באופן די שיטתי, רגעי החסד של רותם הן לרוב 2-3 בלילה. או ליתר דיוק - רגעי החסד שאני עד להן (בואו נתעלם באלגנטיות מכך שאני לא רואה את הילד שלי רוב היממה, טוב?).

בזמן הזה לרוב הוא מתעורר משנת הלילה ודורש שאקח אותו למסעדה. לאחר שהוא סועד בתיאבון רב, משכיבה אותו המסעדה במיטה שלו - ואז הוא מתחיל לדבר איתנו.

הוא שוכב על הגב במיטה, מביט על התקרה וניכר שלא בא לו לחזור לישון. ואז הוא לרוב פותח את הסמול טוק ב"גו גוווו" וחיוך. מיד אני קופץ לכיוונו ואנחנו מתחילים לדבר. "גווו" אני עונה לו, והוא מתלהב, מזיז את כל גופו ואומר "בחחח אווו". "בחחח פפפ", אני מציע לו, והוא רוקע ברגליו בהתלהבות ומטיח את ידיו במיטה.

כך זה נמשך כמה דקות עד שקורה אחד מהשנים: הוא מאבד את סבלנותו ומתחיל לבכות, ואז מתחילה העבודה הרצינית, או שהעיניים שלט מתחילות להיעצם והוא מרדים את עצמו לאט לאט.

הרגעים האלה נפלאים בעיניי ואני די מצפה להם. אני יודע שהג'ינג'ית חווה כל-כך הרבה רגעים עם רותם שכרגע שינה נראית לה עדיפה, אבל עבורי זה פלא. אחרי יום שלם בעבודה בלי שאראה אותו אני שותה כל "גווו גוווו" בשקיקה.

בזמן שאני כותב טקסט זה הוא במסעדה. אני הולך לשים אפטרשייב.