|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
(סיפור קצר) הסיפור על הגמד. חלק ג' (אחרון)'
חלק השלישי והאחרון- אני ממליץ לקרוא את החלק הראשון כדי להבין מה קורה פה. בסיפורים קצרים, זה קריטי. וגם את החלק השני, כי זה מעניין, אחרים אמרו!
...מה שכמובן אמר שהניסוי היה הצלחה במובן אחר לחלוטין מזה שגדי התכוון אליו. הוא שינה כיוון, והתחיל לקחת את כל העניין ברצינות. הוא זכר את העצה של הגמד, וידע שאכן מדובר בעניין רציני. למשל, הוא לא העז לנסות למחוק אנשים כמו נסראללה או בן לאדן. נכון, הם נוראיים ותיאורטית זה היה עדיף, אבל הם גרמו לשרשראות אירועים גדולות מאוד, וגדי לא ידע אם העולם באמת היה טוב יותר אם הם לא התקיימו, שהרי אולי היו למשל, תוצאות כלכליות גרועות אף יותר ומיליונים היו מתים ברעב, אם לא המלחמות שנוצרו בגלל אנשים אלו? מחשבות מוזרות, אבל גדי ידע, שהוא חייב להתחיל בקטן. הוא באמת הגביל את עצמו בכמויות, ואפילו הגדיר לעצמו תחום. באותה תקופה, בעבודה, הוא בנה פרויקט בשביל משרד התחבורה, וזה נתן לו רעיון. הוא התמקד בנהגים. הוא גם וידא שלא היה מדובר בטעויות חד פעמיות, חוסר ריכוז, או אנשים שמיהרו בגלל שהסיעו מישהו לבית חולים. הוא עקב אחרי הנהגים שעצבנו אותו בכביש, ווידא שהם באמת ובתמים, אדיוטים שמסכנים אנשים אחרים רק בשל העובדה שם מטומטים ולא יודעים או רוצים, לנהוג בטוח. זה היה דיי קל. אפשר לומר, שלמרות כל המגבלות הללו, לא היו חסרים לו אנשים למחוק, גם אחרי וידוא שני ושלישי שהם אכן מתאימים לדרישות.
הוא התחיל משניים בחודש, אחר כך עבר לאחד בשבוע, ולאט לאט הוסיף. כשהגיע לשלושה בשבוע, כבר הרגיש דיי בטוח בעצמו, ולמרות שהגביל את עצמו אחר כך לחמישה, הוא כבר לא התאמץ להגיע למכסה הזו, אלא פשוט זרם.
"החיים דיי טובים" חשב לעצמו גדי, יום אחד, ברכב שלו, בדרכו אל רונית, החברה שלו מזה חצי שנה. זה היה כבר משהו כמו שנתיים אחרי תחילת כל העניין, שעכשיו כבר היה חלק מהחיים שלו באותוה המידה שבשביל אחרים שטיפת ידיים היא דבר רגיל. "החיים טובים," הוא חשב לעצמו, "אבל האם אני בכלל תורם משהו בכל העבודה שאני עושה?" המשיך, תוך שהוא מחנה את הרכב.
הוא יצא, נכנס אל הבניין של רונית, והזמין את המעלית, תוך שהוא בודק את המראה שלו בראי של הלובי. "שנתיים פחות או יותר אני מבטל קיומם של נהגים, והאם יש שיפור במה שקורה בכבישים?" המעלית הגיעה.
הוא ידע שהתשובה היא שלילית. הוא קיבל תפקיד עם יותר אחריות בעבודה, וגם הקשרים שלו עם אנשים במשרד התחבורה התחזקו. היה דיי קל להשיג נתונים סטטיתיים, בייחוד למישהו בתחום שלו. ולא מדובר באיזה סוד גדול.
הוא נכנס אל הדירה עם המפתח שהיא שכפלה בשבילו. כן, אפשר לומר שהם התקדמו ביחסים שלהם באופן רציני, והוא כבר תהה אם לבנות משפחה איתה. אולי זה קצת מוקדם, אבל לתכנן את העתיד מותר לו, נכון?
"אם כבר ביטלתי כל כך הרבה אנשים, ומספר התאונות זהה לזה שהיה לפני שלוש וארבע שנים, מה זה אומר?" חשב לעצמו. "אם להתחשב במספר הנהגים במדינה הקטנה הזו, אזי מספר אלו שהורדתי היה אמור לשפר באופן ניכר את המצב בכבישים, וזה לא קרה." היא לא היתה בסלון, הוא הלך אל חדר השינה. ואז עלתה במוחו מחשבה שהפחידה אותו "אולי בעצם, אני לא משנה דבר. אולי, מדובר בתרבות נהיגה וכשאני מוחק נהג אחד, אחר מגיע במקומו או אפילו מישהו אחר שהיה בסדר נהיה נהג רע".
הוא עמד בפתח חדר השינה, והתבונן בגבה החשוף של רונית. ידיה אחזו בשיערה, חלק מישבנה היה חשוף, חלקו מוסתר על ידי השמיכה הדקה שגם הסתירה את רגליה. גופה עלה וירד, ופניו של הבחור שהיא ישבה עליו הוסתרו על ידי גופה.
גדי חש את הדם זורם בגופו ופתאום היה חלש מאוד. האדרנלין מילא אותו והוא רעד בלא שליטה. הוא לא תכנן את זה, הוא שכח מהכל, הראש שלו היה נקי ממכוניות, נהגים, גמדים. כל מה שהוא ידע היה המחזה שמולו. הם בכלל לא הרגישו בו, והמשיכו בשלהם. לא, הוא לא תכנן את מה שקרה לאחר מכן, המחשבה פשוט קפצה לו לראש. הלוואי ולא היה קיים. הם בכלל לא הרגישו בו, והמשיכו בשלהם.
רונית לא ידעה מה בדיוק התרחש, היא רק ידעה שהרגשות שלה השתנו מעט. זה היה כאילו לפני רגע היא חשה עוד משהו, ועכשיו הוא נעלם. אשמה או משהו כזה. אבל בקשר למה היא צריכה לחוש אשמה? לא היה לה שמץ של מושג.
הסיפור הזה ידוע מאוד אצלנו, כאן במחלקת "סיפורים שלא התרחשו". אני קורא לו "הסיפור על הגמד", אבל יש כאלו הקוראים לו "הסיפור על הגמד והבחור שמעולם לא פגש".
| |
דפים:
| |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
