בדיוק כמו שזה נשמע

להפרד ושוב זה כתוצאה מההתנהגות שלי.

כשמשחקים במתח גבוה כל טעות נעשית רצינית יותר

אולי זה הטבע ומה שמתאים להיות במתח גבוה והטעויות כרגיל הם כאב שבא למנוע תזוזה לא נכונה.

אבא, אני רוצה לשמוע אותך אומר לי מה לעשות עוד לפני שכואב לי

שתתן לי את הרגישות לדעת מה לעשות ולהגיד ומתי לא לעשות ולשתוק.

נראה לי שכשמדברים על דברים ומספרים עליהם זה מוציא אותם מהממדים האמיתיים שלהם ומכניס אותם לממלכת הדימיון של איך נראה לנו מתאים שיהיו כשבאמת אין לנו מושג מה טוב. הרי אני לא אספר לאמא שלי שהכרתי את השם הפרטי של מישהו אחרי שעשיתי לו מעשה רחב אז הכל יוצא בגרסה שקרית וקלה לעיכול.

מה הפתרון? לדבר על דברים כמו שהם זה בטח לא, לפחות לא ברמה שהם קורים. כדאי להוריד את הקצב והמתח.אולי לא לעשות דברים שזו באמת בושה לעשות. קשה כשלא יודעים איפה יש מקום לבושה ואיפה אין..

אגב, מי ששם לב לשקיעות הורודות אחרונות, ידעתם שזה כתוצאה מזיהום?

ורוצה שתעבר אותי ונגדל ילדים במגורי קבע במודיעין עם ספת נוער סגולה וסלון בהזמנה.

לא פלא שברגע שנפתח הצוהר כל המחסומים ירדו. וגם ההרגשה אח"כ הייתה לא משהו, רוויה בתוך עננה של הסחפות וחרמנות אבל עדיין בפנים היה ברור שזה לא זה.

המתוק המושלם החתיך שלח לי הודעה שהוא בבנימינה אם אני רוצה. אם אני רוצה??! בטח שאני רוצה. אבל סיימתי חבילת גלולות לפני כמה ימים ומאתמול אני לא כשירה לשימוש אז לצערי רק החזרתי "סיימתי גלולות לפני יומים.." והוא הבין. היה קשה אבל מזל שיש לנו הלכה.

ליתר ביטחון התקשרתי לרב להתייעץ אם גם אשה מסולקת דמים (גלולות) צריכה לחכות 7 ימים נקיים והוא אמר שזה דימום לכל דבר וכמובן שכן.

כמו השיר, הכל זה מלמעלה :)

אני יודעת בוודאות שזה רעיון רע. סיפרתי לאמא שלי במעומעם והיא אמרה ששוב אני הולכת על גנון כי אני לא רוצה להתמודד עם קשר אמיתי שיידרוש ממני להיות לא בשליטה או לרצות את זה הרבה יותר ממנו. ועוד להתחיל לפתח ציפיות לגבי נישואין/ילדים/תמיכה מסוגים שונים.

אמא שלי גם אומרת לי להעז לחלום, ואני אומרת לה שאני חולמת- חלומות ריאליים. חולמת על מה שיש, הדבר הראשון שאני רואה, הגבר הראשון בטווח שרוצה אותי. זה לא חלומות, זה פשרות והשלמה לא בריאה עם המציאות היא אומרת בכמה מילים.

על מה אני חולמת באמת?

קודם כל על יחסים עם גבר שזה אומר, שיהיה מבוגר -ממני- עם יכולת לפרנס- פוסל כל מיני ילדודס בסדיר למיניהם, שיהיה חתיך, גברי, גבוה ממני באיזה 15 ס"מ , בנוי, משקיען, פנים לא משנות כמעט בכלל. יופי בגבר זה לא דבר שמושך אותי. אפשר לקרוא לזה התבגרות שמחה. שיהיה יוזם, חשוב מאוד, ומביך לציין שמסך הבחורים שהכרתי היחיד שקלט את הצורך שלי בכח הוא ילד שצעיר ממני בשלוש שנים. או שלא הייתי בשלה לזה פעם, גם אפשרי, ייתכן מאוד.

בכלל ההתנסות האחרונה הזאת לימדה אותי הרבה על מה אני רוצה.

אז בנוסף לכל מה שיש בילד הזה אני רוצה גם יכולת להקים משפחה איתי, מכל הבחינות.

ועבודה שתספק אותי, וחיים שאני מרגישה טוב בהם. ובע"ה זה כבר קורם עור וגידים.

עוד מעט יום הולדת, מקווה לעשות כאן מכתב מיוחד לגיל 24.

סיימתי לעבוד ב.12 עשיתי קניות בשופרסל מתחת לבית ועליתי להכין עוגה
לשבת. תוך 15 דקות היא הייתה במקפיא עם ניילון נצמד ואני נכנסתי להתקלח
ולהתקרצף ולגלח רגליים ואת כל מה שצריך. שמן תינוקות מרחתי עוד במקלחת
ואח"כ ריססת קצת בושם אליאן מאחורי האזניים ובטבור ומאחורי הברכיים שיהיה
לו נעים כשהן יהיו מסביב לראש שלו.

לבשתי גופיית ספורט ורודה חוטיני
מכותנה וחולצה רפוייה עם פתח צוואר רחב ונשארתי לראות פרק של האוס כשהוא
דפק בדלת. פתחתי אותה בחולצה ותחתונים קופצת לו על הצוואר מכניסה אותו
פנימה תוך כדי שהוא דוחף אותי לקיר ומרים אותי אליו, אני פורמת את
הכפתורים בחולצה שלו, הנשק פוגע ברצפה. מנשקת לו את העורף מעבירה לו
אצבעות על הראש על העורף, בשיער, מרימה את החולצת טריקו הלבנה לנשק לו את
החזה, יורדת מהאחיזה שלו, פותחת את החגורה, את המכנסיים, מפשילה את
התחתונים, מכניסה אותו לפה שלי, הוא מחייך ומרים לי את הראש מהשיער מצמיד
לקיר שוב, מרים לי את החולצה, מעלה את הגופייה מועך לי את השדיים, מעלה
אותי שוב לידיים שלו מצמיד לקיר מסיט את התחתונים וחודר, אני נצמדת חזק
מחזיקה לו בראש מכווצת את הבטן נאנחת, ככה כמה פעמים, מצמיד אותי, מוריד
חזרה למטה והופך עם הפנים לקיר הפעם בעמידה, אני משעינה ידיים לקיר מעקלת
את הגב, הוא נכנס שוב, נצמד חזק, מועך לי את השדיים כשהוא ממלמל גסויות
שגורמות לי להסמיק תוך כדי שאני נאנקת.

הוא יוצא לאט ואז חודר מהר
וחזק, יד אחת על החזה שלי והשנייה מתחת לבטן, זה חלק והוא לוחץ לי שם תוך
כדי חדירה, מעביר את היד שהייתה על החזה למטה למותן שלי ותופס אותה. אני
זורקת את הראש אחורה והוא רוכן אליי ולוחש אם טוב לי. אני רועדת ומהנהנת.
בואי, הוא אומר ולוקח אותי שוב על הידיים, הפעם לא בתוכי אל החדר שינה,
אני מנסה להתחכך לו תוך כדי ולנסות להכניס אותו אליי, הוא זורק אותי למיטה
מוריד ממני את החולצה והגופייה, נעמד על הברכיים מולי עם הז** עומד, תפס
אותי בראש ומכוון אותי, תופס לי את השדיים לכיוונו ואני מחזיקה אותם שיוכל
לשים אותו ביניהם, מוצצת תוך כדי. הפנים שלי מלאות ברוק, הוא מרים אותי
לנשיקה ואז זורק אותי חזרה על הגב, פותח לי את הרגליים וחודר לאט תוך כדי
גניחות.

אני מתרכזת בלהתכווץ שזה ירגיש חזק יותר ומקבלת צמרמורת,
הידיים שלי עולות שוב לכיוון העורף שלו, אני מנשקת אותו מלאת רוק הוא
מצמיד לי את הראש למזרן עם היד וממשיך לזיין. הוא נהייה איטי, רוכן אליי
מרפקים לצד הראש שלי, עיניים עצומות השרשרת שלו מתנדנדת לי על הפנים, הוא
רועד ואנימרגישה אותו גומר בתוכי אני מתחילה להתכווץ ולגמור גם, הרגליים
מתכווצות כולי מזיעה מרוכזת השרירים מתקשים, אני רואה אותו מסתכל עליי
רגוע מחייך כמעט צוחק עליי. גמרתי, אני משחררת אותו מהאחיזת פרכוסים של
הידיים שלי והוא מחליק מתוכי החוצה. אנחנו נשכבים על הסדין הלבן, אני
נושמת עמוק הבטן שלי עולה ויורדת, הוא מחייך אלי ושולח יד אל הערווה שלי
מניח אותה עליה ותוך שנייה דוחף שוב אצבעות. אני עוצמת עיניים, די. תמשיך...

פוקחת עיניים, מחייכת, שפתיים עבות נמתחות על שיניים לבנות, שולחת יד למטה
ותופסת את היד שלו, מוציאה את האצבעות ממני ומכניסה אותן לפה שלי. הוא
מחייך ומתרצה, נשכב מולי ועוצם עיניים. אני עייפה, מכניסה את היד שלו בין
הירכיים שלי ועם הפנים אליו בצהריים של יום שישי בחדר מוחשך עם תריסים
סגורים הולכת לישון.

התחושת חוסר בפרטיות אפילו שהבלוג הזה חסום לחיפושים בגוגל, עדיין, מאחותי למשל, מאנשים שאין סיכוי הגיוני שתהיה להם גישה לכאן אבל נראה לי שיש להם והם קוראים, זה מונע ממני להשתחרר ולכתוב בחופשיות על המחשבות שלי, אז פשוט אתעד מה שעובר עליי.

בתקופה האחרונה מאז שהתפטרתי מהעבודה הרצינית שלי חילטרתי קצת ובגדול לא עשיתי הרבה. הייתי בטבריה אצל משפחה פוליגמית אבל זה לא באמת בשבילי, רק נתן לי נקודת מבט רעננה יותר על דברים ב"ה.

ואז הייתי בירין שחף ליום פתוח כאילו והמשכתי לדרום לאביטל ובד"כ הייתי עם החייל החתיך שלצערי אין לי הרבה מה לחפש אצלו חוץ מקרבה חום ומישהו לשלוח לו תמונות בפלאפון של הציצים שלי יחד עם הכיתוב "שבת שלום נשמה"

ביום שלישי הסעתי את הקטנה לעבודה ואח"כ פניתי לקניון פשוט כי.. סתם לחזור הבייתה נראה מיותר ומוקדם מדי ב9 בבוקר, רב הקניון היה סגור חוץ מחנות אחת, קניתי כובע קסקט עם דוגמאת מעויינים שהולך טוב עם המשקפי שמש החדשות ושני בגדי ים בזהב ובשמנת, עגילים גדולים די מכוערים וצמיד כסף לרגל שהיה במתנה כאילו. אח"כ נסעתי לספרייה להחזיר ספרים אבל איזה קטע, "החל מיום ה8.3 הספרייה תהיה סגורה בימי שלישי תודה", אז סתם נסיעה למרכז מירב הזה בעעכס. התקרתי לאמא שלי באילת כדי להתייפח עד שאני מנסה לעשות משהו מועיל אפילו זה לא הולך, זה לא שאני באמת מתבאסת אבל חשוב לי שיידעו כי אז במקום לכעוס עליי מרחמים עליי וזה עדיף. בעיקר כשמדובר בהורים.

יום אח"כ סיכמתי עם אחותי שאם היא תבוא איתי להחזיר את הספרים ניסע יחד לזכרון יעקב לקנות חמוציות מיובשות בסירופ תפוחים בניצת הדובדבן, קניתי חולצה לבנה פשוטה של נייקי ב99 שקל רק כי החולצה שבאתי איתה ביאסה אותי, זה היה מטומטם. מטומטם אבל שווה. ארבע חליטות צמחים בניצת הדובדבן, צנצנת של שמן קוקוס, ספריי לרכב של ללין ושני מזרנים לפילאטיס אחרי שבחנות בגדים הענקית הזולה החלטנו שהגיע הזמן. וחזרנו הבייתה ממש מרוצות.

ביום חמישי אחרי שהכנתי מרק תירס סמיך מדי ואחותי ישבה ומררה לי על העבודה (מלצרות) והחליטה לבטל את החצי משמרת בוקר שלה בשישי החלטנו בצעד נועז לצאת יחד לקרוע את העיר-עלק ונסענו בבימבה הקטנה דרומה לת"א. הרדיו משום מה לא עובד כבר, נראה לי שבמוסך מפרקים לי חלק כל פעם, אולי זה היה הרמקולים, אולי לא במוסך בעצם ואולי בכלל לא פרקו לי אותם ואני סתם אוכלת סרטים מתוך הרגל. בכל מקרה הרדיו לא עובד ואני מכריחה את אחותי לשיר שירים עם מילים חזקות כמו בילס של דסטיניז צ'יילד או סתם לזמזם את האינטרו של קרלס וויספר של ג'ורג' מייקל. ואז בת"א בכל פעם שאנחנו רואות בחור מטופח מדי בגופייה מדי צמודה אני מסובבת אליה את הראש ומזמזמת בשקט בשקט את אותה מוזיקה.

עשיתי טיפול פנים מפנק והלכתי לארון של אמא שלי לבחור בגדים- התוצאה שמלת ג'ינס מה אנד אם שמסתיימת קצת מעל הברך לא הכי מחמיא או צנוע אבל לפחות משתלב ברקע יחסית. עם קרדיגן שחור מזארה ונעלי סירה שחורות מבריקות מהתחנה המרכזית הרגשתי הכי פשוטה וסתמית שיש שזה מה רציתי.

חוץ מלשבת על הספסלים עם בריזר אבטיח לא היה משהו מעניין. הלכנו ללימה לימה והיו שם ים גריניידס מה שגרם לי להצליח ביתר שאת להתנהג בצניעות. תודה ישתבח שמו! אח"כ שתינו מיץ גזר-תפוז ואייס טי ונביעות בטעמים (היינו צמאות) והמשכנו לברקפסט למסיבת גייז לפחות ככה זה נראה. הנסיעה חזור הייתה מזעזעת, כ"כ פחדתי להרדם, אחותי מלמלה בג'יבריש במושב לידי מתוך שינה. עצרתי לשתי כוסות שוקו מכונה בלי-סכור-בלי-חלב דוחה והמשכתי תוך כדי תפילה ודיבור עם ה' בעיקר ובקשה להגיע הבייתה בשלום. וב"ה הגענו, זה היה מפחיד ואני לא רוצה לעשות דבר כזה יותר בחיים. דווקא ב-8 בבוקר, כשהגענו הבייתה התחלתי להתעורר, הדלקתי את המחשב הקטן ושמתי מוזיקה ביוטיוב ובתחלתי לארגן את החדר לשבת ולעשות סדר, לתלות בגדים, להעביר את מה שצריך לכביסה ולסדר בארון או איפה שצריך את השאר. את השידה גם והפעם במקום הסופר-מינימליסטיות השארתי שורה של מוצרים לאורך הצלע הפנימית שצמודה לקיר וזה נראה יפה ועשה לי טוב, גם הורדתי את הבד ההודי הירוק מהחלון והחדר היה מואר ולבן יותר מבד"כ, קיפלתי אותו והנחתי יפה על השידה כמפה עבה ועליה סידרתי גם עוד שטויות דקורטיביות.

ואז הסתכלתי על הציצים שלי במחשוף של השמלת ג'ינס והתלהבתי אז צילמתי ושלחתי לקראש הבלתי אפשרי שלי. וזה היה כיף. כיף לי להרגיש ככה.

אותי עבודה לא מאזנת, אותי היא מלחיצה, פשוט ת-מ-י-ד. אולי כתבתי על זה כבר אבל נראה לי שאני צריכה מקג'וב חדשה וכרגע הכיוון שאני רואה הוא לפנות למלצרות. פתטי כבר נכון? כן ואני גם לא באמת רוצה לעשות את זה.

אולי לחזור למכירות, זה אפשרי. חרא כסף אבל עדיף על כלום? לא יודעת. אולי להפסיק להסתכל אחורה כל הזמן רק על מה שכבר כן עשיתי ולנסות לראות דברים חדשים. לא יודעת מה למשל, זה קשה כמו לחשוב על צבע שלא ראית אף פעם. מעניין מה עוד יש לעשות כאן.