יפה וערומה בתאטרון רוסי.

לפני שנה בדיוק הפצעת בחיי. היום, בדיוק לפני שנה, ישבנו בדירה שלך בעמק רפאים, שתינו סודה ודיברנו שעות. מאוחר יותר באותו הלילה שכבתי במיטה של חברה ואתה שלחת לי את "שמח שבאת" של אביתר בנאי, ואני כבר ידעתי שאני מאוהבת. בבוקר טיילנו בשוק, שתינו ברד ערק ואשכוליות ואני רציתי לצרוח מרוב אושר. ומאותה היממה ועד עכשיו, כשאני יושבת בסלון וכותבת וממררת בבכי, אני מאוהבת בך לחלוטין.

לפני ארבעה חודשים בדיוק, ממש היום, הלכת ממני בלי להביט לאחור. ארבעה חודשים בהם לא ישנתי עם אף אחד. ארבעה חודשים בהם החולצה שהשארת אצלי קבורה עמוק בארון. ארבעה חודשים בהם אני רואה אותך בכל מקום, על בסיס יומי כמעט, ואתה בכל מקום חוץ מכאן איתי. ארבעה חודשים בהם אני לא מצליחה לחזור לתפקד בצורה ראויה. לא בתור חברה, לא בתור סטודנטית, לא בתור בן אדם.

בימים האחרונים אני חושבת על השנה שעברתי, שהייתה הנוראית ביותר בכל 25 שנותיי. הנוראית והנפלאה. הלוואי והשנה הקרובה תהיה נפלאה וזהו. אפילו לא נפלאה, שתהיה בסדר. גם המשאלות שלי צנועות, כי אני לא בחורה של מדהים. שיהיה בסדר. שתחזור אלי, או שלא תחזור, רק תיקח את העצב הזה. קח אותו ממני כי אני מרגישה כמו תקליט שבור. או שלא תיקח אותו, ותשלח אלי משהו, מישהו, שימלא את החלל הנוראי הזה שהותרת.

כי עברה שנה מאז שנתת לי את הדבר הנפלא ביותר שקרה לי

וארבעה חודשים מאז שלקחת אותו ממני

וקצת נגמר לי הכוח.