"זיכרונותיה של נערה מחונכת" / סימון דה בובואר. מצרפתית: ניר רצ'קובסקי

פעם לפני כמה שנים השתתפתי במפגש בתל אביב בין פעילות פמיניסטיות צעירות לפעילות פמיניסטיות ותיקות. הפעילות משנות השבעים שמעו את הטרוניות שלנו הצעירות צחקו ואמרו שבמקום להיות מאוכזבות ולהרגיש כאילו החלום הפמיניסטי נגוז אל מול המציאות הקפיטליסטית, אנו צריכות לראות את המאבק הפמיניסטי כתהליך. עד כמה שהיינו רוצות לראות את עצמנו בסופו, ייתכן שזוהי רק ההתחלה ושלעולם לא נזכה לראות את פירות המאבק כמו שאנו רוצות לראות אותם, אלא רק נכדותינו וילדותיהן יזכו לכך.  במצב בו אנו נמצאות היום, כשכל אישה שנייה משתמשת בביטוי "זה לא שאני פמיניסטית", קל להבין מדוע קשה כל כך לראות בתוך מה שנדמה לנו כנשים במאה העשרים ואחת מובן מאליו, מדוע אנחנו צריכות את זה בכלל ואיך הפמיניזם השפיע וממשיך להשפיע על כל צעד ושעל בחיינו.

אז קצת כדי להבין טוב יותר את המקורות החלטתי לחזור אחורה בזמן וללמוד ממקור ראשון איך נולדת פמיניסטית בעזרת האוטוביוגרפיה של סימון דה בובואר "זיכרונותיה של נערה מחונכת" העוסקת בעשרים השנים הראשונות לחייה.

הספר נפתח בתיאור מפורט ומדוקדק של ילדותה בצרפת כילדה קתולית אדוקה. הפרטים והחיות של האירועים והתקופה גורמים קודם כל לקנאה עזה ביכולתה של האישה המופלאה הזו לזכור רגעים מחייה כאילו היו אתמול, למרות שבעת כתיבתם הייתה היא כבר בת חמישים. מהפרקים הראשונים עולה דמות של ילדה אהובה ואוהבת חיים ונאמנה לעולם המבוגרים. מתחת לפני השטח כבר אפשר היה להרגיש אז כיצד מבצבצות להן סוגיות פמיניסטיות במוחה של סימון הילדה. מריבות ההורים, מעמדות העיר לעומת הכפר, חוסר הרצון להינשא בעתיד. סימון הקטנה כושלת להפגין מצד אחד שום תכונה טיפולית נשית ומעדיפה את ההרהורים והשיטוטים בטבע על פני הטיפול בחיות ומצד שני מבליטה קנאות דתית, רצון כמעט משיחי להיות אחרת ולהשאיר חותם כבר מגיל קטן, חלומות על נזירות וקדושה ושאלות ראשונות המופנות נגד עולם המבוגרים והכנסייה.

בתקופת גיל הנעורים התלמידה המצטיינת, גאוות הוריה והמוסד החינוכי היוקרתי הקתולי בו היא לומדת מתחילה לשאול את העולם שאלות ותוך כדי כך מגלה שהעולם מסביבה לא מעוניין בספקנות אלא רק בקביעת עובדות. סימון מתחילה לפקפק בחייהם של הוריה ומתוודעת לעוד ועוד ספרים. הספרים הופכים להיות מרכז עולמה של סימון והיא מפרטת כל ספר וספר שהשפיע עליה באותה התקופה. בתחילה הספרים נקראים במחתרת ומאוחר יותר בגלוי ובהתרסה כשהם מלווים באובדן האמונה הקתולית ובמשבר שמגיע בעקבותיה. נותר רק לקנא בנשות ואנשי התקופה שהספרים היוו חלק כה משמעותי מחייהם. משהו שלנו זה מכבר נאבד.

החלק האחרון של הספר הוא זה העוסק בתקופת לימודיה של דה בובואר בסורבון. ההצטיינות בלימודים הופכת להיות כמעט משיחית עבור סימון בסביבה המאופיינת בצעירים אינטלקטואלים ממשפחות טובות, שאיבדו את נכסיהן במהלך מלחמת העולם הראשונה, שמצאו עצמם בעלי אידיאלים סוציאליסטים וקומוניסטים המנוגדים למעמד הבורגני ממנו הגיעו.

בשלב זה של הספר נותר רק לחפש דבר אחד: מתי או מתי תיפגש כבר סימון עם החצי השני שלה סארטר ותהפוך לצמד הרומנטי- אינטלקטואלי הכול כך מוכר? הזוג שהתעקש על אי נישואים ועל אי הולדת ילדים ועל מערכת יחסים פתוחה ובסופו של דבר מצאו עצמם קבורים זה לצד זה לנצח נצחים. אך מי שמחפש את סיפור האהבה הלוהט של השניים יצטרך כנראה לחפש אותו בהמשכים הביוגראפיים. סימון מתחילה להתראות עם סארטר וגם זה רק כידידים רק לקראת סוף הספר. בעמוד 320 היא מזכירה את שמו לראשונה אבל הוא מתחיל להיות חלק משמעותי מחייה רק עשרים עמודים אחר כך. למרות זאת הערה קטנה בעמוד 322 מסגירה את הרגשות העצורים "משהו אכן קרה לי, משהו שבעקיפין עתידה להיות לו השפעה מכרעת על חיי: אבל אז עוד לא ידעתי זאת". כך במשפט אחד חותמת לנו דה בובואר את "זיכרונותיה של נערה מחונכת" כולו המשמש כמעין מבואה למה שיבוא אחריו, לאותה הבטחה ומימוש גדול, לאותה אישה גדולה שסימון הילדה, הנערה, הסטודנטית המצטיינת עתידה להפוך אליה. "אישה לא נולדת אישה" קבעה דה בובואר במשפטה המפורסם ביותר. על אותו משקל ניתן לקבוע גם שאישה לא נולדת סימון דה בובואר. כדי לשנות את העולם, כדי להשפיע באמת על שינוי סדריו החברתיים, כנראה צריך אישיות מיוחדת שמסוגלת להתעלות מעבר למציאות שבה גדלה ולהשתמש בה כדי להפוך עולמות. סימון אולי מתייחסת אל עצמה בביקורתיות לא פחותה מזו שבה היא מתייחסת לסביבתה לאורך כל הספר: היא לא יפה מספיק, לא מנומסת, לא מטופחת, לא חכמה מספיק, שטחית, חסרת מחשבה עצמית, תלותית וילדותית אך אחרי הכול מאותה ילדה חולמנית שמתחילה את הספר שרויה בעולם משלה מתחת לשולחן הכתיבה בחדר העבודה של אביה נוצרה בסופו של דבר מהפכנית אמיתית. לסימון אולי לא היו ילדים אך היא הייתה  ונשארה האימא הרוחנית של רבות מאיתנו. ועד היום אנו חבות לה את חיינו ואת הזכות לחיות אותם בחופשיות.

מאת נורית הוראק

'כמעט מושלם' מאת אורלי קראוס ויינר שיצא לחנויות לאחרונה, הוא ספר מתח ישראלי כתוב עברית, אבל הישראליות שלו אינה מסתיימת רק בעצם ישראליותה של הסופרת מיקום הדמויות וצבריותם, אלא בהלך הרוח, בהווי הישראלי, השפה העכשווית של הישראלי החדש ובשילוב סיפור הקמת הקיבוצים בהתמזגות הגלויות. ספר שהרגשתי בו 'בבית'.
הדמויות אמינות מאד, הדיאלוגים מצויינים, העלילה אמינה מרתקת, מפתיעה בתהפוכותיה וכתובה בכשרון רב על הווי משרד עורכי הדין המשמש רקע לעלילה מותחת והסוחפת.
אכן ספר מתח כמעט מושלם. שנקרא בנשימה אחת כמעט.
הפוסט הזה נכתב ב-11.9. בחרתי להמליץ על הספר ביום השנה העשירי ל'מגדלי התאומים' לאנשים שאיתרע גורלם לאבד את חייהם רק כי היו באותו היום כבכל יום - במקום עבודתם.
וזאת מכיון שסיפור העלילה בגוף ראשון של הישראלית גיבורת הספר, מתחיל מתוך אירועי הבוקר האומלל הזה , בשיחזור של הדקות שעצרו את הזמן, כשכל דקה נראתה כנצח.
מתוך 'האבק'...

אוגניה, בלוגילוגי

גוף שני יחיד/ סייד קשוע

ספר של סייד קשוע תמיד יעלה ציפיות אצלי. אני אוהבת לקרוא את קשוע. כשהייתי מנויה היה הטור שלו במוסף הארץ אחד מאבני הדרך של המוסף אצלנו בבית. הומור לצד ביקורת חדה כתער על החברה הישראלית, ותמיד שורת סיום שהיא לכאורה אנטי פואנטה, אבל בד"כ גרמה לי תחושת "אויש, אנחנו איומים".
דווקא לא קראתי את "ערבים רוקדים", ספרו הראשון (מסומן אצלי ברשימת הצריכה להשלים) וכן קראתי את "ויהי בוקר", ספרו השני, שנקרא מהר ומעוכל לאט, ונזכרים בו בכל פעם שעולה שוב רעיון הסכם השלום שבו "ניתן את ואדי ערה והמשולש תמורת ההתנחלויות".
אבל אנחנו כאן בשביל ספרו השלישי, "גוף שני יחיד". ונתחיל בדברים הטובים: קשוע כותב כמו קשוע, כלומר קריא, בעברית קולחת ומרתקת. וגם הסיפור מרתק, אז בכלל גומרים את הספר הזה בתוך יומיים.
וגם הביקורת כאן. מרומזת ולא מרומזת, מעלה תחושת אי נוחות כשמדובר ב"פאק שלנו", כלומר עוד תכונה לא מחמיאה של החברה היהודית בישראל. למשל אבחנתו של קשוע שהדרך לא להיעצר לבדיקת תעודת זהות בידי שוטרי מג"ב היא ללבוש בגדים יקרים. ככל שבגדיך יהיו יקרים יותר כך תיעצר פחות, הוא מאבחן, ואם הם יקרים יותר מבגדיו של השוטר, הרי שהוא לא יעצור אותך בכלל לבדיקה. והרי לכם, קפיטליזם וגזענות משולבים באחת. או הטענה של קשוע, שאם אתה ערבי יש לך סיכוי טוב יותר להתקבל לבצלאל, מעוז שמאלנות, אלא אם כבר התקבל ערבי אחד, ואז דווקא לא, כי מספיק ערבי אחד, שלא ניסחף פה, אה? וכמובן, המשפטים שהחברים של אמיר בבצלאל אומרים לו כשהם לא יודעים שהוא ערבי. תאמרו, "זה רק ספר, זה לא קרה באמת", ואני אומר, "ומה אתם חושבים, שזה לא קרה אלפי פעמים בצורות אחרות?"
אבל בספר הזה, לפחות לפי תחושתי, הביקורה גדולה יותר דווקא על הצד השני. והפעם זו כבר לא תחושת הלא נעים, אלא תחושת צ-צ-צ, כי זה "פאקים שלהם", החברה הערבית ישראלית. למשל, הכורח של עורך הדין להחליף את מכוניתו באורח תדיר להכי יקרה והכי מתוחכמת, למרות שהוא לא באמת רוצה, כי סמל סטטוס כמו מכונית הוא משהו שהוא חייב להקפיד עליו כדי לשמור על משרדו המשגשג. או סיפורים מעוררי צקצוק עם בדל חיוך, כמו משפחתו של גנב שמצדיקה באוזני עורך הדין את מעשיו במלים "הוא גנב רק מיהודים". אכן, צדיק.
ויש גם סיפורים שהם יותר ממעוררי צקצוק. כמו הסיפור הכי שובר לב בעיני בספר, סיפורה של אמו של אמיר, שבוחרת לא להיכנע ולא להתחתן עם אחי בעלה המת, ובגלל שהיא אלמנה המפרנסת את עצמה היא נאלצת להתמודד עם קללות, שמועות שהיא זונה ועוד דברים בנוסח הלא מענג הזה. וקשוע לא מקל עלינו בכלל, כי זה לא שאמיר, דמות ראשית בסיפור שאנחנו מקבלים את חלקה בו בגוף ראשון, טורח להקל על אמו או להבין אותה. להפך, הוא כועס ומנוכר. לכאורה כעס של ילד שעבר ילדות של בדידות ועוני, אבל האמת, מי אשם כאן יותר, אמא שלו או החברה שהוא גדל בה? אלא שאמיר לא טורח לראות את הצד של אמא שלו. הוא רק רוצה לברוח. לברוח מעצמו כמו שיתברר מאוחר יותר.
אני מרחיבה פה על הביקורת שקשוע מותח, פשוט כי זה חלק מהותי בכתיבה שלו. קשוע הרי תמיד מספר לנו את מה שאנחנו לא רוצים לשמוע. ולא בצורה קיצונית כמו גדעון לוי, אלא בניואנסים הקטנים, באבחנות שלכאורה אי אפשר לזעוק "סקנדל" עליהן, אבל הן מחט קטנה ועוד מחט קטנה ועוד מחט קטנה, עשרות דקירות קטנות שמזכירות לנו שאנחנו לא בסדר. אבל עוד שנייה אגלוש במדרון החלקלק המוביל לדיון פוליטי, ובכלל התכוונתי לכתוב על ספרות. אז נחזור לספר: שתי דמויות ראשיות מככבות בו. אמיר ועורך הדין. ודווקא זו חולשתו, הדמויות. כי קשה להזדהות איתן. עורך הדין נראה מבטיח, אבל אז הופך לדמות אובססיבית ומעצבנת, עד שממש התקשיתי לסיים את הפרקים שלו, ואמיר, שמעורר אמפתיה, אבל לא כל מעשיו מוסברים מספיק ולכן קשה להזדהות איתו. אבל עדיין הפרקים של אמיר היו הטובים יותר בעיני בספר.
הספר לוקח אותנו אל מרחבי חייהם של עורך הדין ואמיר: מהכפרים במשולש לאזורים הערביים בירושלים, ועד בית הכרם, שכונה יהודית נינוחה בירושלים. קשוע כותב מתוך מה שנשמע כמו היכרות אמיתית עם כל האזורים האלה. וזה משכנע. אולי בגלל זה קשה להישאר אדישים לספר. סיפור בדיוני או לא, אתם יודעים שזה קורה גם במציאות. ועכשיו השאלה היא אם אתם רוצים לקרוא את זה או לא. הספר הזה לא יספק לכם אסקפיזם מבורך מהמציאות הביטחונית/כלכלית, אבל הוא כן יעניין אתכם. ובסופו של דבר סיפור מעניין הוא הדבר החשוב ביותר בספר, לא?

מאת עדי בעולם

"חומר אפל", מאת יולי צה. מגרמנית: דפנה עמית. כתר

חברה שלי נילי, שהיא ד"ר לפיזיקה, אמרה עליי כמה פעמים שאני "פיזיקאית נסתרת" (על משקל "צדיק נסתר") כי כל פעם שהיא ניסתה להסביר לי איזה רעיון או מונח הייתי נדלקת ואומרת לה שזה כמו שירה. (ובאמת קרה פעם שכתבתי שיר בהשראת החתול של שרדינגר). "חומר אפל" של יולי צה – רומן מתח מתורגם מגרמנית שבמרכזו עומדים אוסקר וסבסטיאן, שני פיזיקאים שהיו חברים קרובים מאוד עד שסבסטיאן שינה כיוון, נשא אישה והוליד בן וגם עבר לעסוק בנושאים פופולאריים יותר ולדעתו של אוסקר, רציניים פחות - הזכיר לי את זה, שפיזיקה היא שירה וגם נורא קשורה לחיים. אולי זו לא הפיזיקה אמיתית, הרצינית, של אוסקר, שעליה אני לא יודעת דבר, אלא המשחקים המחשבתיים בעולמות מקבילים ומכונות זמן, משחקים שהם מושכים כל כך משום שקשה לנו להסכין עם גבולות קיומנו, חיים ליניאריים, ויתור על אופציה אחת כשבוחרים באחרת. ובדיוק בזה עוסק "חומר אפל": האם אפשר לחיות חיים כפולים? וכמו ביצירה מוזיקלית שבה כלים שונים מנגנים וריאציות על נושא, המוטיב הזה של חיים כפולים מופיע באופנים שונים אצל דמויות שונות בספר, גם מניע את עלילת המתח שבו, וגם עומד בבסיס סיפור חייו של הבלש החוקר את המקרה, שחייו נקטעו בנקודה מסוימת וטראומטית, והוא סובל מאובדן זיכרון. והבלש הוא כפול גם באופן אחר שכל אדם יוצר ובכלל אדם שמרבה לחשוב, מכיר: הוא חושב על עצמו בגוף שלישי.

לא רק לפיזיקה אני לא-מומחית, אלא גם לספרי מתח, לא קראתי המון, אבל נדמה לי מאלה שכן קראתי, שספר מתח, כשהוא טוב ואינטליגנטי, מזמן הזדמנות נפלאה לבדוק את העולם, את אפשרויותיו, את נפש האדם ואת היחסים בין אנשים – את כל מה שספרות יפה בודקת, אבל באופן משחקי יותר, בתוך תבנית שדווקא הגבולות שלה יכולים להעניק הרבה חופש.

כמה ציטוטים שאהבתי במיוחד:

"בעבר היה אוסקר מסוגל לנחש על פי תזוזת הגבות והתנועות האילמות של שפתיו מהו הנושא שמעסיק את סבסטיאן באותו רגע. הזמנים האלה חלפו. היום הוא יושב ליד מחשבותיו של סבסטיאן כמי שיושב ליד נחל שאינו יכול לראותו וגם לא לשומעו, אך הוא סמוך ובטוח שאינו חדל לזרום."

וזה פשוט תיאור יפהפה: "אורות של מכונית חוטפים כמה עצים ומיד שבים ומשליכים אותם בחזרה אל החשכה."

"הוא מביט אל הכיוון שבו נעלם האיש הקטן, ורואה ציפורים יושבות על ענפים מכל עבר. הוא רואה אותן עומדות על הארץ, מתנדנדות בשיחים. ככל שהוא מוסיף להביט כן רב וגדל מספרן. פרושים, יונים, עורבנים, סיטות, קיכלים. סבסטיאן תוהה מנין הוא יודע את שמותיהן. הייתכן כי גם הן יודעות את שמו?"

[וזה מזכיר לי את אותה שורה שנייה מצמררת של נתן זך – "ראיתי ציפור רבת יופי/ הציפור ראתה אותי". כאילו היקום משיב לנו מבט, מין תזכורת שלא רק אנחנו סובייקט...]

"העירוב של ריחות הגוף שלהם הוא בית כמוס. בתוכו שוכן הצער על כך שהחלל שהם חולקים מכיר רק קור מקפיא או חום צורב, אך לא תנאי הישרדות אנושיים."

"האסופית", לוסי מוד מונטגומרי, מחודש. מאנגלית: טלי נתיב עירוני, 331 עמ'

"אן מאבונלי", לוסי מוד מונטגומרי, מחודש. מאנגלית: טליה דאי, 302 עמ'

"אן שרלי",  לוסי מוד מונטגומרי, מחודש. מאנגלית: טליה דאי, 280 עמ'

ההמלצה הרותחת שלי

ואו,ואו,ואו, כמה רציתי לקרוא את הספר בגילי העכשווי {סבתא ל-5 נכדים}ולראות האם הקסם עדיין קיים או שמא פג לו בעקבות ריאליות החיים.

מי לא מכיר את סדרת הספרים של האסופית שיצאה בתרגום עברי לפני שנים רבות? שיקום. הכוונה לבני הדור הקודם כמובן. תבינו, המהדורה הראשונה בשפת המקור באנגלית יצאה ב-1908.

עם הזמן הוא הפך לספר שלא התכוונו אליו. ספר שלא טען לכתר של שום דבר. הוא נועד לענג את הקורא הצעיר . תוך כדי כך הפך לקלאסיקה של ספר נעורים. אך לא רק...הספר אומנם מיועד לצעירים אך גם מבוגרים מתמוגגים ממנו. בעיקר אלה שקראו את הספר בילדותם.. אני אחת מהם....

אני מודיעה בחגיגיות שהקסם נשאר. הספר נצחי . אני שמחה שהוצאת כתר ערכה מחדש את הספרים. התוצאה מרנינה הן מבחינת השפה הרהוטה העכשווית, הזורמת וגם עיצוב העטיפה היפיפה, ההקפדה על ניקוד שמות, האיורים המקסימים, ההסברים בתחתית הדף.

סדרת הספרים בת שלושת הכרכים {מאז נכתבה הרשימה ראה אור בעברית גם הכרך הרביעי}היא על אן, האסופית הלא רצויה מבית היתומים המגיעה אל ביתם של מרילה ומתיו בטעות. הם ביקשו לקבל נער שיעזור להם בחוותם שנמצאת בכפר אבונלי, באי הנסיך אדוארד שבקנדה, וקיבלו נערה ג'ינג'ית כבת 10. "מתיו חסר המזל נותר עם משימה שהייתה לו קשה מנשוא.- לגשת לילדה- ילדה זרה- יתומה ולתבוע ממנה תשובה לשאלה מדוע היא לא ילד" .

מתיו לוקח אותה למרילה, אחותו, שהיא תחליט....בדרך הוא מוקסם מהנערה המיוחדת הזו . בהמשך זה קורה גם למרילה ואיך לא....גם  אנחנו הקוראים מתאהבים בה. אן היא ג'ינג'ית מלאת חיים ובעלת מזג סוער, חכמה ,פטפטנית ואנרגטית ,אוהבת טבע ,ויודעת ליהנות מהדברים הקטנים ,שובבה, מקסימה,אימפולסיבית, מלאת דמיון וחולמת בהקיץ ,מלאת התלהבות ומרץ, יודעת גם לזכור פגיעות בה ולא תמיד לסלוח , להיות גם עקשנית ואמיצה ולומר את מה שהיא חושבת ..

כך מתחיל ספורה המופלא של אן . אנו שותפים לגדילתה, להסתבכויותיה התכופות ,חיפושה אחרי נפש תאומה ,חברות אמת ואהבה, מבלים אתה את שנות ילדותה בספר הראשון ועוברים אתה לשני הספרים האחרים המתארים את תהליך התבגרותה שובה הלב. זהו גם ספור אהבה מיוחד במינו.

קראתי את הספרים בצעירותי ומצאתי את עצמי מתמוגגת מחדש עם כל אירוע שאן עוברת. הספר מלא חוש הומור, מאוד תמים ואופטימי אם כי הפעם ראיתי גם את הריאליות- חיים קשים, אנשים צרי אופק ועוד. אך כשקוראים את הקטע הבא לדוגמא ויש כאלה הרבה ,הרי שהשמחה והכיף הם אלה הנותנים את ביטויים העיקרי:"היא באה מרקדת בשביל, מרחפת כרוח באור השמש הרך ובצלילים העצלים של ערב אוגוסט"- וכל זאת משום שהייתה מוזמנת לתה בבית הכומר.... 

לסיכום: מומלץ ביותר . זהו ספר שחוט של קסם שזור בו. תענוג צרוף .ספר שיש בו מן הנאיביות אך היא כלל לא מפריעה גם למבוגרים הקוראים את הספור פעם נוספת. בונבון אמיתי לצעירים ומבוגרים כאחד.

ציטוטים:

"אפילו פלג מים לא היה יכול לעבור ליד דרכה של רייצל לינד בלי להקפיד על  התנהגות הגונה ומנומסת. הוא ידע כנראה שגברת לינד משקיפה מחלונה ופוקחת עין על כל מה שחולף ליד ביתה, החל מפלגי מים ועד ילדים"

"דבר אחד טוב יש בי, אף פעם איני עושה אותו מעשה-שובבות פעמיים." 

מאת שוש מילמן