כשפתחתי את הבלוג הראשון שלי פה בישרא, הייתי ילדה בת 13, אבל יותר חשוב מזה, הייתי שנייה לפני הסוף. לפני שהכל נפל לי מהיידים. הביטחון שלי, השלמות העצמית שלי, האמונה שלי בעצמי, הכוחות שלי, השאיפות שלי, המוטיבציה שלי להמשיך, והכי חשוב, הזהות שלי.
במשך שבע שנים מהגיהנום אני נדדתי, בהתחלה רק נפשית אבל אז גם פיזית, חיפשתי את הדבר שכבר הייתי בטוחה שאבוד מראש, גם אם לא ידעתי את זה. כל מה שעשה אותי אני נזרק מהחלון, ובזמן שעשו את זה, דעתי הייתה מוסחת. איבדתי את עצמי ואפילו לא ידעתי מזה.
כשפתחתי את הבלוג הזה, הייתי כבר כלום. ילדה בת 14 שלא יודעת איפה היא עומדת, מנסה בכוח להיות חלק ממשהו, משהו, כדי שלא תרגיש כל כך לבד.
והתוצאות?
לא יותר טובות ממה שכל אחד היה מצפה.
עכשיו, סוף כל סוף, אני רואה את עצמי במראה, ומוצאת אותי.
לא איזו כונפה זרה.
לא גוש שומן שתופס מקום.
לא את הדבר הזה שהייתי.
את מי שהייתי אמורה להיות.
את מי שהייתי רוצה להיות.
סוף סוף, החיים שלי מתקדמים לאנשהו.
סוף סוף, אני רואה עתיד ולא ענפים מתים וסבוכים.
סוף סוף, אני באמת ובתמים מרגישה שיש לי סיכוי.
ואני אמות לפני שאני אתן לזה להשתנות.
כי האלטרנטיבה?
לא באה בחשבון.
אני לא אחזור לשם לעולם.
אז מה הספקתי בינתיים ב2015, השנה הראשונה שלי באזרחות?
-2 ראיונות עבודה במעבדות
-עבודה זמנית
-שליש הימים מעבודה מועדפת
- להירשם לאוניברסיטה
-לעבור לגור בבית משלי עם המתוקון
-לחזור לעצמי
מה הצבתי?
ללמוד נהיגה. - שיעור מתקדם
להשיג עבודה.
"לתרום כבר את הצמה!!!" - חחחחחחחחחחחח לא. אולי פעם הבאה אני אזכור.
להפסיק לחשוב כמו ילדה.
להמשיך לדמיין כמו ילדה. - בינתיים
להמשיך להבהיר את הגבול ביניהם. - שוב, בינתיים.
למצוא מקום משלי.
ללמוד את כל מה שאני יודעת שעליי ללמוד ועוד לא הספקתי. - כשאני אדבר עם הפקולטה ואקנה ספרים, אתפנה לזה.
להתקדם במה שאני לומדת.
לשרוד.
לחיות.
למצוא את עצמי בתוך השינוי הענק שמחכה לי מעבר לפינה.
לסיים סיפור אימון אחד לפחות.
לסיים סיפור ארוך מקורי.
בינתיים זה אחלה קצב נראה לי, לא? 
כינוי:
ניצנוצ הניצנוצים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
