קרוב |
| 4/2010
מין, אאמ, פוסט. כך קוראים לזה. צריך לחיות כל דקה וכל רגע של חסד והנאה, של פלאי טבע ואדם, כי הזמן חסר, כי "אין רחמים", והכאב הוא אילם.
לחץ בעבודה, שעלה ועלה וכמעט שלא עצר, ולאחר מכן, לא בדיוק שכח, אלא ממשיך להיות גבוה. והלחץ הזה, מעבר לתחושת הציפיות, של אחרים ממני, אבל בעיקר שלי מעצמי, הוא תחושה לא טובה, של חוסר שביעות רצון מתנאיי העבודה. זה לא טוב. באותו הזמן, הצעה אחרת קוסמת רק באופן רדוד, אלא שאני חושש שזו הזדמנות שאפסיד. אני לא אוהב לוותר על הזדמנויות, מנסה לשמור את האופציות שלי פתוחות עד כמה שאפשר, אלא שלפעמים עדיף להחליט מוקדם מאשר מאוחר. ומצד אחר, עדיף גם לנסות מאשר להמנע מתוך פחד מושרש שאינו מגובה בסיבות לוגיות...
בנוסף לכל זה, ההתנהלות שלי מול בעל הדירה שלי נדמית לי כאילו לא למדתי דבר באימונים שלי, זה כבר 13 שנים.
| |
| |