5.2.2008, 21:33.
זה עניין של יום או יומיים, שעה, שעתיים?
מי יודע כמה זמן זה יקח,
כולנו יודעים כבר שהוא הלך.
קשה להשלים עם האבדן, זה שיעור של החיים שעדיין לא "זכיתי" לקבל.
התמודדות? עיכול? הבנה? איך אפשר להתרגל לעובדה שעכשיו זה לא יהיה יותר ללכת אליהם, זה יהיה ללכת אליה.
היא תהיה לבד. לא עוד גיחות לבית החולים בשעות לא-שגרתיות, לא עוד חששות, לא עוד לחץ. מה כן? חור ענק בלב.
ואפילו לא הספקתי לספר לו שהצבע האהוב עלי הוא בעצם אדום. או כחול. או לבן? יש לי משהו מיוחד עם צבעים, אני אף פעם לא מחליטה מה אני אוהבת יותר. מה הצבע האהוב עלייך, סבא? אף פעם לא שאלתי אותך את זה. לא אדע זאת לעולם.
השני בינואר יהיה רק היומולדת של יניב ויותר לא ניסע אליכם הביתה לאכול פיצה ביום הולדתך. בכל שנה משהו יצבוט לנו בלב.
עוד חודש וחצי אני חוגגת 18 אביבים, ובכל 17 ימי ההולדת שחגגתי עד כה הוא נכח. התקשר, צחק, שמח, כי אני הנכדה הבכורה. הנכדה הבכורה והאנטיפתית שתמיד נמנעה מלראות אותו במצבים לא-כל-כך-נחמדים. וכל שנה קיבלתי את אותה מתנה, 100 דולר. ונתתי לשניהם חיבוק ונשיקה ואמרתי תודה. לבת המצווה קיבלתי ממנו טיסה לחו"ל. הוא קנה לי ולאמי כרטיס טיסה לארגנטינה, שם היינו במשך 3 שבועות ופגשנו אותו שם. וביום ההולדת ה 17 שלי ביקשתי מסבתא שתכין לי את העוגה האהובה עליי, עוגת שוקולד פשוטה ביותר. הם באו עם כל המשפחה. אני אוהבת לחגוג את ימי ההולדת שלי כשאני מוקפת במשפחה, גם כשאלה שאני פחות מחבבת מגיעים. זה נותן תחושה חמימה כזאת, כשכל מי שאוהב אותך נמצא איתך. מצטלמים, מחייכים, מתחבקים, מתנשקים, אוכלים את שתי העוגות הכי טעימות בעולם. מפחיד אותי בכלל לחשוב על להביט בתמונות שלך אחרי שתלך. אני לא מסוגלת להסתכל עליהן אפילו עכשיו. חשבתי למחוק את התמונות מהיום הולדת האחרון שלי וגם מזה שלפניו, אני לא רוצה לזכור אותם.
ומה אם אני אגיד שאני לא רוצה לראות איך קוברים אותך? הבן שלך החליט שהוא לא רוצה, גם אני לא רוצה. אני לא מסוגלת. זה מתסכל.
אני אגואיסטית כמו הדוד האידיוט שלי שלא רוצה שינסו לנחם אותו. אני מסכימה עם הדוד האידיוט הזה.
רציתי לבקש ממך סליחה על זה שלא הייתי נכדה טובה. סימן ההיכר שלי מזה מספר שנים הוא פרצוף תחת, אתה יודע את זה. וזה לא אישי כלפי אף אחד, זה פשוט פאק באופי המחורבן שלי. זה לא הוגן. אמרתי לאמי לפני 3 חודשים שכשיגמר לי המלווה אסע לראשון ואאסוף אותך ואת סבתא ואסיע אתכם למודיעין, שתאכלו איתנו ארוחת צהריים או ערב או אפילו שתיהם, העיקר שתראה אותי נוהגת. אפילו סתם הייתי לוקחת אתכם לקניון או הייתי יושבת איתכם בבית קפה, העיקר שתראה את הנכדה שלך נוהגת. 3 חודשים. עוד שעתיים וקצת נגמר לי המלווה, וכנראה שלעולם לא אזכה להסיע אותך לאנשהו. ואפילו לא הספקתי להיפרד ממך כמו שצריך. זה לא הוגן. זה פשוט לא הוגן.
אין הזדמנות שנייה בחיים, וזה מה שישב לי על הלב עכשיו. לא הפסקתי להיפרד ממך. לא הספקתי. לא הספקתי. .
אני לא אוהבת לבכות. אני אוגרת המון המון המון עצב בפנים ובסוף הכל מתפרץ. כל יום הוא כמו נצח, מחזיקים אותך בחיים כי החוק לא מאפשר לנתק ממכשירים. כולם כבר יודעים שלא תחזור הביתה.
אני רוצה שסבתא שלי תעבור דירה
אני לא רוצה שאף אחד יתקשר לאחל לי מזל טוב ביום ההולדת
אני לא רוצה לחגוג אותו בכלל
אני לא רוצה ללכת לראות איך קוברים אותך.
אני לא רוצה לדעת שהלכת.
13.2:
נכון שאני לא יודעת להתנסח כמו שצריך?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
