורא שהקיבוץ הינו מרחב מדומיין המנותק מהקשרים של מקום וזמן. בועה אידיאולוגית ובעיקר אנושית, המקיימת ריתמוס פנימי שרק אוזן מיומנת תוכל להבחין בחוסר ההרמוניה המצוי בין התווים האידיאולוגיים לבין התקיימותם בחיי היום יום. 

הודות לסגנון כתיבתו המינימליסטי והישיר הנעדר כל מליצה ותעלול לשון, הדמויות המאכלסות את הסיפור נאלצות לעמוד במערומיהן אל מול גורלן האישי. אחת אחת נגלות לפנינו דמויותיהם של צבי פרוביזור מהנוי, בועז מהנח"ל המוצנח, נחום החשמלאי, דויד המורה ועוד רבים וטובים. כולן נחצבו ביד אומן, ולכן על אף הכתיבה החסכנית הן שומרות על אמינות וייחודיות שרק סופר בסדר גודל של עוז יכול להפיק במסגרת כה מצומצמת. 

בניגוד לתדמית הקיבוצית המנסה להראות שהקשר בין החברים מושתת על עולם אידאי מובהק וברור החותר להגשמתה של מטרה משותפת, חברי קיבוץ יקהת נקשרים זה לזה בקשר של מבוכה. לעיני הקורא הולך ונגלה פער עמוק בין עולם האידיאות השוויוני המעלה על נס את ערך הרעות לבין חייהם היום יומיים של החברים הנגועים בצרות עין, ברשעות ובניצול נפשי. הפערים אליהם מתוודע הקורא אינם נסתרים מעיניהם של חברי הקיבוץ ההולכים ומתבצרים בשתיקה רועמת המדגישה את תסכולם וחוסר האונים ממצבם הקיומי בו הם כלואים בתוך מציאות חברתית מדכדכת עטופה בשדות מוריקים ומילים רוויות פאתוס שאינן מצליחות לתת להם מזור לתלאותיהם היום יומיות. עוז איננו מעוניין לתת לקורא תקוות שווא ועל כן הוא אינו שובר את חומות השתיקה אלא דווקא בוחר להגביהן ככל שעוברים העמודים. אווירת המחשכים הנוצרת ככל שמתקדמת העלילה עומדת בהתרסה אל מול השמש הקופחת שכביכול חושפת כל פגם, הניגודיות בין השתיים מצליחה להעביר בקורא חוויית קריאה ייחודית. 

לסיכום, הספר "בין חברים", כתוב בתמציתיות ובחסכנות, כמו קונדיטור מומחה שקל עוז כל פסיק ותג ובכך הוא העמיד לפנינו יצירה מרשימה שראויה לטעימה במנות קצובות פעם אחר פעם. מומלץ בחום! 

אברהם אייזן

נמסיס / יו נסבו. מנורווגית: דנה כספי

איזה כיף. ספר נוסף בסדרת המותחנים של יו נסבו, אך אל תדאגו. ניתן לקוראו בפני עצמו. הקשר היחיד לספרו הקודם הוא אזכור מותה של אלן שותפתו בחקירות והרצון העז של הארי הולה לפתור את חידת מותה ולנקום... בסוף הספר הזה יש כבר התחלה לספר נוסף שבו אולי יצליח להגיע אל הפתרון...

הארי הולה הוא חוקר שאינו מרפה. הוא בעיקר ספקן ומוכן לחזור ולבדוק אירוע מחדש אף שנמצא כבר האשם. הבוס שלו חושב עליו שהוא אלכוהוליסט שעושה צרות, פרד עיקש שלפעמים נוהג בשחצנות בלתי נסבלת, אך הוא גם החוקר הכי טוב שלו והוא מחבב אותו. הארי אינו מסתדר עם כולם ואינו סובל אנשים שאינם מתאימים והצליחו רק מבחינה פוליטית... ויש כאלה במשטרה. הארי הוא גם חוקר משטרה שעובר על החוקים – מעשן ליד שלט האוסר עישון, דורך על דשא שאסור לדרוך עליו וגם פורץ לדירות בלי צו... אך הכול למען המטרה והיושר הפנימי שלו.

אני מאוד מחבבת את השוטר הזה...

בספר זה הוא יוצא לפתור תעלומת רצח במהלך שוד ומתלווה אליו שוטרת מוכשרת, מומחית לניתוח הקלטות וידאו ובעלת יכולת נדירה של זיכרון צילומי לפרצופים. בנוסף למקרה זה חוקר הארי אירוע שבו הוא מעורב רגשית. נרצחת חברה לשעבר שאיתה נפגש בערב בו הוא עצמו איבד את הכרתו ולא יודע מה קרה.

נמסיס לפי הוויקיפדיה היא אלת השילם והנקם במיתולוגיה היוונית ובהשאלה כינוי ליריב מושבע ונקמני. שם הספר וגם נושאו העיקרי בנוי על מושג הנקמה. "נקמה וחיסול חשבונות – הרי האנושות לא מצליחה לתפקד בלעדיה."

זה אינו רק ספר מתח ארוג בחוכמה מרובה ואינטליגנטי. הוא שנון ובעל מסרים וביקורת חבויה על החברה הסקנדינבית, על המשטרה ועוד. הסגנון מקסים ומושך, העלילה פתלתלה, מתוחכמת ומלאה טוויסטים. תענוג של ספר. מומלץ ב'גדול'. מחכה לעוד ספרים משלו...

מאת שוש מילמן