עוד לפני הלידה כשדיברתי עם אנשים על ההולך לבוא, התייחסתי לכך כפרק ב' של החיים. לא ידעתי אז עד כמה אני צודק.

לידה היא מאורע משנה חיים. מעבר לזה שהוא מביא חיים חדשים, גם החיים החדשים משתנים ללא הכר - גבר מסויים הופך לאבא, אשה אחת הופכת לאמא, ואולי עוד כמה אנשים מקבלים את התארים סבא, סבתא, דוד וכו'. אבל ההגדרה אינה דומה להגדרות אחרות בחיים, מכיוון שהמעבר להיות אבא או אמא משנה את בן-האדם.

אין אופציה אחרת. אתה לא יכול שלא להתשנות כתוצאה ממאורע כזה. ישנם אנשים רבים שנלחמים בשינוי, והתוצאה היא לרוב אנשים עצובים מאד (כמו רענן שקד בעיתון ידיעות אחרונות שמדי סוף שבוע רושם על הקושי שלו להתמסר לתפקיד החדש, או דנה ספקטור שלא מוצאת את עצמה בתפקיד החדש). אין לך אפשרות להלחם בשינוי מכיוון שהוא כוללני ועוטף אותך לחלוטין. מהרגע שאת הופכת לאמא את מוסרת את גופך להזנה של יצור חדש, את לילותיך לדאגה לאותו יצור, ולפעמים מאפסנת את שפיותך לרגע בצד כשהבכי שלו מנסר באוזנייך לילות שלמים. וכשאתה הופך לאבא אתה מוסר גם חלקים נכבדים של לילותיך, מוותר על החופש לא להיות המפרנס העיקרי (בהכללה כמובן) ומגלה עולם שלם של אחריות.

התפקיד החדש הזה מאתגר בכל רגע ורגע בדרך, דווקא בגלל שהוא שונה מאד מכל מה שחווינו עד כה. מעולם לא הייתי צריך לוותר כל-כך על חירותי האישית, על האפשרות לבחור את סדר יומי לעצמי - לא כשפגשתי את הג'ינג'ית, לא כשהתחנתי ולא בשום מצב אחר בחיי. ועם זאת, כשרותם הקטן דורש את תשומת ליבי אני חייב להיות שם, אין ברירה אחרת. אני חייב לוותר על הצרכים שלי כי הוא לא בשל עדיין להבין כיצד לחיות עם אחרים, כיצד לוותר לפעמים. הוא לא הולך לוותר על כלום, גם אם זה יהרוג את שאר העולם. תפקידו לשרוד כמיטב הבנתו.

ותפקידנו לעזור לו לשרוד, פיזית ונפשית. לעזור לו להבין שהכל בסדר ושהוא לא הולך למות בקרוב - האוכל מגיע, כאב הבטן יעבור והרעשים מסביב הם חלק מהעולם החדש שהוא רק מתחיל להחשף אליו. הג'וב הזה הוא המשנה כל-כך, ואם רק משחררים ומוותרים על אשליית השליטה בחיים שלנו ניתן לגדול כל-כך הרבה, לגלות כל כך הרבה על עצמנו ועל בן/בת הזוג שאיתנו. ולהתאהב ביצור הקטן והמלאכי הזה.

אני חש שהוא משנה אותי, על אפי ועל חמתי. ידידה שלי אמרה לי שמאז שרותם נולד אני משקיע יותר בתנועה חברתית שאני חבר בה. זה נכון, ולדעתי זה נובע מסוג של מיקוד שהוא יצר בעצם הגיעו. אם לפני זה הייתי עסוק בשאלות של מה יחשבו עלי בנושאים מסוימים או איך למצוא חן בעיני אנשים, הפוקוס העיקרי שלי עכשיו הוא רותם, ורותם בלבד. שאר העולם נראה מעורפל יותר, כמו שאני חווה אותו לאחר מנת אלכוהול יפה, הוא פחות משנה, פחות נורא. ואני מתחיל להבין איך אנשים יכולים בשביל הילד שלהם לטפס לראש צוק גבוה ולקטוף פרח שגדל על פי התהום - פשוט כי אין דבר שיכול באמת לעצור אותך מלדאוג לילד שלך. אין על הדחף הביולוגי להגן ולשמור עליו, ושום דיון אינטלקטואלי לא ישנה זאת.

אז אני מתמסר לשינוי ומסתקרן מה עוד צפוי בעתידי. ולאנשים כמוכם, רענן שקד ודנה ספקטור, יש לי הצעה אחת - בחייאת שחררו.