אף אחד לא מושלם,
ולכן גם לאף אחד אין חיים מושלמים.
אני לא מושלמת, אבל החיים שלי די טובים.
אז למה אני תמיד מרגישה שהכל לא בסדר?!
בזמן האחרון אני חיה במצב של "התנדנדות על חודו של סכין", לא יודעת לאיזה כיוון אני אפול,
אבל תמיד כשאני בטוחה שאני הולכת ליפול חזק- מישהו תמיד בא ומרים אותי מהקרקע,
ושוב אני חוזרת להתנדנד על חודו של סכין...
ביה"ס שלי הוא קשה, הרמה שם גבוהה, ואני לא מוצאת את עצמי בים של דצימטרים בשלישית ו-ab= aXb...
נמאס לי!
נמאס לי שהוא לא חושב עליי, לא מתקשר, לא מתעניין;
נמאס לי שהם לא עוזרים לי, מסתכלים מהצד ושותקים;
נמאס לי שכולם לא שמים לב אליי, מציקים, מפריעים...
נמאס לייייייייי!
הכל מאוס עליי, העולם הזה, הכל!
וההורים, שתמיד מנסים לעזור אך פעם אחר פעם נכשלים, נחבלים...
אין לי מחשבות על מוות, אני לא רוצה למות אל תדאגו- זה לא התחום שלי,
אבל אני רוצה כמה דברים פשוטים:
שהוא יתקשר, יתעניין, יחשוב;
שהם יעזרו, לא יסתכלו מהצד, שיתמכו;
שכולם לא יתעלמו ממני, שלא יציקו, לא יפריעו;
ושההורים? שילכו לטיפול ויבינו איך לטפל בבת שלהם!
אני :[
*פוסט פריקה- לא חובה להגיב*
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא רואה ואיננו נראה P:
