טוב נגד רוח הצפון /דניאל גלטאואר. מגרמנית: דפנה עמית

אני אוהבת ספרים שעוסקים בהתכתבות. אולי זה קשור לציפייה המתוקה שכוללת פתיחה יומית של תיבת הדואר ובמקרה הזה תיבת הדואל. לאו ואמי נפגשו במקרה כסוג של תאונת כתיבה מביכה שהתפתחה למין ידידות וירטואלית שמתקיימת רק בבועה האינטרנטית וכל ניסיון להתיק אותה למקומות ממשיים יותר נכשל בצורה שאותי כקוראת תסכלה לא מעט אך גם הבנתי את הצורך הזה להישאר שם.  הבנתי את הצורך של אמי שיהיה לה מקום משלה שלמשפחתה אין חלק בו (האם זו רק אשליה שלה?) בצורך הזה היה גם משהו קצת מסתכן.  

אהבתי את הקצב שבו הספר נכתב ונקרא שהזכיר לי את חוסר הסבלנות שלי בכל מה שקשור למימד הוירטואלי למשל הצורך לקבל כמעט מיידית תשובה לדואל. פרט לכך אני מאד מבינה אנשים שהכתיבה היא המגרש הביתי שלהם והם מרגישים הסתייגות מסוימת לעבור משם לפסי היכרות מוחשיים יותר. הספר נותן לגיטימציה לבחירה של אנשים להישאר שם על אף הסקרנות שגורמת להם לעתים להיות כעכברים קטנים שמוציאים את החוטם מהחור כדי לרחרח מה קורה שם בחוץ (מחוכם היה הרעיון של אמי להכיר ללאו את מיה).

הספר משאיר טעם של עוד, בלי לקלקל יותר מדי אומר שהוא מסתיים בצורה פתוחה ומסקרנת שגרמה לי לחכות בקוצר רוח לספר ההמשך שלו.

מאת ג'וליאנה

ארוחת הערב – הרמן קוך. מהולנדית: ענבל זילברשטיין

הספר קריא מאוד ויחד עם זאת קשה לקריאה או יותר נכון קשה לעיכול.

ולמרות שקראתי אותו בבת אחת, עשיתי הרבה הפסקות בכדי לחשוב ולהפנים את תוכן הספר והשתלשלות האירועים.

לכאורה סצינה מאוד פשוטה, שתי משפחות - אחים ונשותיהם - נפגשות לארוחת ערב במסעדה על מנת לדון בבעיה שצצה ומעיבה על עתידם ועתיד ילדיהם. בניהם בני התשחורת הרגו בשגגה במרכאות או שלא במרכאות, זה יתברר בהמשך, דיירת רחוב שלנה בביתן כספומט שממנו הם רצו למשוך כסף, אחרי ערב שבו שתו קצת יותר מדי.

המספר, שהוא האח הצעיר, מגולל תוך כדי ארוחת הערב את גלגול האירועים ואיך נודע להורים על כך, אבל גם הרבה יותר מהסיפור הפשוט הזה. את מערך היחסים בין האחים והיריבות על גבול השנאה שהוא חש לאחיו, ואת העבר המשפחתי שלו. תוך כדי כך מתבררת גם השקפת עולמו והאם מותר להגן על האושר המשפחתי בכל מצב וגם תוך התעלמות ממעשים שאילו שמענו אותם על מישהו אחר לא היינו מתעלמים אלא שופטים בחומרה.

מה זאת אומרת "בני טובים" והאם לאדם שלא נראה כמונו והוא מוזנח, מסריח, שיכור שעומד בדרכנו מגיע יחס תרבותי מוסרי וערכי או שאפשר "להצדיק" כנגדו יחס אלים ומבזה בתואנה זו או אחרת - הם מפריעים בכביש, חוסמים את הדרך וכדומה.

האם באמת אפשר אחרי שבר כזה להחזיר את המשפחה למצב התמים והמאושר שלפני כן והאם כל האמצעים כשרים לכך, והאם באמת כמו שטולסטוי פותח באנה קרנינה והמספר מצטט אותו - כל המשפחות המאושרות זהות ואילו כל המשפחות האומללות אומללות כל אחת בדרכה - ומשפחתו שלו מהי, מאושרת או אומללה בדרכה שלה.

מה גבולות האחריות למשפחה ומה גבולות האחריות האנושית הכללית המוסר והחוק.

ספר מעורר מחשבה כיוון שלכאורה מדובר על אנשים כמונו, מעמד בינוני שבע במדינה שלווה ובלי בעיות עד שדבר לא צפוי מזעזע את השגרה והשלווה, איך אנחנו היינו נוהגים? בהתאם לאינסטינקט או למוסר, ואיזה מחיר ההחלטה גובה מאיתנו?

מרים אופיר

"ותכתבו אהובתנו"

לאחרונה אני נוטה להיות חשדנית כלפי ספרים שמככבים ברשימות רבי המכר.  "מה שצריך לקרות" של אורלי קראוס ויינר, ו"אות מאבשלום" של נאוה מקמל עתיר השאירו אותי תוהה לגבי הפער בין טעמו של הציבור לטעמי האישי.

לכן פקפקתי בהנאה שאמצא ב"ותכתבו: אהובתנו" של אמונה אלון, שכיכב ברשימה שבועות רבים.

  ספרים שמתארים דתיים ומתנחלים נוטים להציג אותם או כדמויות פיקנטיות ותמהוניות הנמצאות מאחורי ענן של מסתורין וכפתורים רכוסים היטב. או שהם מלאים בצורך נואש של הסופר (הדתי)   לשכנע "בצדקת דרכנו" ולהראות ש"אנחנו לא כ"כ שונים ורחוקים"

בספרות חרדית (ויש ספרות חרדית ענפה מאוד, שבד"כ נכתבת בשמות בדויים) ברור לקורא בסוף הקריאה כי העולם החרדי הוא "העולם הנכון" וכל סטייה ממנו סופה בחרטה אמיתית וחזרה בתשובה.

סופרים כמו נעמי רגן, למשל, מנסים לתת הצצה לעולם החרדי, כשמעל הכל מרחף מעין מוסר השכל המוביל "לדרך הנכונה" שהיא דרכה של הציונות הדתית.

קריאה בספרים אלה משאירה לא פעם טעם רע, של "ספרות מגוייסת"- ושמחתי לגלות שספרה של אמונה אלון איננו כזה.

בספרה של  אמונה אלון העובדה שהגיבורים הם דתיים ומתנחלים, היא שולית. זהו הרקע בלבד- שכן הדתיים המתוארים בספר , למרות שהם משופעים בשמות כמו "יראת", "טוהר" ו"תכלת"- וגרים בהתנחלות, הינן דמויות מורכבות, שמורכבותן אינה קשורה למערכת היחסים שלהם עם בוראם, אלא למערכות היחסים המשפחתיות הסבוכות שהם נמצאים בהן.

עלילת הספר יכלה להתרחש בכל מקום וזמן אחר, שכן היא איננה מתייחסת ל"מעטפת" – היא מתייחסת לליבה.

מותו של חברו הטוב גורם לדורי ברטוב, סבא בן 44, לבחון מחדש את חייו.  הוא עוזב את ביתו, את אשתו המושלמת ושבעת ילדיהם- ועובר לגור לבדו בשכונת ילדותו.

ביום שהוא עוזב מתחילה הבת, ענבר, לשמוע קולות. היא איננה סכיזופרנית. הקול שהיא שומעת הוא קולה של הסבתא רבא שלה, חוה שיינה, אישה שלא מוצאת מנוחה לנשמתה המעונה, ושקולה הכואב מצליח לראשונה להישמע  על ידי הילדה  הכואבת את נטישת אביה.

סיפורה של הרוח משתלב בחיי היומיום של המשפחה המתפרקת ביישוב הקהילתי,  שכל אחד מחבריה משורטט  במבט נוקב של ביקורת- אך גם בחמלה ואהבה.

הלשון המתארת את הכאב וההתפוררות מאופקת. אין דרמטיזציה והמילים חסכוניות, הכתיבה מתובלת  בפסוקים שיוצרים אסוציאציות מקראיות- ומזכירה לפרקים את הלשון העגנונית.

אבל הספר הזה אינו מנסה לחקות את עגנון או כל סופר גדול אחר. אמונה אלון יודעת לכתוב ויודעת לשזור בלשון עשירה ומדויקת סיפורים רבים שמתנקזים לחיי משפחה אחת, שעוול ישן ועוולות עכשוויות מככבים בו אלה לצד אלה.

התענגתי על השפה, על העלילה ועל העוצמה השקטה שמאפיינת את הספר הזה. ואין לי ספק, "ותכתבו: אהובתנו" ראוי מבחינתי לעוד הרבה שבועות כרב מכר.

מאת זלפה שלמה

"טוב נגד רוח הצפון", מאת דניאל גלטאואר. מגרמנית: דפנה עמית

טוב נגד רוח הצפון הוא ספר המבוסס על דואלים, אולם יתרונו הגדול הוא בכך שהמכותבים הם אנשים עם תודעת שפה מפותחת – אחד מהם, ליאו, הוא פסיכולוג שפה שבתחילת הספר מתברר שהוא חוקר את התפתחות השפה באינטרנט.

זה בעצם רומן מכתבים שמכיוון שהוא בחלק גדול מהזמן יש לו אפקטים של דיאלוג ONLINE.

בקטעים מסוימים ישנו פער זמנים ואז צצה הלהיטות של ההתכתבות באינטרנט לקבל תשובה מיידית, ולעיתים דווקא פער הזמנים נותן רוחב יריעה לכותב הדואל להביע לא רק רגשות ספונטניים מתפרצים אלא גם נוסחים שמזכירים את המכתב המסורתי שבו הכותב משתהה על הנכתב ועורך אותו ומכניס בו מחשבות ורגשות.

היפה בספר הוא שלמרות שהוא מינורי מאוד – סה"כ שני משתתפים מרכזיים – אמי וליאו, ועוד כמה נספחים חלקיים – ברנרד בעלה של אמי, מרלנה אהובתו לשעבר של ליאו ומיה חברתה של אמי שהיא משדכת לליאו, ולמרות שכולו מסתמך על הדו שיח בין אמי לליאו שתחילתו במקריות של דואל שהגיע לכתובת הלא נכונה, ישנו גיוון רב לאורך הספר. ישנה התפתחות של היחסים ביניהם וישנה עלילה שחלק ממנה בעצם מסתמך על כך שהקורא ישלים בין השורות שנכתבות ואלה שלא נכתבות.

הם מגדירים מלכתחילה את היחסים בתכתובת זו כנפרדים לגמרי מחייהם האחרים ו"חיצוניים" להם אולם במשך הזמן החיים האלה הווירטואליים פולשים לתוך החיים האמיתיים שלהם ומתכתובת קלילה סרקסטית ושטחית ובלתי מחייבת הם חודרים עמוק לתוך הנשמות הפועלות ומשפיעים גם על הסובבים אותם.

ספר קריא ויפה ומומלץ .

מרים אופיר 

[על הספר באתר טקסט]

"המתיקות שבתחתית הפאי" מאת אלן ברדלי. עברית: אסנת הדר. הוצאת מטר

"גן העדן הוא בטח מקום שבו הספרייה פתוחה עשרים וארבע שעות ביממה, שבעה ימים בשבוע. לא... שמונה ימים בשבוע"

משחר ילדותי יש בי חיבה מרובה לספרות בלשים.  טרפתי בהנאה מרובה את כל סדרת החמישייה, כל ספר שמצאתי של אגתה כריסטי, את ספרי אמיל של אריך קסטנר ועוד ועוד. נדמה היה לי כי הז'אנר הזה חלף עבר לו מן העולם. את מקומו תפסו ספרי המתח של ג'ון גרישם, הרלן קובן, רם אורן ודומיהם. לא אכחיש, קראתי את חלקם, לעיתים אפילו נהניתי, אבל עד מהרה שיעממו אותי התבנית החוזרת, הרדידות ורצינות היתר שבה ספרים אלה לוקחים את עצמם. חסרו לי הדמיון, השנינות והקלילות, הבריטיים בעיקרם.

אבל אז נתקלתי במהלך שבוע הספר ב"המתיקות שבתחתית הפאי" של אלן ברדלי וגיליתי לשמחתי שהז'אנר עדיין פה, חי ובועט ומקסים כתמיד. ברדלי אמנם קנדי, אבל סגנונו בריטי למהדרין ובהתאם, הסיפור שלו מתרחש באנגליה של שנות החמישים. גיבורתו היא פלביה דה לוס, ילדה בת 11, החיה באחוזה כפרית, מאוהבת בכימיה ורקיחת רעלים וחובבת תרבות. באחד הלילות היא מוצאת גופה בערוגת המלפפונים וחושבת שזה הדבר המרתק ביותר שקרה לה בימי חייה. היא יוצאת לחקור. פלביה היא לא הילדה המתוקה ובעלת המשפחה המושלמת של אניד בלייטון. אחיותיה הגדולות רואות בה מטרד, אביה מסוגר בעולם משלו ואמה נפטרה כשהיא הייתה תינוקת. אין לה חבורה של בני דודים וכלבים לשמש לה כחברה. היא פיקחית ובעלת תושייה, צינית, מרושעת לעיתים, בודדה, יהירה, בטוחה בעצמה וחושבת שהיא חכמה יותר מכולם. לרוב היא צודקת. והיא נהדרת. תחשבו הרקול פוארו, או גרגורי האוס, אם הם היו ילדה בת 11.

"הייתי אני. הייתי פלביה. ואהבתי את עצמי, גם אם אף אחד חוץ ממני לא אהב אותי. הידד לפלביה! פלביה לנצח!"

התעלומה של הספר בנויה היטב, מתובלת ברפרנסים תרבותיים רבים וחיי הכפר האנגלי. פתרונה מחוכם והצליח להפתיע אף שועלת ספרי וסדרות מסתורין שכמוני. אלן ברדלי אמנם לא המציא את המתכון, אבל הוא ידע לעשות בו שימוש מצוין ואף להוסיף טעם ייחודי משל עצמו. והחלק הטוב ביותר? זהו רק ספר ראשון מתוך סדרה עתידית של ספרי "פלביה דה לוס".  הספר השני "The Weed that Strings the Hangman's Bag" יצא השנה לאור בארה"ב, קנדה ובריטניה וצפוי לצאת גם בעברית. כך לפחות לפי אתר האינטרנט של הסדרה:

http://www.flaviadeluce.com/

בינתיים מתוכננים שישה ספרים בסדרה. איזה כיף!

"חוץ מהנפש, בישול תה הוא הדבר היחיד שמבדיל בינינו לבין הקופים". נו, איך אפשר לא לאהוב ספר שכולל חכמת חיים שכזו?

מאת מיס בוז'רסקי