"השפעה" / ג'יין אוסטן. מאנגלית: מיכל אלפון

"העיניים הצהובות של התנינים" / קתרין פנקול. מצרפתית: עדינה קפלן

איזה ספר נהדר! השם של הספר משך את דמיוני בחבלי קסם וגרם לי לבחור בספר לקריאה. ההתחלה לא הרשימה במיוחד, אך ככל שהתקדמתי בקריאה שקעתי יותר ויותר בחייה של הגיבורה. הייתי עדה למאבקיה, לקשייה, לנחישותה, לאורך רוחה, לביטחון העצמי הירוד שלה ולהצלחותיה. הגיבורה נראית בתחילה אפרורית וחסרת ייחוד, אך מקבלת צבע בהמשך. כגולם ההופך לפרפר בסיומו של תהליך ארוך ומתיש, כך מתפתחת הגיבורה במהלך העלילה ומשילה מעליה את נשל אישיותה הקודמת.

זהו ספר ראשון בטרילוגיה שבמרכזה עומדת דמותה של ז'וזפין קוֹרטֶס. העלילה מגוללת את חייה של ז'ו, חוקרת של ימי הביניים, אמא למופת ורעיה לתפארת. חייה אינם סוגים בשושנים, בלשון המעטה. חיי הנישואים שלה עולים על שרטון, בעלה מובטל מזה כשנה ולא ממהר למצוא עבודה חדשה, בתה הבכורה סנובית, מנוכרת לאמה ואף ובזה לה. ז'וזפין המפרנסת העיקרית, אך איש אינו מעריך את מאמציה. יום אחד מילותיו של בעלה גודשות את הסאה וז'ו עושה מעשה אמיץ מבחינתה. היא זורקת את בעלה מהבית וכעת עליה להתמודד עם החיים כאם חד הורית ענייה. חברתה ושכנתה הטובה (בעלת עבר מיסתורי) היחידה שמטה לה אוזן קשבת. מאז ומתמיד חשה הגיבורה נחותה לעומת אחותה העשירה, הזוהרת (אך רדודה) והאהובה יותר ונפלה קורבן ללשונה החדה כתער של האם המרירה. אביה מת בצעירותה והאם נישאה בשנית לגבר עשיר שגם עליו היא מטילה את מרותה ביד רמה. רק נישואיה של ז'ו רוממו אותה במקצת בעיני האם (ולא הישגיה האקדמיים) ומשאיבדה את בעלה, סר חינה בשנית. בעלה נוסע לאפריקה לנסות את מזלו בניהול חוות תנינים ומשאיר אותה להתמודד לבדה עם החובות שצבר, ההוצאות השונות והטיפול בשתי הבנות. בדומה למתאבק שנופל על הקרשים וקם שוב ושוב על רגליו, כך מתרוממת ז'ו מעל הקשיים ומתמודדת בהצלחה רבה עם המכות שהחיים זורקים לעברה. זהו לא רק ספר על מסע אישי של אישה, אלא גם ספר בעל תובנות וגיבורה שאפשר לאהוד ולהיקשר אליה.  בסוף הספר אף זלגה לה דמעה סוררת בקצה הריס.

בסופו של דבר הקשיים שהגיבורה חווה מהווים מקפצה לחיים טובים ומספקים יותר. זהו ספר על אישה שלוקחת את גורלה בידיה. שוב ושוב הגיבורה מוצאת את החוזק לשרוד, נשארת אופטימית ושמחה בחלקה למרות הקלפים הגרועים שקיבלה. בספר גלריה של דמויות צבעוניות ומורכבות שאפשר לבוז להן או לחילופין להיקשר אליהן. לרבות מהדמויות סודות ומאהבים ובתחילה נראה לי מוזר שכולם בספר בוגדים על ימין ועל שמאל.

חוזק הספר בכתיבה היפה, בירידה לפרטי פרטים, ביכולת להיכנס לעור הדמויות. הסופרת מפליאה לשרטט את הגאוגרפיה הפנימית של הנפש ולרקוח סיפור מענג. הספר כובש לב ומרגש ומצליח להימלט ממלכודת הטלנובלה. הספר מרתק בנגיעה האנושית שבו. יש בו הכל: אובדן, יחסים בינאישיים, רסיסי זכרונות, בדידות, חלומות,  תקוה, מחילה, פיקחון ואף אהבה. הסופרת מחברת את כל הקצוות לסיפור הסוחף אחריו את הקורא והעלילה נבנית בדיוק במידה לאפשר עומק ועניין. עיניהם של התנינים צהובות, אך לאהבה גוונים רבים.

שפת הספר יפה וגבוהה והתרגום משובח ביותר. קשה להניח את הספר מהיד בשל הכתיבה, הדמויות והעלילה. זהו מסוג הספרים שאחד מניח מהיד רק בשורה האחרונה. בקיצור, סיפור אנושי קטן הכתוב בכשרון גדול. אהבתי מאוד את הספר ואחכה בקוצר רוח לשני ההמשכים האחרים.

בשורה התחתונה: ספר על אהבה, תנינים ומה שביניהם!

מאת גלי

"מעשה פלאים" / בריאן סלזניק, מאנגלית: שרון פרמינגר

מי שמכיר את "התגלית של הוגו קברה" יזהה מיד את מגע ידו של בריאן סלזניק ב"מעשה פלאים": גם הספר הזה הוא שילוב של מילים ותמונות, כאשר התמונות לא מלוות את הסיפור אלא מקדמות אותו באופן עצמאי, לא פחות מהמילים, וגם במרכזו יש ילד שנאבק על קיומו ומחפש את זהותו ואת שורשיו. ב"הוגו" סלזניק גם לימד את תולדות הקולנוע בראשיתו, ואילו כאן הוא שוזר בסיפורו את תולדות המוזיאונים. אבל הלימוד אצל סלזניק הוא לא דידקטי-חיצוני, הוא ארוג כל כך חזק בחיפושי הזהות של הגיבור, שהקורא מקבל אותו כחלק טבעי וזורם (ומלהיב) של הסיפור.

ב"הוגו" התקשיתי עם השילוב בין מילים ותמונות, רציתי שיחליטו כבר אם אני קוראת ספר או רואה סרט, אבל ב"מעשה פלאים" התמסרתי לזה לגמרי, כילדה מול פנס קסם. אולי הודות לכך שהפעם החלוקה הייתה ברורה יותר: ב"מעשה פלאים" יש שני קווי עלילה, האחד – הכתוב - מתרחש בשנות השבעים וגיבורו הוא הילד בן המחפש אחר אביו, והאחר – המצויר - מתרחש בשנות העשרים וגיבורתו היא ילדה ושמה רוז. רק בסוף מתברר הקשר בין השניים, אך במהלך הקריאה/צפייה אפשר פשוט ליהנות מן ההקבלות. רוז ובן שניהם חירשים, שניהם מחפשים אחר שייכות בעולם, והחירשות מעצימה את אי-שייכותם, והם מגיעים במסעם לאותם מקומות.

המסע של בן, כמו המסע של הוגו, הוא קשה ומסוכן אבל יתרונו המאוד ספרותי (בניגוד למציאותי) הוא שלכל פרט יש משמעות, כמעט כל מקום שהוא מגיע אליו, כל חפץ שהוא מוצא וכל אדם שהוא פוגש, קשור לחידת זהותו ושורשיו. וכאן הייתה לי אסוציאציה ישראלית אהובה: "יש ילדים זיגזג" של דויד גרוסמן, עם הילד נוני שיוצא למסע ובו לכל פרט יש קשר עמוק למי שהוא, כאילו כל העולם הוא קרוב-משפחה.

מאת לי עברון-ועקנין

ירושלים: המושבה הגרמנית ורחוב עמק רפאים/ דוד קרויאנקר

האדריכל דוד קרויאנקר מתעד את ירושלים בספריו מזה כשלושים שנה. סדרת הספרים הראשונה שלו "אדריכלות בירושלים", הייתה על הגבול בין מקצועי לפופולארי. היא הכילה מידע סביבתי ותכנוני רב, לצד ניתוח מעמיק של מבנים ודיון במאפיינים ארכיטקטוניים. ספרי הסדרה, אשר נתחמו סביב סגנונות ארכיטקטוניים מובחנים מבחינה תיאורטית (הבנייה הערבית מחוץ לחומות, הבנייה המנדטורית וכדומה) היו ספרי עיון מהשורה הראשונה.

סדרת הספרים השנייה, אשר החלה לצאת לקראת סוף שנות ה-90', אינה מתמקדת בסגנונות, אלא באזורים אורבניים. במסגרת סדרה זו נסקרו רחוב הנביאים, השכונות טלביה, קטמון והמושבה היוונית, המשולש הירושלמי ועוד. סדרה זו נוטה יותר לכיוון הפופולארי: היא מתמקדת יותר בסיפור ההיסטורי של הבתים, ובבניית מסלולים המסודרים לפי מפתח גיאוגרפי ולא סגנוני.

הספר שבפנינו הוא מהסדרה השנייה, וספציפית מתת-הז'אנר המאוחר יותר שלה. ספרים אחרונים אלה יצאו במתכונת אלבומית (ספרים רחבים וכבדים מאוד). הדבר גורם לבלבול ביחס למטרתו של הספר, והדבר ניכר גם בתוכנו: מחד, זה אינו ספר טיולים ממש. הוא אינו מסביר כיצד לצעוד מאתר לאתר, וגודלו, צורתו ומשקלו כלל אינם מאפשרים להסתובב ברחוב תוך עיון בו. מאידך, זה אינו ספר מחקרי. הוא אינו מעמיק, הוא מתעכב גם על בתים חסרי כל ייחוד ארכיטקטוני (והמחבר אף מצהיר כך על אחדים מהם), ולעומת זאת אינו דן לעומק בבתים אותם הוא סוקר.

קריאת הספר מראשיתו עד תומו נותנת תחושה שבפנינו יצירה לא אחידה. עיקרו של הספר נדמה כדו"ח סקר, כזה שעורכים אדריכלים כתשתית לתוכנית שהם מקדמים בשכונה. הספר סוקר את העסקים שקמו בשכונה ומפרט אותם. ביחס לעסקים ההיסטוריים עוד יש טעם בפירוט המקנה תחושה לגבי אופי השכונה בעבר. באשר לעסקים העכשוויים – פחות. דו"ח כזה אינו הופך לספר מעניין. החלק האחר בספר, המוקדש לדיון היסטורי והצגת הבתים אמנם מעניין, אולם לא ממצה. לבסוף, החלקים בספר המוקדשים להערכת המחבר נותנים תחושה קשה ביותר. המחבר מגלה דעתו לא פעם ולא פעמיים ש"יש לקוות כי הקוסמופוליטיות החילונית השפויה בירושלים... תוסיף להתחדש ולשגשג גם בעתיד" (עמ' 372 ובמקומות רבים נוספים). המשוואה בין חילוני לשפוי ובין דתי לנורא עולה מהספר בבירור, ותמונת העולם החד-ערכית של המחבר צובעת דיונו של הספר בצבעים לא מבוססים ולא משכנעים אלה. אליבא דמחבר, דתיים הם גורמים חיוביים באזור עמק רפאים רק אם הם אנגלוסקסיים, עשירים, ומשקיעים ממון רב בבתים (גם אם השקעתם אינה משמרת את הבניין). גם האבחנה הבהירה בין משפחות מזרחיות אשר הן תמיד נחשלות, לעומת משפחות אשכנזיות אשר שינוייהן ראויים ומבורכים צורמת. כך, אריאל הירשפלד מתואר כמי שטיפח גן סודי ברוח וילה בורגזה, ולעומתו משפחת ראובני (שמצוין כי מוצאה מכורדיסטאן) שטיפחה גן יפהפה מתוארת כמי ש"גידלה על השטחים הפנויים שסביב הבית עצי פרי ותבואה". לו היה זה מקרה אחד לא היה מקום לביקורת, אולם ההתייחסות החוזרת ונשנית יוצרת תחושה לא נעימה. הדבר פוגע באמינותו של הדיון כולו, וחבל, משום שדוד קרויאנקר הוא מתעד חשוב של ירושלים, הן בשל כישוריו הן בשל קשריו אשר מאפשרים לו גישה למידע וחומרים, והן בשל ניסיונו כאדריכל שימור בעיר.

מאת שרון