כבר כמה זמן אני רוצה לכתוב פוסט על הקשיים, העייפות, המתח - כל הדברים שכל-כך בולטים וברורים מהרגע שהקטן הגיע.

אבל זה קל מדי. זוהי הוצאת קיטור שכל הורה עושה, ואני חטפתי מכך כבר רבות. כבר כתבתי בפוסטים קודמים עד כמה נמאס לי לשמוע על העייפות והתסכול, וכמה זה מלחיץ לחינם.

אני רוצה לדבר על מה אנחנו מקבלים בחזרה.

זה מדהים איך אחרי יום של תסכול וקושי, שרותם בוכה ורוצה להיות על הידיים כל הזמן, והוא לא מוכן להרדם לרגע - איך מספיק שפתאום תיפול עליו שלווה, ועיניו הגדולות והחומות ילכדו את עיניי וחיוך גדול יכסה את פניו - והכל נעלם, נשכח. התסכול והמתח נגוזים כשלג דאשתקד, ולא משנה כמה הייתי עייף פתאום אני חש את עצמי עירני. אני מחייך אליו ואז עיניו נפערות עוד יותר והוא צוחק, וזה כל מה שאני צריך באותו רגע. התחושה שמלווה רגע כזה היא מדהימה.

וזה בא בהפתעה. הוא יכול לבכות בטירוף, דמעות מציפות את פניו המכורכמות, ואז פתאום שקט, שלווה נופלת עליו, והוא מחייך. ואני עדיין עם אדרנלין הקרב בגוף, נעצר פתאום ומביט עליו מופתע, ואז מחייך אליו חזרה.

לא משנה כמה נבין את הפיזיולוגיה של הקשר הזה. את העובדה שהגוף מפריש אוקסיטוצין, ושהחיוך לא מגיע ממקום של אהבה אלא מחלק הישרדותי של יצירת קשר לצורך תלות - זה לא משנה כלל. כמו שעצם הבנת הכימיה של הקאנאביס לא מפחיתה מהסוטול. הראש מבין את המנגנונים אבל הגוף באטרף של כיף כל פעם שזה קורה.

רגעים כאלה, קצרים ככל שיהיו, שווים את הכל. אני רושם את זה אחרי יומיים קשים בהם הג'ינג'ית ואני היינו חולים ורותם הקטן דרש תשומת לב ותנועה כל-הזמן. אירוע לא קל למדי. ועדיין - מה שאני נוצר זה את אותם רגעים של מבט ישיר, עיניים נוצצות וחיוך על סף הצחוק. עבורי זה שווה את כל מה שהיה וכל מה שיבוא.