"רואים את הלב" / סמואל בנשטרית. מצרפתית: לי עברון-ועקנין. עורכת התרגום: אורנה סיף

בהתחלה חשבתי שרֶמבּוֹ זה בניין. כי אומרים מגדל רמבו. ואז חבר שלי יֶיֶה סיפר לי שרמבו היה משורר. לא כל כך הבנתי למה נתנו לבניין שלי שם של משורר. יֶיֶה אמר שזה בגלל שהוא היה מפורסם ומת מזמן. שאלתי אותו אם הוא מת אחרי שהוא ראה את הבניין. יֶיֶה אמר שלא, הוא מת הרבה קודם. אמרתי שהיה לו מזל, כי הבניין מכוער בטירוף והוא היה ממש מתחרפן כשהוא היה רואה את השם שלו על דבר כזה. יֶיֶה אמר שהוא דווקא היה שמח אם היו קוראים דברים על שמו. אמרתי לו שנראה לי טיפשי לגור במגדל יֶיֶה. הוא אמר לי ללכת להזדיין ושהשם שלי לא יותר טוב.

קוראים לי שַׁרלי.

ככה נפתח "רואים את הלב" של סמואל בנשטרית, רומן שיצא בצרפת ב-2009, ואצלנו עכשיו, והיה לי העונג לתרגם אותו לעברית. שרלי הוא ילד שחור שנולד בצרפת אבל אמו ואחיו הגדול הם "חסרי תעודות", כלומר אינם חוקיים בצרפת, והעובדה הזו (שלעיניו של הילד בן העשר כמובן אינה ברורה ואינה מתנסחת כפי שניסחתי אני כרגע) עומדת ברקע הסיפור. ובחזיתו עומד שרלי, ילד בן עשר, היפראקטיבי, שהמחשבה שלו נודדת מעניין לעניין (עד שמגיעים למלני רנואר, הילדה שהוא אוהב, ועליה הוא מסוגל לדבר שעות) והוא מספר לנו בשפה שלו על בית הספר, על החבר'ה, על החיים בעיר לוויין פרוורית של פריז, על ביקור חד-פעמי בפריז עצמה, הקסומה, במוזיאון פיקסו, ועל אלף ואחד דברים. אבל רגע, לפני שאנדוד כמו שרלי אל אותם אלף ואחד דברים, נתעכב רגע במוזיאון פיקסו, כי גם שרלי בעצם מצייר דיוקן עצמי:

ליד התמונה יש פתק כזה עם התאריך והשם. "אוֹטוֹפּוֹרטרֶט". שאלתי את בריס מה זה אומר, הוא הסביר שפיקסו צייר את עצמו, וכשחשבתי שוב על המילה "אוטופורטרט" חשבתי שזאת מילה מעולה. מאז למדתי את כל המילים שמתחילות ב"אוטו". אוטודידקט. אוטונומיה. אוטואמנציפציה. וגם היו כאלה שכבר הכרתי. אוטובוס. אוטומט. אוטוסטרדה.

כשגיליתי שהאיש המסכן בתמונה זה פיקסו, זה ריגש אותי. לפי התאריך הוא צייר את זה כשהוא היה צעיר, ועצוב לראות בנאדם שמציג את עצמו ככה. ובכנות, גם. אין הרבה אנשים שאומרים את מה שהם באמת.

אם הייתי צריך לצייר אוטופורטרט של עצמי הייתי משוויץ קצת, והייתי נראה כמו בנאדם נהדר, שכל הזמן כיף לו.

שרלי הוא בן מהגרים, אבל הוא גם תוצר של מערכת החינוך הצרפתית, ולא רק הרחובות בשכונתו נקראים על שם משוררים, הוא גם לומד בבית הספר על שם שרל בודלר ומשנן שירים בעל פה. מיטב התרבות הצרפתית והמערבית בכלל – בודלר ורמבו, פיקסו, המוזיקה של שופן – הוא חלק ממנו, כשם שהסלנג והווי סוחרי הסמים וגנבי המכוניות שבשכונה הוא חלק מחייו. סמואל בנשטרית, המחבר, אמר שדי מוקדם במהלך הכתיבה הוא הבין שלא נכון לבסס את דמותו של שרלי על השפה, על הסלנג. הוא מצא את המפתח לדמותו של שרלי בהיפראקטיביות, במעבר מעניין לעניין, תופעה שהבחין בה גם אצל בנו בן ה-11.

בקריאה הראשונה של קטע מהספר נשמע לי שרלי כמו מזיגה של הולדן מ"התפסן בשדה השיפון" וגיבור "כל החיים לפניו". הוא מזכיר גם את הנער המלבב כריסטוף, גיבור ספרה של כריסטיאן רושפור "אביב בחניון", שלצערי לא תורגם. כריסטיאן רושפור הייתה אמנית גדולה של שפה "מדוברת-כתובה" (היא כתבה גם על ההבדלים בין ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית ל"מדוברת-כתובה" ולשטף המשכנע שניתן להשיג בה ואי אפשר להשיג בתעתיק של ה"מדוברת-מדוברת" האמיתית) ואולי בכך שזכיתי לתרגם את בנשטרית קיבלתי את הפיצוי שלי על כך שמעולם לא תרגמתי את רושפור. ואמנם, אין לנו בעברית סלנג המקביל לסלנג הצרפתי, ואולי קשה להעלות על הדעת ילד דובר עברית שמדבר בשפת רחוב אבל גם יודע בעל פה את המשוררים הגדולים, אבל ספר כזה הוא כמו מוזיקה, ומרגע שמוצאים את הסולם הנכון אפשר לאלתר עד בלי די ובהנאה. ועוד זכיתי לעבוד עם עורכת תרגום נהדרת, אורנה סיף, שעל השמיעה האבסולוטית שלה יכולתי לסמוך כשחרגתי בלי משים מהסולם.

מאת לי עברון-ועקנין

והיום איננו כלה/ צ'ינגיס אייטמטוב

”יש אומרים יש, ויש אומרים אין, אני רוצה להאמין שאתה קיים, ואתה חי במחשבות לבי. כשאני מכוון את תפילותי אליך, אני פונה בעצם דרכך אל עצמי, ובשעה שכזאת ניתן לי חסד החשיבה, כאילו אתה עצמך, בורא עולם, הגית את מחשבות לבי. זה הדבר! והם, הצעירים אינם נותנים את דעתם על זה, והם בזים לתפילות. אבל מה יהיה להם לומר על עצמם ועל זולתם כשתגיע שעתם ללכת בדרך כל הארץ? צר לי עליהם. איך ידעו את קדושתם כבני אדם, בזמן שאין הם יכולים להתרומם ולהגביה לעוף במחשבות לבם, עד שכאילו יהיה כל אחד מהם אלוהים? סלח לי על חילול הקודש הזה. איש מהם לא יהיה אלוהים, אבל אם לא יוכל אדם להיות כאלוהים, הלוא תחדל גם אתה להתקיים. אם לא יוכל אדם להתרומם בסתר ליבו למדרגת אלוהים שדואג ומושיע לזולתו כדרך שהיית אתה צריך לדאוג ולהושיע לבני אדם, הלוא תחדל גם אתה, אלוהים, להתקיים ואני לא הייתי רוצה שתיעלם לנו ככה.
"זהו, לא אטריח אותך עוד בכאבי. סלח לי אם דברי לא נכונים. אני איש פשוט, וכל מחשבותי כמידת יכולתי בלבד...” עמ' 389 .

כמה כבשו אותי המילים האנושיות האלה בתבונתן. דברים שיכולים לתפוס כל אדם בכל מקום ובכל תרבות. את המילים שם אייטמטוב בפי איש בן דת האיסלאם, והרי גם במסורתנו אנו רוצים לחיות בצלם, אז איך זה? האם גם בין מאמיני האיסלאם נמצא תובנות כאלה?

את הדברים אומר בוראנלי יידגיי, הרוכב על גב בורנלי קאראנאר, במקום אשר נקרא בוראנלי בוראני. בוראנלי בקאזאחית ובוראני ברוסית פירושו סוער. במקום שכוח אל בצומת רכבות שרק עובדי מסילה מעטים ומשפחותיהם שומרים על המסילה הם חיים מנותקים מהעולם, בתנאי מזג אוויר בלתי אפשריים הם מתחזקים את הצומת כדי שהרכבות תמשכנה לנסוע ולחבר. הם אמנם מנותקים מהעולם, אבל המסילות מחברות אותם אלינו. גם במסילות נסתרות. חייהם חיינו, שאיפותיהם שאיפותינו, ולאחוות האחים שלהם אנחנו שואפים.

במחוזות האלה הרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח...
ומזה ומזה למסילת-הברזל משתרעים במחוזות האלה מרחבים עצומים של מדבר – סארי-אוזקי, או הסארוזק, הערבות הצהובות התיכונות.
במחוזות האלה נמדד כל מרחק בזיקתו למסילת-הברזל, כמו ממין קו גריניץ'...
והרכבות נוסעות ממזרח למערב וממערב למזרח...

הגיבורים, קזנגפ, אוקובאלה, יידגיי, אבוטאליפ, שמותיהם זרים לנו, אבל חייהם מרתקים . כיצד נקלעה כל משפחה למקום הנידח הזה, כיצד הם מגדלים את ילדיהם, וכיצד אנשים טובים מאמצים אותם.
גם סיפור אהבה בלתי אפשר אנחנו חווים איתם, סיפור שמתחבר לאגדות העתיקות של תרבותם.

וליד הצומת הנידחת הזו, קרוב ממש, אבל בלתי ניתנת להשגה, מאחורי חומות וגדרות עוד בקהילה, ממנה נשלח טיל לחלל החיצון, איך ומה יעשו המדענים? האם יימצאו דרך לתרבות חדשה ואלימה פחות מזו של בני האדם, שגם במחוזות נידחים תשיגן?

אוגניה בלוגילוגי

שמי זרחין, עד שיום אחד, כתר-2011

מחאת האוהלים שהתרגשה עלינו בקיץ 2011  הדגישה פעם נוספת שמדינת ישראל מהווה למעשה אוסף של מדינות שונות החיות זו לצד זו במתיחות מתמדת. כך בטווחים של קילומטרים בודדים מתקיימות להן אינספור מדינות זעירות: מדינת החרדים, מדינת המתנחלים, מדינת עיירות הפיתוח, מדינת הקיבוצים (שחדלה להתקיים לאחרונה) ומדינת תל אביב. כל מדינה וחוקיה, כל מדינה וגיבוריה התרבותיים. לעיתים נדירות (לרוב אל מול איום חיצוני) המדינות מתאחדות וקמות כאיש אחד להתמודדות קצרת ימים למיגורו של האיום. בימים אלו מרחפת לה באוויר אשליה של אחדות וכל  החרפות והגידופים נשכחים, הפערים מוסטים לקרן זווית  ומצטיירת לה עננה של "כלל ישראל". אולם ברגע שענני המלחמה חולפים שב ומתבהר הפילוג והשוני.

בספרו, "עד  שיום אחד" (כתר, 2011), לוקח אותנו שמי זרחין לביקור ארוך הנפרס על פני שלושה עשורים במדינת טבריה הנמצאת על חוף ימה של הכינרת המהבילה. מדינה זו מאוכלסת בערב רב של דמויות (פליטי שואה,  גרוזינים, עירקים, צברים וערבים) ומתקיימת לה במרחב נטול זמן ומקום, קליפת עץ הנסחפת לה במורד נהר גועש. מלחמות פורצות, מיתון כלכלי, שינויים חברתיים והמדינה הטבריינית בשלה, צפה על פני המים, נוגעת לא נוגעת במציאות הסובבת.  

מדינת טבריה הנגלית לעינינו מבעד לעיניהן של הדמויות, מהווה מרחב הנע כמטוטלת בין דמיון למציאות. כשפים, מזימות, מכשפות ומפלצות מתערבבים בעולים קשי יום. המסגרות המגוננות של המשפחה, בית הספר, הרווחה והמדינה האמורות להקנות מסגרת של יציבות מתגלות לעיתים רבות כלא רלוונטיות. הטקסים (המשפחתיים והלאומיים) יוצרים מצג שווא של תפקוד בעוד שלמעשה כל אחת מהדמויות ממשיכה לחיות בבדידותה המנוכרת המובילה לא פעם למעשי ייאוש. ייאושן של הדמויות הכלואות במציאות החיים המהבילה שנעה בין הממשי למדומיין מחזקת את תחושת הוורטיגו הפוסט-מודרנית אותה מתאר זרחין. המוסדות המסורתיים התפרקו בזה אחר זה בעוד שמוסדות אחרים עדיין לא קמו על מנת להחליף את מקומם, בחלל שנוצר חיות דמויות אומללות המנסות למצוא פכים של אושר בתוך מציאות דורסנית.

את ההתרחשויות בוחר זרחין לתאר מנקודת מבטה של משפחה לא קובנציונאלית (אם יש בכלל מושג כזה), שכל אחד מחבריה הינו אאוט-סיידר חברתי, הבוחן את המציאות כצופה ולא כמשתתף: רוחמה האמא המשקיפה על המציאות ממרום גובהה, בוחנת ונמלטת. רוברט, האב שאיבד את הוריו בילדותו ועדיין מתקשה להשלים עם הפרידה. שלומי, גיבור הסיפור, ילד מחונן המנסה לנווט את דרכו בעולם שכלליו אינם ידועים לו וחיליק אחיו הקטן של שלומי המנסה פעם אחר פעם לפרש לאחיו הגדול את המציאות הסובבת. בני המשפחה אינם חיים בחלל ריק, שכנים, מכרים ובני משפחה נוספים מוטחים לתוך העלילה והופכים אותה לתבשיל ססגוני ורב טעמים, המאפיין את המטבח הישראלי המורכב מאינספור מרכיבים שהביאו עימם מילוני המהגרים המרכיבים את הבלילה הישראלית.

היצירה החושנית שהוציא זרחין מתחת לידיו קושרת שוב ושוב בין תבשילים, מין ויחסים אישיים המתגלים כבופה מפואר בו מגלה הסועד עוד ועוד שילובים מרתקים הפותחים בפניו עולמות חדשים. במיומנות נדירה מצליח זרחין לשוב ולהפתיע את הקורא פעם אחר פעם. הדמויות המוכרות יוצרות בכל פרק מרקם חדש ומרגש שאיננו מהווה מחזה נפוץ בספרות הישראלית העכשווית. בנוסף השמירה על שפתם האותנטית של הגיבורים מדגישה את המציאות הנבדלת בה הם חיים, מציאות המשקיפה על ההתרחשויות ונותנת להן משמעות חדשה וייחודית. רגישותו של זרחין שעד כה התבלט דווקא כקולנוען מוערך (לילסדה, הכוכבים של שלומי, אביבה אהובתי)  להפקתן של דמויות מדוייקות הפועלות בסצינות חדות המעבירות מסר, בא לידי ביטוי לכל אורכו של הספר ומצליח פעם אחר פעם לתאר כמו בסרטיו ניואנסים משפחתיים ולהופכם לתמונות חיות, המעוררות סערת רגשות (לפעמים בלתי נשלטת).

כתיבתו המרגשת של זרחין מעמידה אותו בדבוקה אחת עם סופרים כדוגמת דודו בוסי (ירח ירוק בוואדי, פרא אציל, אמא מתגעגעת למילים) ושרה שילה (שום גמדים לא יבואו) המביאים לקורא הישראלי גיבורים שנדחקו לשוליים הגיאוגרפיים והחברתיים של מדינת ישראל, תוך שמירה על האותנטיות של שפתם וסביבת חייהם של הגיבורים. באמצעות סיפורם נחשף הקורא אף לפינותיו המודחקות, לפתע הוא מגלה שהזר והשונה איננו כה רחוק ממנו, אלא הוא שוכן עמוק בתוכו.

לסיכום, "עד שיום אחד", הוא פנינה ספרותית מרתקת שהצליחה לסחוף אותי לשעות של הנאה צרופה, מומלץ בחום! אני מחכה בציפייה דרוכה ליצירות נוספות מבית היוצר של זרחין. מהרו וקראו את הספר, צפו בסרטיו. לפנינו יצר מהמעלה הראשונה הנותן לקורא חוויה תרבותית המשאירה תחושה מעורבת של הרהור נוגה ועונג.

מאת אברהם אייזן

"ואולי לא היו", שולמית לפיד

ביומיים חיסלתי את ספרה של שולמית לפיד, "ואולי לא היו". איכשהו בסוף כל פרק החלטתי לקרוא גם קצת מהפרק הבא. קל להתמכר לדמויותיהם של מיקי וסידי (לאה), זוג צעיר שעלה מהונגריה לישראל ב-1934 לבנות משפחה וחיים וחלומות בתל אביב קשת היום מחד והתוססת מאידך. קל אפילו עוד יותר להתמכר לתל אביב של אז העולה מדפי הספר, תל אביב של צעירים שעזבו את הבית, ואחר כך תל אביב של יתומים, שמצד אחד הם עובדים בפרך וסובלים מרעב (ואת זה קשה לקרוא, בעיקר כשמדובר בשושנה, בתם של מיקי וסידי, כשהיא רכה בשנים), ומצד שני יש להם אנרגיות בלתי נדלות והם גומאים וגומעים את הרחובות, את חוף הים, את ההצגות והמופעים ואת בתי הקפה. ואולי משום שהם מתגוררים בדירות קטנות, שוכרים ומשכירים ומצטופפים שתי משפחות ושלוש בדירה, הם מרבים כל כך לצאת.

מיקי וסידי הם זוג מרשים. בעיירה בהונגריה היו הבדלי המעמדות ברורים, ואם מיקי דויטש המיוחס והמקסים חיזר בתקיפות אחרי סידי בעלת המראה הצועני, הרי זה רק מתוך משיכתו אליה ולא משיקולים מעשיים. מיקי היה עיתונאי שחלם לכתוב רומן, שניהם קראו שירה ומיטב השירה ההונגרית נטל חלק בחיזור שלהם; בארץ ביקש מיקי להותיר מאחוריו את הכתיבה ואת מיקי הישן בכלל, ולעסוק בעבודת כפיים. אבל ההתפעמות משירה לא נטשה אותו, ובהתרגשות הביא הביתה ספר של אלתרמן, אותו אלתרמן שלצדו ישבו בכסית.

המשיכה בין מיקי לסידי כנראה לא התפוגגה עם השנים, אבל הם הרבו לריב, הסתירו זה מזו סודות, ובעיקר לא שיתפו זה את זו במועקה העצומה, בחרדה ובאובדן שהתעצמו בנפשם מאז הפסיקו להגיע המכתבים מהבית ועד שהגיעו הידיעות האיומות על שואת יהודי אירופה, ולבסוף הפליטים עצמם.

הרומן מתמקד בסידי ובמיקי, ולגבי בתם שושנה, הקורא מקבל תמונה חיצונית של ילדותה: הערבים שהוריה יצאו והיא נשארה עם שכנים או עם חברות, המשחקים למטה ברחוב עם הילדות השכנות, יום הולדת 11 שהוריה שכחו, רעב ורעבתנות מתמדת, וגם דומה שיש בה קורטוב מהתכונות של אמה, סערה פנימית, שאפתנות ונחישות. אבל מה מתחולל בתוכה ובנפשה, אין מספרים לנו, וזה מעניין במיוחד כי בסוף הספר מופיעה הקדשה של שולמית לפיד לחברות הילדות שלה, שילדותה וילדותן היו ההשראה לספר זה.

הספר מעורר כמיהה לערוך מסע קצר בזמן ולבקר בתל אביב של שנות השלושים והארבעים, ובעיקר לפקוד את התיאטראות ואת בתי הקפה, אבל לצד מכונת הזמן צריך גם איזה כישוף שיאציל על קוראת נרפית כמוני גם מעט מן המרץ, התושייה והיכולות של סידי, שידעה לבשל שבעה מאכלים שונים מלחם, לתפור, לרקוד, להמציא פרנסות שונות ומשונות ועם כל זה, ועם הטראומה הבלתי ניתנת לעיבוד של מה שעלה בגורלם של הוריה ואחיה, לא לאבד ולו שמץ מאהבתה העזה לחיים.

מאת לי עברון-ועקנין

לכל אחד מאיתנו יש חלומות שהוא מקווה ורוצה להגשים בחייו. ישנם חלומות קשים להשגה, וכאלה שקל יותר לממש.

חברתי אפרת ישראלי הגשימה חלום, והוציאה לאור את רומן הביכורים "חלום אחד רחוק מדי", שעוסק בחוויות של אמצע החיים. מדי פעם הייתה אפרת מעבירה אלי טיוטות של הספר לקריאה, ואני ראיתי שינוי, צמיחה, בשלות שהולכת ומתגבשת, והנה הפרקים השונים, הקטעים, המשפטים, החלו לקרום עור וגידים, והפכו לספר. עם עטיפה. עם ראיונות בטלוויזיה, ברדיו.

http://www.facebook.com/halomehad

באמצע החיים אנחנו עומדים שוב, מחדש, בפני בחירות והתלבטויות שונות, ממש כמו בגיל ההתבגרות. אנחנו בוחנים את עצמנו שוב ושוב -  מול סרגלים חברתיים, מול ההורים שכבר לא תמיד מתפקדים, מול ילדינו שמציבים בפנינו מראה שלא תמיד מחמיאה לנו.

רצנו עד כה, ופתאום, לאחר שהגענו להישגים בקריירה (או שלא) לאחר שהקמנו משפחה (או שלא) אנחנו עוצרים ושואלים – האם זה הכי טוב שיש? האם זה באמת זה, זה הכל?

בעיסוקי כמנחת קבוצות לגילאי אמצע החיים והגיל השלישי, אני נתקלת שוב ושוב בתסכול הזה שצץ ועולה. בבעתה שיותר טוב מזה כבר לא יכול להיות, בתהליכי חיפוש זהות, שורשים, ודרך להטביע חותם.

בספרה "חלום אחד רחוק מדי", עומדת אפרת ישראלי בכל הצמתים הללו ובוחנת שאלות רבות שעולות בגיל הזה. המיקום של העלילה בניכר, בדאלאס הרחוקה, מאפשר לסופרת לבחון את עולמן האישי של הדמויות על רקע שאלות כלליות של זהות ותחושת שייכות שמסרבת להתגבש. הקרעים בזהות היהודית, והישראלית לאומית, מאירים באור בוהק את התסכולים של אמצע החיים במישור התעסוקתי, המשפחתי , הזוגי והאישי.

ריחוקן הפיזי של הדמויות מישראל והקצנת הדילמות שעומדות בפניהן – מעין ההתלבטות ב"פלנטה אחרת" - מקל על הקורא להזדהות, לדמוע, לצחוק. הן הרי לא מייצגות אותו ואת הכאב שלו, הפחד שלו, התלישות שלו... הן הרי באמת תלושות ורחוקות מרחק שנות אור מחיי הקורא הישראלי... או שלא?

מבלי משים מזדהה הקורא עם ההתלבטויות וכואב את כאבן של הדמויות, ולאט לאט חודרת התובנה לליבו, כי כולנו "רקמה אנושית אחת חיה". הצער, הפחד, האהבה, התשוקה, ההחמצה, החלום, גם באמריקה הרחוקה, וגם בישראל שלנו, חד הם.

זהו רומן מומלץ בחום שעוסק בגיל הזה, המתעתע. בהחמצות, בתקוות, באהבות ובשנאות, בישראלים ובאמריקאים, בחלום הישראלי ובחלום האמריקאי. בהגשמה, בפשרה, בניסיונות להפיק עוד מהמעט הזה, שהוא כה רב, מחיינו.

נכתב ע"י רותי קוטלר http://www.tnudror.co.il/