בובת פורצלן

אי אפשר שלא לזהות דבר מה שונה בקול שלו. מן נגינה אחרת או חספוס שכזה. את שומעת שהוא-

מאושר. כמה כואב לדבר עם האושר בטלפון.

הוא מספר על חברים חדשים, על תובנות מופלאות וכל מילה שורטת אותך. התלות השובה-נואשת הזו כבר איננה מפעפעת בעורקיו. הוא איננו משתוקק אלייך כשהיה פעם. אולי ישמח לראותך, אולי הוא אפילו מתגעגע. ייתכן מאד. אך הכמיהה שהייתה מצויה בקולו פרחה ונעלמה לה.

הנונשלנטיות הזו מכעיסה אותך והמילים השמחות, שהצהלה שבקולו, מכאיבות לך. כי איך זה אפשרי שמשהו בעולם יקסם לו מלבדך? איך מסוגל הוא להירדם עם חיוך ולא בשל מתק שפתייך? ואיך יכולה הוא, שומו שמיים, לבלות בנעימים כשאת אינך לצידו, ועוד להפך , הרחק הרחק ממנו.

וככל שיותר יגיד שמתגעגע הוא, את יותר תגלי כמה לא. כמה הוא מכיל בתוכו את ההבנה שאת אינך שם.

ואיך תוכלי להתרגל למצב הזה כשאת רגילה שהוא השטיח האדום בכל מקום אליו את הולכת?

הוא הרי החיוך, הידיד, החבר, המאהב, המשפחה, האוזן, האמא, האבא, החברה, הכלב, הנוסטלגיה, הבילויים, האלכוהול, התוכניות לקיץ, החול בים, הקרטיב שמטפטף עד המרפק, האבטיח עם בולגרית על החוף, יוגורט בסופרמרקט, המיטה, הפיג'מה, הבייביסיטר, הקפה. כולם הוא.

ואת מתחלחלת להאמין שהגיע הרגע הזה. שגם לגוזל יש כנפיים. שאת כבר לא הקן.