בלתי מרוסנת

פעם היתה כאן ברירה טבעית. כן, זאת שדוקינס כתב עליה ספרים. התחלנו כיצורים חד-תאים, אמבות חביבות ולא מזיקות, שאיכשהו, תוך התבייתות על מצע מעודד שגשוג, הפכו לרב-תאים שנוהגים בג'יפים גדולים, מקיימים תרבות צריכה עניפה ומכלים את הכדור עליו הם חיים. פסגת היצירה הקוסמית. בדרך עברו כאן גם כמה עניינים מרתקים כמו תופעות וולקניות מעוררות השתאות, יבשות אקזוטיות ויצורי ענק בגובה בלתי אפשרי, אבל הם כולם פסו מהעולם והותירו אותו לנו, שיאה המקומי של האבולוציה הארצית.

ואנחנו, בני האדם דור 5.5, התפתחנו כולנו מאותו דגם קדמון של יצור מערות שעיר, שנהם ופלה כינים והתארגן כמושבה ובנה כלים וצד ממותות ופשט את עורן ושרד דור ועוד אחד ועוד. וכך חיינו לנו, ציידים ומלקטות. הם יוצאים בבוקר לצוד, חוזרים אחרי שבוע עם ממותה גדולה, חוגגים ורוקדים וקוטפים מחמאות, מציירים את נצחונם על קירות המערה, צולים את הבשר ונוגסים ברעבתנות, צופים בבנות זוגם אוכלות ומאכילות את הצאצאים, מחייכים לעצמם, נוהמים בנחת ונכנסים עם המלקטת שלהם אל המערה לסשן של הפצת גנים. הן, המלקטות, לא מתרחקות יותר מידי מסביבת הקן, אוספות פירות וגרגירים, משגיחות על הקטנים, פולות כינים זו לזו, מרסקות וטוחנות, מנקות את המערה, מסתובבות יחד, מתגרדות, תופסות שמש, מגרשות אוייבים ומחכות לציידים שלהן שיגיעו עם האוכל והפרווה.

היצור האנושי עבר שינויים רבים מימי המערה ועד לימי הג'יפ ואחד השינויים המהותיים ברה-התארגנות של היצור המתקדם הזה הוא העדפתו להתכנס אל תוך מבנה חברתי חדש, תוך זניחת המבנה החברתי הקדמוני. בעוד שהיצור הקדמוני התאפיין במבנה חברתי של שבט, הרי שהאפיון החברתי של היצור המתקדם הוא התא המשפחתי הגרעיני תחת שלטונה הבלתי מעורער של המונוגמיה. נטשנו את השבט המורחב והסתדרנו לנו זוגות זוגות, עם אלבומי חתונה ויחידת הורים ומשכנתא ל 20 שנה.

והנה, בעשור האחרון, מי ביננו שניחן ברגישות סוציולוגית מתרגש לחזות בהיווצרות סדקים בפניה של הגמוניית המשפחה המונוגמית, כאשר לנגד עינוי צצות אלטרנטיבות שונות ומשונות לקיומו של המוסד המשפחתי הקלאסי. "אבא, אמא, ילד וילדה" חיים להם לצד צורות קיום חברתיות אחרות, שמכריחות את המערכת הסוציולוגית סביבנו לזוז קצת ולשנות את פניה.

נתונים סטטיסטיים מראים כי אחוזים רבים מאוד מהקושרים עצמם בקשר הנישואין בוחרים להתיר את הקשר הזה. משהו שם הפסיק לעבוד לנו. משהו כבר לא משרת אותנו עוד. האם זהו המח הגדל שלנו שכבר לא מסתפק בצורות הקיום ששירתו אותנו בימי המערות ותר אחר פתרונות יצירתיים לצרכיו המשתנים?

בואו  נקלף את כל המעטפת המודרנית והפוסט מודרנית, וננסה לבחון את המאפיינים הבסיסיים שלנו, בני אנוש ובנות אנוש. לא מפתיע לגלות שבעצם נשארנו ממש כמו אבותנו הפרה-היסטוריים: ציידים ומלקטות. הם נוהגים לצוד, לספק את הצייד, לקטוף את המחמאות, להרשים, להקסים, לכבוש, לסמן טריטוריה, להפיץ את הגנים שלהם. אנחנו נוהגות לקנן, להגן, לפטפט, להיות ראויות לחיזור, להנות מזה שרבים עלינו, להנות מכך שרוצים אותנו כמפיצות הגנים. הם עם הפנים החוצה וחוזרים הביתה למטרה מאוד מסויימת. אנחנו מסתובבות ליד הקן ונהנות לראות אותם חוזרים עם השלל בסוף היום. וככה זה עבד תמיד. ועבד מצוין. הבעיה היא שעם השנים החסרנו מהמשוואה גורם מרכזי אחד והוא השבט. כדי שציידים ומלקטות יוכלו לחיות יחד לאורך שנים, צריך מערכת שבטית שתהווה רשת בטחון וקבוצה תומכת. בלי תמיכת המלקטות שנמצאות בסביבתה, המלקטת היחידה מוצאת את עצמה עם ערימת צרכים שאין מי שייספק אותם. מי יבלה במחיצתה שעות רבות בליקוט? מי יעזור לה להגן על הקן? מי יתן יד בהשגחה על הקטנים? מי ירוץ לצידה אל תוך המערה להסתתר מפני הגשם ומי ישכב לידה ויפלה כינים מפרוותה בשמש הבוקר הנעימה? והצייד, פונה הנה והנה ולא מצליח לאתר בין רבי הקומות את חבורת הפרימטים החביבה שיצאה למסעות ארוכים של אדרנלין וטסטוסטרון, הגתה אסטרטגיות ציד מגוונות, הסתתרה בשקט בין השיחים, יצאה להתקפה מתפרצת, שלפה חניתות מחודדות, נעצה בבשר המדמם, סחבה על הגב כל הדרך הביתה, האכילה את המשפחה שלה לשובע וקיבלה מחיאות כפיים וריקודי שמחה לאור המדורה. במצוקתה נוכח המחסור בקבוצת התמיכה שלה, פונה המלקטת המודרנית אל הצייד ששוכב לידה במיטה.
אבל הוא צייד... רוצה לרוץ עם חבורת ציידים אחרי הטרף ולחזור הביתה לאכול, לזיין וללכת לישון. מה הוא מבין בצרכי המלקטת??

והיא מבינה שהוא לא מבין. אבל היא גם מבינה שהיא צריכה הבנה.

"אתה לא מבין אותי, לא אכפת לך ממני" היא תטיח בו על ספת הטיפולים בשעת הטיפול הזוגי, "לפעמים אני חושבת שאנחנו לא מדברים באותה השפה, לא חיים באותו הבית". והאמת היא שהם באמת לא מדברים באותה השפה ורואים את העולם דרך פריזמות שונות בתכליתן. וכאן המונוגמיה נתפסת במערומיה, וכאן האנושות הביאה על עצמה את אחד ההפסדים הגדולים ביותר שלה.

ואנחנו ממשיכים להסתובב לנו בזוגות, כואבים את מחסורה של תמיכת השבט. השאלה היא כמה זמן עוד נמשיך להסתובב כך, בזוגות.