אולי זה הטבע ומה שמתאים להיות במתח גבוה והטעויות כרגיל הם כאב שבא למנוע תזוזה לא נכונה.
אבא, אני רוצה לשמוע אותך אומר לי מה לעשות עוד לפני שכואב לי
שתתן לי את הרגישות לדעת מה לעשות ולהגיד ומתי לא לעשות ולשתוק.
נראה לי שכשמדברים על דברים ומספרים עליהם זה מוציא אותם מהממדים האמיתיים שלהם ומכניס אותם לממלכת הדימיון של איך נראה לנו מתאים שיהיו כשבאמת אין לנו מושג מה טוב. הרי אני לא אספר לאמא שלי שהכרתי את השם הפרטי של מישהו אחרי שעשיתי לו מעשה רחב אז הכל יוצא בגרסה שקרית וקלה לעיכול.
מה הפתרון? לדבר על דברים כמו שהם זה בטח לא, לפחות לא ברמה שהם קורים. כדאי להוריד את הקצב והמתח.אולי לא לעשות דברים שזו באמת בושה לעשות. קשה כשלא יודעים איפה יש מקום לבושה ואיפה אין..
אגב, מי ששם לב לשקיעות הורודות אחרונות, ידעתם שזה כתוצאה מזיהום?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
