"מדי פעם מושטת יד קצרה וכמהה, אבל רק לעתים רחוקות זה נגמר בנגיעה"

כמו הרבה דברים אחרים - גם זה התחיל משינוי גדול בחיים.

שני שינויים, למעשה.

קודם כל באה הפרידה. אחרי שנתיים וחצי היא החליטה (ובצדק, יש לציין) שזה כבר לא מה שהיה פעם ולטובת שנינו עדיף שנפסיק למתוח את זה כמו מסטיק לעוס מדי, נגלגל אותו לכדור קטן, נירק לפח ונמשיך הלאה.

בהתחלה זה דווקא היה נחמד, פתאום גיליתי מחדש את החברים שכבר כמעט שכחתי מקיומם,

הרוב אשכרה הביעו סיפוק ושמחה מהעניין, הזכירו שההפסד כולו שלה, הם ממילא לא הבינו מה אני מוצא בה, ועוד כהנה וכהנה הערות מנחמות שעוררו בי צורך עז למלוק את ראשיהם. כמובן שבמקום זה חייכתי, ואמרתי שאני מרגיש הרבה יותר טוב משחשבתי שארגיש - מה שהיה נכון, אך נבע בעיקר מהדחקה.

הדבר השני היה השחרור. אחרי שלוש שנות שרות צבאי לחוץ מספק ומאתגר (אך גם מחרפן במידה מספקת כדי לשכנע אותי שלא לחתום קבע) הגיעו לפתע ימים, שבועות וחודשים של רביצה בחוסר מעש בבית. שנת השרות הותירה אותי מאחור ב"מרוץ החיים" וכך מצאתי את עצמי משפשף עיניים מול שמש האזרחות, בעוד חברי נמצאים בשלבים מתקדמים של שיזוף. בין סטודנטים, אנשים שמבלים בתאילנד וחופן עתודאים בשרות סדיר, מצאתי עצמי, אם כן, בודד למדי. יתרה מזאת, התברר כי בשנים בהן הייתי כרוך אחרי חברתי לשעבר והתרחקתי מבלי לשים לב מחברי, מצאו אלו חיים אחרים, ואחרי יציאות מעטות מהסוג שהזכרתי בפסקה הקודמת, מצאתי עצמי יושב ימים על גבי ימים מול מחשב דולק או טלפון כבוי ומנסה למצוא, כמאמר השיר, "בן אדם לשתות איתו, להעביר איתו את הלילה".

הימים עברו. העבודה החדשה וקורס הפסיכומטרי אליו נרשמתי, בהם תליתי תקוות רבות להחייאת חיי החברה שלי, לא סיפקו את הסחורה. גם משחקי המחשב לא הצליחו להעביר את הזמן באותה יעילות כמו בימי היסודי וכך מצאתי את עצמי משתעמם והולך.

צריך להודות, התחושה גרועה משעמום. זוהי תחושה של אבדן דרך, של חוסר תכלית בחיים. חסרו לי לא רק אנשים לצאת איתם לפאבים, הופעות וטיולים. חסרו לי חברים במובן הכי בסיסי של קבוצת שייכות.

גם הפייסבוק המפורסם יצר תחושה הפוכה ממה שאמור היה לתת: במקום להרגיש חלק, העמיקה תחושת הבדידות שלי אל מול הסטטוסים המאושרים של - כך נדמה - כל שאר העולם.

נכנסתי לשגרה מדכאת למדי. חיי החברה שלי הצטמצמו לכדי כמה שיחות טלפוניות לא מספקות בשבוע, ויציאה אחת לשבועיים במקרה הטוב. אך העיקר אינו הכמות אלא האיכות: מעטות משיחות הטלפון הגיעו לרבדים העמוקים והמספקים של שיחה, ומעטות מהיציאות היו חוויתיות. פעמים רבות מדי מצאתי עצמי יושב בפאב עם קבוצת חברים-למחצה שאני מחבב-למחצה ותוהה אם לא היה עדיף להשאר בבית.

משהו היה חסר. משהו עדיין חסר. ומתוך החוסר הזה עלה בי פתאום הרעיון לפתיחת הבלוג הזה. מקום לכתוב בו את הגיגי (תמיד כתבתי בקלות יתרה במחשב) ואולי אף למצוא סוג של קשר חברתי?

מעולם לא כתבתי בלוג, בכל חיי קראתי שני בלוגים בלבד, של אנשים שהכרתי והפנו אותי לבלוג.

אין לי מושג אם מישהו יקרא את זה, יאהב את זה, או יגיב על זה (please do).

אין לי מושג למה לצפות - אם אני נכנס לקהילה מדהימה שארגיש חלק ממנה ואפגוש חברים לחיים, או אם אני סתם מגבב מילים שיישארו פזורות בחלל האינטרנטי כאבן שאין לה הופכין.

האפשרות השנייה נשמעת סבירה יותר,

אבל אני מנסה, מה יש לי להפסיד.