אני יושב וכותב את הפוסט הזה ומאחורי ניצבת עריסה. העריסה צמודה אל הקיר, סורגי עץ מקשטים את שלושת דופנותיה והדופן הרביעית חסרה – זו עריסה שמיועדת להתחבר למיטת ההורים.

קיום עריסת תינוק בחדר המחשב שלנו הוא ממשי ועוצמתי. בזמן שאני יושב וכותב אני מרגיש אותה מאחורי, מסתכלת אלי. היא שונה, לא משהו שאני מצפה לראות בנוף היומיומי בחדר. זה חדר שנהוג לראות בו דפים מפוזרים, עטים, מכחולים, אביזרי מחשב, תיקים, נעליים, מין חדר כלבוייניק שכזה. אבל כמה שהוא מגוון בתכולתו, מעולם לא ישבה בו עריסה.

יש בה משהו מאד מקרקע, בממשיות שלה. היא אומרת לך ישר בפרצוף - “אתה הולך למלא אותי חבוב, אוטוטו, ביצור קטן שיפליץ ויחרבן ויפלוט בלי חשבון – או בקיצור יעשה פה חיים משוגעים”. והתחושה של זה היא ט-ו-ב-ה. אני התחרפנתי?

יש צורך להיות קצת משוגע בשביל להביא ילד לעולם. צריך מידה של סיבוב בורג כדי לקום בוקר אחד ולומר "החלטתי, אני רוצה לוותר על החופש שלי בשביל להביא מישהו נוסף שיהיה תלוי בי במשך 20 שנה. כן, זה נשמע מדליק!”. תודו שאולי היה נכון יותר לקחת בן-אדם כזה לבית הבראה לכמה ימים שיירגע ואז לשאול האם הוא עדיין מעוניין בזה. מצד שני רוב הסיכויים שהתשובה תמשיך להיות כן מכיון שבדרך-כלל אחרי כמה ימים בבית הבראה כל אדם ירגיש כאילו הוא יכול לנצח את כל העולם ואשתו, עם ידיים קשורות מאחורי הגב, בחושך.

אבל ברגע שהשתגעת והחלטת – זרום עם השיגעון. תהנה מהטירוף, חבק אותו ואמץ אותו, וכתוב פוסט על עריסה שמסתכלת עליך ומחייכת לעצמה בסיפוק על כך שהיא כל-כך משמעותית בעיני המשוגע שמולה.