פרק 5-
-
הבטתי בשעון בתימהון..היה נראה כי ניסיתי להעביר את הזמן קדימה אך ללא הצלחה..
"גרייס מותק,בואי."אמר קרסון מפתח הדלת."לאן?"שאלתי מפנה אליו מבט חד.
הוא הביט בי בהנהון קל,וחייך."משהו מצחיק אותך?"שאלתי,התחלתי להתעצבן מעט.
"ממש לא,פשוט נזכרתי במשהו שאיזה מישהו אחד אמר לי.."ענה לי באותו חיוך,אך יותר רחב הפעם.
"ונזכרת במשהו המצחיק הזה כשדיברת איתי?"שאלתי ברוגז.
"ובכן..זה הזכיר לי אותך.."ענה בכנות,כנות שלמעשה לא כל כך עניינה אותי.
"טוב..בוא נלך"סיננתי."אבל קודם תסביר לי לאן אתה לוקח אותי"דרשתי.
"עקשנית את"סינן זה."אנחנו הולכים לפגוש מישהו שממש רוצה לראות אותך"ענה.
"אוה..והמישהו הזה יהיה?"שאלתי כמפצירה בו לענות לי.
הוא נאנח והצביע על היציאה,מסמן לי לצאת.
"אני אסביר לך בדרך!"קרא כאשר ראה שלא זזתי ממקומי.
"מה יש לכולם?..תסביר לי עכשיו או שלא אלך איתך בכלל!"קבעתי.
"אלוהים אדירים,תצאי כבר"משך אותי החוצה."תודה"סינן ברוגז והזמין מעלית.
"אביך ואימך הביולוגיים...הם-"."מה ז"א ביולוגיים?ההורים שלי בלואיזיאנה"
"אולי תתני לי לסיים?..תודה"קרא."אז ככה..ההורים שבלואיזיאנה?..הם ההורים המאמצים שלך"
"מה ז"א?מאיפה אתה יודע?!"קראתי עצבנית.
דלת המעלית נפתחה,ממנה יצא זוג מאוהב ואילו חלל המעלית התפנה לנו.
נכנסנו פנימה,ברוגז שילבתי ידיים והמשכתי להקשיב לו,כמצפה שימשיך.
"כי אני יודע..תתני לי להמשיך!"זעף."אבל אני בקושי ידעתי,תאר לך שיצור זר כמוך ידע את זה-
איך ההרגשה בשבילי"קראתי."אני מניח שאני מזדהה עם ההרגשה החראית הזאת אבל אם תתני לי להמשיך אז תביני יותר".
הנהנתי בחיוך מעט עצוב והבטתי בו שנית,מצפה כי יתחיל לדבר.
"אז ככה,עכשיו אנחנו נוסעים להורייך הביולוגיים..וכשאני מתכוון הורייך אני אומר אביך".
"מה קרה לאמ-".הוא סימן לי בידו 'חכי'.דלת המעלית נפתחה.למעלית נכנסו בסערה אנשים הנראו כמחכים לה נצח.
ואילו אנחנו ברחנו בסערה החוצה.
"אמא שלך ניסתה להציל אותך כאשר היא נפלה בנסיבות טרגיות שאותן לא אזכיר
אבל אביך ניצל במלחמה שבה נלחמו על קיומך."-"ואיך אני ניצלתי?..הרי הייתי אם אמא שלי,לא?"
"סבלנות..לכל סיפור יש סוף"."אימך אומנם נפלה בנסיבות כאלו ואחרות..עבורך.."
"אתה מאשים אותי במותה?"שאלתי בספק."לאלא,זו לא הייתה כוונתי"ענה.
"אני רק מנסה להסביר לך שהיא הצליחה להעביר אותך לממד הזה לפני מותה"הוסיף.
"מה ז"א ממד?..הערפדים,יש להם ממד שונה?"שאלתי."אפשר להגיד שכן..וגם לוורלקסים."
"מה זה וורלקסים?"שאלתי באי-הבנה גלויה."האויבים שלך,אלה שיצרו מלחמה בגלל קיומך.."אמר כאילו אני איזה טיפשה.
"סליחה באמת שאני לא יודעת מה זה היצורים האלה וורלקסים,דברים שמעולם לא שמעתי עליהם בממד האנושי!"גערתי.
הוא נכנס לאוטו שלו וסימן לי מבפנים להיכנס גם,כאשר נכנסתי הוא המשיך:
"והוורלקסים האלו הבינו שאת עדיין חיה והם מחפשים אותך,כולנו ראינו את זה מגיע"הוא התניע.
"את מה מגיע?.."שאלתי מבולבלת מעט,שוב.
"את היום הזה.."."מה כל כך חשוב ביום הזה?..ז"א חוץ מהפגישה עם האבא האמיתי שלי.."אמרתי.
הוא צחק."אבא שלך.."מלמל."מה?.."שאלתי,מה מצחיק אותו עכשיו?
"אבא שלך ביקש ממני להביא אותך אליו כדי שהוא ידריך אותך ליום הגדול"."איזה-
יום גדול?"שאלתי,מופתעת מהמידע."היום הגדול,הנבואה..כאילו דה!"אמר בקול גבוה.
"ועכשיו במילים שאני אבין..נבואה?"שאלתי.
"נבואה,התאריך הגדול,היום הגדול"."איזה תאריך?"שאלתי.
"2009\1\21"ענה לי במהירות,מגניב אליי מבט קצרצר ומזלזל.
"20090121"מלמלתי לעצמי.
"מה?"שאל."החיזיון שהיה לי..המספרים 20090121 היו לי בחיזיון"מלמלתי בבהלה מוגבלת.
"חיזיון אז חיזיון"סינן והמשיך להביט לעבר הכביש.
*באותו זמן,אצל לאנס וטאי*
"אז.."מלמל לאנס,הוא הבין הכל לגבי טאי.
"אז.."מלמלה טאי הנבוכה,כי ידעה שהוא יודע.
"תקשיבי,אם הייתי יודע רק שזה מה שאת מרגישה אז לא הייתי כמו שהייתי עד עכשיו"אמר.
"תגדיר 'לא היית כמו שהיית עד עכשיו'.."טאי צברה לפתע אומץ.
"אני מתכוון..הייתי חושב פעמיים על כל ירידה שבטח פגעה בך בעיקר בגללי"מלמל.
"לא!!אתה פשוט לא מבין,נכון?.."שאלה,כועסת.
"לא מבין מה?"שאל באי הבנה.
"אני לא אוהבת אותך!..כאילו כן..אני אוהבת אותך אבל..בתור אח גדול"מלמלה ברוגע.
הוא הנהן בעדינות וחיבק אותה,מלטף את ראשה באותה עדינות ורוך.
"נו..כנסי"סינן קרסון,מסמן לי להיכנס דרך הדלת הכהה הזו.
"רוברט.."אמר כאשר נכנס אחריי,והאיש בכסא הסתובב אלינו.
"שלום.."אמר והביט בי בחיוך מרוח על פניו.
"שלום"?..כאילו מה?..מי זה לעזעזל."אני רוברט,ואת?"שאל והושיט ידו ללחיצה.
"גרייס.."מלמלתי ולא לחצתי את ידו,לא הבנתי מה יש לי,הרגשתי אכולת רגשות.
"אני מניח מזה שאת לא מרגישה כאן בנוח..למה שלא נלך לחצר..נקווה שתרגישי יותר-
בנוח שם"אמר ה'רוברט' הזה וקם ממקומו מצביע על הדלת,מסמן לנו לצאת."בואו נלך"חייך ויצא אחרינו.
"גרייס,זה אבא שלך!"סינן לי קרסון בלחש."באמת?..הוא לא אמור להיות קצת יותר..אתה יודע"סימנתי לו בעיניים.
"מבוגר.."הוספתי,הוא גיכח."הוא בן 265,אבל הוא ערפד והוא נשאר צעיר לנצח"."הא..מפגרת שכמוני..
איך שכחתי עובדה כל כך חשובה בחייהם של הערפדים."סיננתי ודפקתי בראשי חלושות,כמוגבלת.קרסון צחקק.
"טוב..מכאן"אמר רוברט,או שעליי לומר אבא והשיג אותנו.הגענו לשדה רחב בעל עצים מסביב.
על ידינו עמדו שולחן ו-4 כיסאות.קרסון התיישב מה שגרם לי להתיישב על ידו.
רוברט התיישב על יד קרסון מצידו השני של השולחן.
"אז ממה נתחיל?"שאל רוברט ושפשף ידיו.
"בוא נתחיל מזה שהייתם צריכים להציל אותה והיא לא מבינה את זה.."קרסון אמר.
"מה יש פה לא להבין?"שאל."יש לי אח?"שאלתי ללא כל קשר,מה שגרם להם לפקוח עיניים בתדהמה.
"מה?"מלמלתי והתחפרתי בכיסא בו ישבתי.
"אני לא ידעתי שאת יודעת שיש לך אח"מלמל רוברט.
"כן,כן..אבל משום מה החלטתם להשאיר אותו איתכם ואותי לשלוח הנה?..לעולם שאני לא שייכת אליו?"
"כן אבל תרא-"."ואתם גם גרמם למותה של אמא בכך שסיכנתם אותנו גם סיכנתם אותי!".
"אבל אנחנו לא ידע-"."בולשיט!..אתם ידעתם הכל!הנבואה הזאת.ועכשיו אני ללא אמא".
"-רגע אחד!אם אתם ערפדים..זה אומר ש.."."שגם את ערפדה"חיוך בצבץ לו,ל'אבא.
"אם אני ערפדה אני יכולה לקרוא מחשבות,לנוע במהירות וכל השיט הזה"."-ומה הפואנטה?"
"אני לא יכולה לעשות את זה!"."שטויות,את פשוט רק עכשיו מודעת לכך,את תתאמני ותעשי ובנוסף
את גם מגדת עתידות.."מיהר לומר.
"כן..אני שמתי לב"סיננתי.
"גרייס,חמודה..אני מצטער שגילית על אובדן אימך"התחיל להגיד.
"אבל את חייבת להתעשת למה לא יהיו לך הזדמנויות נוספות לנצח במלחמה."סיים.
"סליחה?מלחמה?..אני לא ביקשתי את זה!אני לא רוצה את זה! מישהו בכלל טרח לשאול אותי?-
לדעת ולגלות אם אני רוצה בכך או לא?..ומה אם אני לא רוצה?אתם תכריחו אותי?"שאלתי בכעס גלוי.
"אנחנו לא נכריח אותך לעשות משהו ובטח שבטח שלא משהו שאת נגדו,אך רצוי כי תדעי שעמנו תלוי בך"
"בסדר"סיננתי משלבת ידיים,נשענתי על הכסא.
"את באמת הולכת לוותר על הזדמנות להציל אותנו?בעיקר אותך!"
"אם זה כנגד רצוני,אז כן!"קראתי.
"טוב,כרצונך.."מלמל וביקש מהעוזרת שלו שתגיש לו קפה.
"קפה,מישהו?"כיבד,אך הסתפקנו ב-"לא תודה".וחיוך בצבץ לו,לקרסון.
"תאמיני לי...זה מה שיקרה בסוף,את והנבואה"מלמל רוברט,או שעליי לומר שוב 'אבא'.
הוא לגם מהקפה שהעוזרת שלו טרחה להגיש לו,בחיוך רחב והביט בי בציפייה.
באמת?!כאילו..אין תגובות,אין מוטיבציה S:
אם יהיו למעלה מ-7 תגובות אני אעלה פרק 6 D:
הא ותעשו גם מנויים :D זה ממלא אותי בתחושה טובה שתביא בתוצאה של העלאת פרק P:
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
ילדה מיוחדת D: