היי כולם =]
היום אני במצברוח ה=ר=ב=ה יותר טוב XP
כתבתי סיפור קצר במהלך שיעור ספרות (אירוני, מה?)
ורציתי שתקראו, ותגידו לי מה דעתכם. אני כותבת המון, ותמיד כתבתי למגירה, כי אני לא חושבת שאני כותבת טוב, ועכשיו חברות שלי קראו את זה ואמרו שזה מדהים- אז החלטתי לנסות.
מקסימום תזרקו עליי עגבניות וירטואליות, הא? חחח XD
אז ככה:
לסיפור קוראים "אז מה אם אני שמנה?",
הנושא די נדוש, אבל רק רציתי שתראו איך אני כותבת. אזזז... יאללה?
"אז מה אם אני שמנה?"
אמא תמיד אמרה לי שגם אם אני שמנה, אני יכולה לעשות כל מה שהחברות של עושות.
אבל הן לא מבינות את זה. כשבאתי לכיתה א', ונכנסתי לכיתה, כל התלמידים הסתכלו עליי כמו אל מצורעת. "אז מה אם אני שמנה?" חזרתי ושאלתי- אך לא ניתנה התשובה.
לא הזמינו אותי למסיבות ולארועי גיבוש;
לא הזמינו אותי לבתים שלהם;
לא שיתפו אותי ברכילויות וב"סודות" של הכיתה,
והרשימה רק מתארכת.
יום אחד הגיע ילד חדש- הייתי אז בכיתה ח'. כל ה"מקובלות" ישר נדלקו עליו.
ו... האמת שגם אני. אבל ידעתי שהוא לא יספור אותי.
"תרזי קצת, רוני!" קראה חברתי מחוג הדרמה.
"את צודקת. אני צריכה להרזות." אמרתי.
מיד התחלתי במסדר אימונים, ולא אכלתי כמעט, הקאתי הכל כדי לא לצבור קלוריות.
לאט- לאט רזיתי, אבל רציתי לרזות עוד.
מחוגי המשקל המיושן והחורק ירדו אט- אט: 75, 70, 69, 60, 50... בסוף הגעתי למשקל שרציתי: 40 קילו. "פשש.. יפה רוני... אבל לא יזיק לך לרזות עוד קצת..." אמרו הבנות מהכיתה.
האמנתי להן, והמשכתי לרדת במשקל. 39, 38, 35, 32, 30, 29...
עדיין חשבתי שאני שמנה, ושאני צריכה לרזות עוד.
הייתי רעבה, אבל לא הצלחתי לאכול דבר- מיד הייתי מקיאה את זה מעצמי.
ככל שעבר הזמן אימי חשה שמשהו לא כשורה.
"רוני? בואי רגע..." ביקשה ממני יום אחד.
ניגשתי לסלון, מקיאה בדרך את השארית האחרונה מארוחת הערב.
"מה אמא?" שאלתי בקול רועד ותשוש.
"מה המשקל שלך עכשיו מותק?" שאלה ברכות.
"אממ.. 59 קילו." שיקרתי, מנסה נואשות להחביא את האמת.
"אני לא חושבת. כמה את באמת שוקלת, רוני?"
"אממ... אמא באמת, הכל בסדר ו-" "רוני, את רזה מאוד. רזה מדי." ניסתה להבהיר לי בכובד ראש.
"25." אמרתי במהירות, ואימי נבהלה.
"אבל רק רציתי שאורן ישים לב אליי..." מלמלתי מתחת לשפה.
"אורן לא חשוב כ"כ יחסית לבריאות שלך." אמרה לי, ומיד הסיעה אותי לביה"ח.
בביה"ח עשו לי בדיקות וקבעו כי אני חולה באנורקסיה.
הקציבו לי חדר, וניסו להציל אותי: עשו לי תרגילים, דחפו לי אוכל ולא נתנו לי להקיא,
והביאו את כל הכיתה לביקור פעמיים בשבוע.
בפעם הראשונה שהכיתה הגיע, בלט ראשו של אורן מבין ים הפרצופים.
הוא ניגש אליי ולחש לי: "למה עשית את זה, רוני?" אז עניתי את האמת, "כי רציתי שתשים לב אליי."
הודיתי, כובשת את פניי.
"אני אהבתי אותך, אבל עכשיו כבר פחות, כי חשבת שאם תהיי רזה זה ישנה את יחסי כלפייך.
ואני לא אוהב בנות כאלו. ממש לא." אמר- והלך.
כ"כ כאב לי, שנאתי את עצמי.
שבועיים התנדנדתי בין ערפול חושים לערנות מוחלטת, ויום אחד גמלה בליבי החלטה.
לאחר הביקור היומי של הרופא בחדרי, היו לי בערך 20 דקות לבדי.
ניגשתי למגירת התרופות, ובחרתי באקראי קופסאת טבליות שאת שימושן לא ידעתי אפילו,
ובלעתי אותן בבת אחת- 30 טבליות אחת- אחרי- השנייה בהפרש של חצי דקה בין טבליה לטבליה.
ההשפעה הייתה כמעט מיידית, אבל 20 דקות הספיקו.
"היום נמצאה רוני לייבוביץ' בת ה- 16 בחדרה שבביה"ח לניאדו ללא רוח חיים.
הנערה, אשר חלתה באנורקסיה, כנראה החליטה לשים קץ לחייה,
כי המכתב שנמצא לצידה הממוען לאורן דורון, תוכנן מראש.
נמצאה גם קופסאת טבליות לצד גופתה.
ככל הנראה בלעה רוני את 30 הטבליות כמעט בבת אחת, ולכן ההשפעה הייתה מיידית וקטלנית.
אנחנו פה עם האֶם ש..." הודיעו בערב בחדשות בכל ערוצי הטלוויזיה,
ואני ראיתי מלמעלה- ובכיתי.
איך היה? תגיבווווווו בבקשה!
אוהבת, אני :]
עריכה:
ד"א הסיפור הזה פורסם לפני משו כמו חודש בבלוג, ממש כשהקמתי אותו,
ומחקתי אותו כי לא רציתי שמישי תראה אותו,
ועכשיו אני מחזירה אותו לבלוג.
אז ה-3 תגובות הראשונות הן לא חדשות, אלא מ=מ=ש ישנות. אזזז.. תגיבו?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
לא רואה ואיננו נראה P:
